שלא תספר לאמא.

זה עניין של פרסונאלטי...
מה הוא רוצה עם הפרסונאלטי הזה, כל פעם שלא מצא מילת חיבור הוא היה אומר
פרסונאלטי, ואנחנו בדרך כלל היינו מסירים ממנו את העיניים ומתביישים בשקט .

דוד יצחק כתב מכתב באנגלית לדוד לובקה בקנדה והתעקש להקריא לנו, יוחאי בן
דודי ואני ישבנו על גזע עץ קוצני בגן בנימין והקשבנו, לא הבנתי מילה, בכלל אני
כמעט אף פעם לא מבין מה דוד יצחק רוצה, יש לו תמיד מה להגיד על כל דבר, והוא
הכי מבין והכי יודע, ואם מישהו היה מעיז לחלוק על דבריו או להתווכח הוא היה חוטף מקלחת קרה על הראש, לפעמים זה היה יכול להיגמר במכה הגונה או בעיטה.

נו מה אתם אומרים יפה נכון ? יפה מאד אמר יוחאי, ואתה? אני חושב
שזה יפה אבל אני לא מבין אנגלית, אז מה יפה אם אתה לא מבין אנגלית, שתקתי, דוד יצחק החטיף לי סטירה מצלצלת וצעק אסור לשקר, תמיד צריך להגיד את
האמת תשאל את אבא שלך אם אני לא צודק, לקחתי אבן גדולה וזרקתי עליו, הוא התחיל לרדוף אחרי ואני ברחתי כל עוד רוחי והסתתרתי בתעלה בסוף הגן, שמעתי
אותו חולף כשהוא מתנשם בכבדות.

אבא ודוד יצחק ודודה רבקה היו אחים, הם נולדו ברחוב נחמני בתל אביב לסבא צבי וסבתא צילה, דוד יצחק גר בביתם של סבא וסבתא עד גיל מאד מאוחר, סבא צבי היה עסוק בעסקים מפוקפקים ורוב הזמן או שכעס או שישן, סבתא צילה הייתה מבלה את רוב זמנה במטבח קטן שנבנה ללא אישור כתוספת לדירת הפרטר והייתה עסוקה בבישול, סבא צבי היה בסוף כל יום מביא בסל רשת תפוחי אדמה סלק אדום וביצים שהיה קונה בכל מיני מקומות זולים ובלוק קרח שהיה תופס במלקחיים חלודים, לסבא צבי היו כל הזמן תלונות, כל מה שסבתא צילה עשתה
לא מצא חן בעיניו, תמיד הוא היה מעיר לה ביידיש הערות פוגעות ובלילה היא
הייתה בוכה בשירותים.

סבא צבי היה איש מאד לא שקט, כל דבר הרגיז אותו, בבוקר מוקדם הוא היה קם
והולך לעמוד בתחנת אוטובוס קרובה הוא היה נעמד קרוב להתחכך באיש שלפניו האיש היה מגיב בחוסר סבלנות ואז סבא צבי היה מתפרץ עליו וצורח עד לב שמים, שסיים היה חוזר הביתה ושותה כוס תה עם חתיכת לחם שחור, ככה בכל בוקר.

דודה רבקה סבלה מבעיות בריאותיות ומדי פעם הייתה חוטפת התקפות של כעס,
היא הייתה איסטניסטית כפייתית ואחרי כל פעם שהייתה נוגעת במשהו הייתה
מנגבת את הידיים עם חתיכת מגבת ששמרה תמיד בכיס שמלתה, היא מאד אהבה
את אבא ותמיד היא ביקשה ממנו לדקלם את מי יצילנו מרעב של חיים נחמן ביאליק, אבא היה מתקן אותה...לא כך קראים לשיר, קוראים לשיר שיר העבודה והמלאכה וכל פעם שאבא תיקן אותה זה היה נגמר בריב קולני, היא תמיד צודקת כמו דוד יצחק, אחרי שהיו צועקים אחד על השני אבא היה מתרצה ומדקלם, מי יצילנו מרעב, מי יאכילנו לחם רב, ומי ישקנו כוס חלב,למי תודה למי ברכה לעבודה
ולמלאכה... בסיום דודה רבקה הייתה נאנחת מהתרגשות מנשקת את אבא על
הלחיים ומנגבת את השפתיים.

דוד יצחק אמר לי שאם אני אתנהג כמו ילד מחונך ליד השולחן בסדר פסח יש לו איזה הפתעה בשבילי והוא שומר אותה בתנאי שאני לא יעשה קונצים כמו בכל שנה.

