פואד,

מסדרון צפוף ולא מאוורר חצה מספר חדרים מרוהטים בריהוט פונקציונאלי,
על הקירות היו מודבקים לוחות שעם ועליהם נעוצות כרזות וסטיקרים בכחול לבן,
ישראל מחכה לרבין, בסוף המסדרון ניצב חדר ישיבות שבתוכו רבצו סביב לשעון
כל מי שידו הייתה קרובה לשמעון שבס ולאוזנו הלא כל כך קרויה של יצחק רבין, בצמוד לחדר הישיבות התבקשתי לארגן חדר עבודה שממנו הייתי אמור להפיק
ולנהל את סרטי התעמולה.

ימי הבחירות של אלף תשע מאות תשעים ושתיים, הכל גועש ומבעבע, אתה בעומק
המלחמה על כל משפט או דיבור שיוצאים לאוויר העולם, הבטן רכה וכל נגיעה
כואבת, האנשים מהפוליטיקה שולפים ציפורניים, ציפורניים שגדלות להם במהלך ארבע שנים וכל מי שנתפס נשרט, הרבה אמוציות, בלי סוף סודות נכונים ולא נכונים, כל אחד בתורו חשוב מאד עד לרגע שהבא חשוב יותר ולא פעם זה לוקח פחות מרגע, אין אהבה, רוב הזמן שונאים ומשמיצים ומכלים את כל האנרגיה על דברים לא פרודוקטיביים, בתוך בריכת החמצון הזאת אתה עושה את ימי העבודה, בכל יום שמסתיים אתה נשבע שלא יכול להיות יום יותר קשה, ויום אחרי הרבה יותר קשה, סחטנות וחוסר שובע מעבירים את כל המערכת על דעתה.
זה הרגע שלהם, זה הרגע להיות או לחדול.
שיגרנו מתוך ברכת החמצון את המשפט נמאסתם מושחתים, פואד שבדרך כלל עובד מהבטן ורק משם אמר רגע לפני, חברים יש לנו ביד את המנה העיקרית, ואכן
יום אחרי לממונים היה תפריט מפורט שמתוכו הם שיגרו מנות "גורמה" לכל עבר.
לתוך המטבח הזה ניסה בכל רגע לפלוש בשלן מהעבר, בדרך כלל כשהמנות שלו היו מוכנות לא נשארו סועדים...
חלוקת העבודה לא הייתה מסובכת, עובדים עשרים וארבע שעות, לכל אחד מאיתנו הייתה פריבילגיה אחת ויחידה, הוא בחר איזה שעתיים הוא רוצה לישון במהלך היממה.
פואד הסתובב בתוך האקווריום כמו נירון קיסר, הוא ניהל ודרבן כמו איש צבא מהמאה הקודמת, הרבה משפטי סרק נזרקו לאוויר מין נוהל שאמור היה לבלבל את אלה שכבר מזמן היו מבולבלים.
בתוך המתחם שייט איש הזוי. מוסקוביץ' החליט באישון לילה להקים ועדת קבלה
של איש אחד וברוב קולות הוא ציווה להביא הישר מתוך לשכתו של ראש השב"כ דאז את מנהל לשכתו חיים בורו שישמש לנו קצין ביטחון, בבדיקה לאחור על מהלך
כזה אף אחד לא היה מקבל את פרס ישראל לניהול תקין אפילו לא מוסקוביץ' .
בורו איש גבוה ולא צעיר חשדן מעל לכל צורך, הוא היה מסתובב על קצות
האצבעות ומקשיב לתוך הקירות, אוחיון המעצב הבין שזה רגע לא רע לצבוע את האווירה הדחוסה בקצת צבע והיה מסתתר מאחורי הקירות ומשמיע קולות שהיו מוציאים את בורו מדעתו, כשבורו תפס מאין באים הקולות הוא דרש ממני לשלוח את אוחיון עוד באותו היום לבדיקת פוליגרף, שאלתי למה להיות כל כך קיצוני ? בורו ביקש שניכנס לחדרי הוא נעל את הדלת וביקש להוריד את השפופרת, תשמע הוא לחש על פי אומדנים מניסיוני העשיר אוחיון חפרפרת, מה זאת אומרת שאלתי בדאגה מופרזת, תשמע מה בורו אומר לך אתה הרי יודע מאיפה אני בא.
שמחתי לשלוח את אוחיון לפוליגרף מין נקמה מתוקה על השעות שהיה יושב בחדר אצלי ומנסה לספר בכל רגע מה היה אומר דקרט על חבורת האנשים האלה.


