שיריו ידברו לעד.

פעם שלמה לקח אותי לפגישה עם נתן יהונתן
תבוא, אני נוסע להשמיע לו מנגינה למילים שהוא כתב,
תהיה סבלני זה ייקח זמן, תמיד אנחנו נסחפים...
נסענו קרוב אל מחוץ לעיר,
הרגשתי כמו ילד קטן שלוקחים אותו להצגה בעיר,
עצרנו את האוטו בשכונה ירוקה ונכנסנו לתוך חצר מטופחת,
על שער הכניסה היה כתוב בכתב יד, נא לא לצלצל,
בפתח הבית עמד עציץ חרס ענק עם עץ זית ננסי,
על קירות הבית היו תלויות באי סדר תמונות של ברגנר וסטימצקי וציונה תג'ר.
נתן היה ספון בתוך חדר עמוס בספרי קריאה ודפים צהובים שטרם נקראו,
מאחוריו היתה תלויה תמונה של ליאור בגופיה עובד בשדות הפלחה של קיבוץ שריג.
הוא קם לקראתנו וחיבק את שלמה כמו אבא ,
לנתן היה חסר בן לחבק,
הוא הכין לשנינו נס קפה והניח על השולחן צלחת עם עוגיות יבשות,
מנגינת כינור עטפה את החדר,
עם פרלמן אפשר לכבות מלחמות הוא אמר והתבייש,
הוא התיישב בתוך כסא עם משענת עגולה,
עיניו טובות,
אור זרח מפרצופו.
הוא הסתכל בשלמה כמו אמא טובה שמגישה את פיטמת הארץ לינוק ממנה
את כל היופי והתום,
מה בתרמילך ?
שלמה הסיר מעל הגיטרה כיסוי ברזנט ופרט אקורדים ראשונים,
נתן נעץ עיניים בידיו המנגנות של שלמה, התרווח מעט לתוך הכסא השעין את פרצופו על היד והקשיב .
שלמה עצם עיניים ובעצב הוליד שיר,
הסתכלתי בנתן הוא נראה כמו נביא,
שערותיו כבדו אל מעבר לצוואר,
עיניו דמעו על אובדן,
הוא ישב מחובק עם ליאור ושניהם הקשיבו לשלמה,
נתן היה נושא את ליאור המת לכל מקום,
לרגע הוא שילב את הידיים מעל לראש, ידיים ששתלו את המילים באדמת הארץ להצמיח אירוסים,
הוא לא התערב ולא אמר רק הקשיב וינק,
מאד מאד יפה, הוא חיבק שוב את שלמה, וניגב את עיניו
הריתמוס נפלא הוא אמר,
הריתמוס...מילה שאבדה וכל כך חסרה.
שירים עד כאן בגובה הפסגה
גם האוויר מתחיל להיות דליל
אבל לכם ולי עוד נשארו המילים
לזכור איך שהיינו כאן שייסגר הגן

דף מתוך שירת הארץ נקרע,
ביישנות ותום ואהבת אמת,
הוא תמיד חיבק את השפה והיא הולידה לו שירים.

חיים גורי הסב אמר מתוך הדמעות צר לי עליך אחי יהונתן,
הגדולים אמרו את כל הדברים,
עכשיו אנחנו הקטנים צריכים להרגיש.