בכל פעם שקרב הסדר היינו אורזים מזוודה גדולה ונוסעים באוטובוס לתל אביב
לשלושה שבועות, בביתם של סבא צבי וסבתא צילה היו מפנים לנו את חדר הכביסה
שעמד בחצר מתחת לעץ גויאבות ענק ושם היו פותחים שתי מיטות שסבא לקח בלי
רשות מהצבא, על המיטות היו פורסים שמיכות צמר עבות ועל זה סדין וציפה, את
הכריות אימא הייתה עושה ממגבות שהייתה מביאה.

בחדר אורחים עמד על הכוננית שעון כבד מעץ שבכל שעה לאורך היממה היה משמיע גונג, היינו שומעים מתוך הבית את הגונגים ומתעוררים בכל שעה.

לסבתא צילה הייתה קופסת בונבוניירה שבתוכה הייתה שומרת את התרופות,
חסר למישהו שיגע, היא תמיד כעסה על אימא שלי כי היא הייתה מזיזה לה לא בכוונה את הקופסא.

ריח של דגים מבושלים וחזרת לבנה היה מציף את הבית יומיים לפני הסדר, לאף
אחד לא הייתה רשות לבוא אל המטבח ולראות איך סבתא צילה רוקחת את התבשילים לחג, מרדכי הבעל של דודה רבקה שהיה שותף עם סבא בבית חרושת לגזוז היה מגיע יום לפני הסדר ומפזר לכל אחד מאיתנו זוג נעליים חדשות וגרבי
סטרץ' שחורות.

יום אחרי הסדר קורא לי דוד יצחק ופוקד עלי להתקלח וללבוש בגדים חדשים.
הוא תופס לי באוזן ומתריע בי לרחוץ טוב טוב באזור הפיפי.

אבא שאל את דוד יצחק לאן הוא לוקח אותי ודוד יצחק ענה לו ביידיש, אבא חייך.

בדרך ברחוב בן יהודה אמר לי דוד יצחק, אתה זוכר שלא הבאתי לך מתנה לבר
מצווה ואמרתי לך שתבוא בפסח לתל אביב אני אתן לך, אז עכשיו אני הולכים
למתנה.

נעמדנו בכניסה לבית נמוך, שער ברזל חלוד היה מוגף, דוד יצחק נקש על השער
ולקראתו יצאה גברת לא צעירה עם חלוק כחול ושפתיים אדומות, הוא אמר לה באידיש איזה משפט, היא תפסה אותי ביד ומשכה אותי בעדינות פנימה לתוך הבית. דוד יצחק נשאר בחוץ ואמר, זאת גברת מרטה אל תפחד מכלום תכנס תכנס, אני פה מחכה לך.

בתוך הבית של גברת מרטה רבצה על הספה חתולה שחורה , ריהוט אדום בוהק
שלט בכל פינה, הרבה ואזות עם פרחים מפלסטיק, על אחד ממדפי הכוננית עמד
ראש שחור מגבס של ז'בוטינסקי.

שב, אתה רוצה לשתות מים קרים עם פטל או סודה, כן. היא הביאה כוס מים
קרים עם פטל אדום.

היא התיישבה לידי והתחילה ללטף לי את הפיפי הורדתי את העיניים מבושה,
היא הורידה את החלוק ונשארה עם חזייה לבנה ותחתונים שחורים, היא לקחה
את שתי ידי ושמה אותם על השדיים שלה, בעזרת ידיה היא התחילה לעסות את
השדים, אתה אוהב את זה היא שאלה בלחש, לא עניתי עיני היו תקועות ברצפה
הרגשתי יובש עצום בפה,

מהרדיו נשמעו צפצופים של החדשות היא הפסיקה הכל וניגשה להגביר את הרדיו, הרמתי את עיני, היא עמדה ליד הכוננית במלוא גופה והקשיבה, רגליה היו גדולות ומגושמות, פתאום התחלתי לבכות בלי סיבה כנראה התרגשתי, כשנגמרו החדשות היא הביטה בי ואמרה משפט רך בפולנית,
היא ניגשה אלי ולקחה אותי בעדינות לחדר השינה שלה.

כשיצאתי אחרי שעה דוד יצחק ישב על מעקה ועישן סיגריה, הוא הסתכל בי,
השפלתי עיניים לא יכולתי להביט בו .

במעלה הרחוב הוא כעס עלי, שלא תספר לאף אחד אתה שומע אפילו לאימא, לאימא אסור לספר אם תספר לה אני יהרוג אותך,

אחרי רגע של שקט הוא נעצר והסתכל עלי, תוך שהוא פולט קללה עסיסית ביידיש הוא החטיף לי סטירה מצלצלת ושאג , לאימא אסור לדעת אף פעם.