התוצאות לא אחרו לבוא, הפוליגרף קבע באופן חד משמעי שאוחיון ממוצא
מרוקאי וזה לא ניתן לשינוי.
הלילות היו בלתי סופיים, בכל רגע מישהו מהממונים טרח לבוא עם רעיון קולני
שעל פי דעתו המאד מבינה מדובר פה בפטנט שהולך להכריע את הכף, בדרך כלל
הרעיונות האלה נגרסו עוד בטרם מישהו טרח לחשוב עליהם לעומק, הם נגרסו
בעיקר בידיהם הנאמנות של אלה שלא הביאו אותם...
הפרוצדורה הייתה שבמהלך הלילה היינו עורכים את הסרטים, את הדוברים היינו
מצלמים בשעת לילה מאוחרת אחרי שרוב הסרטים לאותו יום היו מוכנים, בשעת בוקר מוקדמת היינו עורכים ושולחים את הקלטת עם הסרטים לשופט בירושלים.
צילום הדוברים בשעות הקטנות נראה כמעשה שלקוח מתוך מחזה של יונסקו, הם היו מגיעים ממוטטים אחרי כמה שעות שינה שמנסות להדביק יום עמוס של הסתובבויות ולחיצות ידיים, היינו מכבסים אותם בבגד ייצוגי רענן ועניבה בוהקת, המאפרת והספר היו טורחים להחזיר להם חיוניות לזמן קצוב , בדרך כלל היינו מציעים להם איזה משקה עם אחוז אלכוהול נמוך וכך הם היו נכנסים לאולפן.
בכל ערב אחרון הדוברים היה פואד שהתגלה כמאוד משכנע ומאד חביב, כבר ביום
הראשון הוא ביקש להגיד משהו אישי למצלמה בקשנו לדעת על מה הוא הולך לדבר
והוא אמר , לא טוב תמחוק, הוא הישיר מבט ופצח במונולוג אישי מרתק, משפטים
בגובה העיניים בשפה חברית ולא מתנשאת פשוט לקק את האצבעות, לא הפסקנו אותו ומאותו רגע הבנו שהוא קלף מנצח.
באחד הלילות הוא ביקש בתום המונולוג... עשה טובה תן לי עוד פעם, אם אתה מרגיש שאתה יכול לעשות אותו יותר טוב בבקשה, הוא שוב הישר מבט למצלמה ופתח במונולוג אבל הפעם בשפה העיראקית, תוך רגע אחזנו את הבטן, כולנו התפרקנו על הרצפה, הוא המשיך וקילל בעיראקית את בני בגין ואת רוני מילוא ואת אהוד אולמרט ואת מי לא...
בעשר וחצי בבוקר מצלצל הטלפון ליד המיטה שלי, חיים רימון על הקו, תגיד
השתגעתם, מה קרה ? שאלתי הלום שינה, קבלתי הרגע טלפון מהשופט בירושלים
שהם ראו את הקלטת שלנו ובקלטת פואד מקלל בערבית את בני בגין ואהוד אולמרט ...
זינקתי מהמיטה,
אלוהים ישמור שלחנו לשופט את הקלטת הלא נכונה.
חיים תעצור צעקתי זאת פשלה אדירה...
אי אפשר לעצור אתה הרי יודע שמה שנכנס לשופט לא יוצא גם אם אלוהים מבקש,
אז תבקש שלא יקרינו, הם לא יכולים לא להקרין, הם יכולים להשחיר את המסך,
שישחירו צעקתי...
התיישבתי על קצה המיטה רטוב מזיעה...
טוב מה ? יפטרו אותי עכשיו, שיפטרו ושילכו לעזאזל.
הביפר צפצף מבקשים שתגיע בדחיפות...
טסתי מבויש חזרה לתוך האקווריום, בכניסה לחדר שלי עמד שמעון שבס וביקש
לראות את החומר ששלחנו, הבאתי את קלטת המאסטר ובידיים רועדות לחצתי פלי, שבס הרצין ורגע אחרי שהביט בפואד מקלל בעיראקית הוא פרץ בצחוק חנוק
הוא פקד עלי לעצור ורץ אל החדר השני לקרוא לרבין, שניהם הביטו על המסך והתפוצצו מצחוק, כשהסתיים הקטע רבין פנה אל שבס דומע מצחוק ואמר,
זה טוב, שישדרו את זה...