איז'ו דה זונה.

איז'ו דה זונה...
אתם מסתובבים פה כמו טווסים ולא נוקפים אצבע, תגידו מי אמור לעשות
בשבילכם את העבודה, מי אתם חושבים שאתם, מה זה פה ? תגדלו לי כמו
פיאודאליים ואנחנו הוסילים נעשה לכם את העבודה השחורה, יאללה תזיזו את
הישבן לפני שתתחיל פה מהומה.

ככה שצף וקצף פינטו רכז הנוי במשק בכל פעם שראה מישהו יושב או מתבטל,
פינטו איש דחוס וחד נע ונד כמו פרופלור, הוא עלה מתורכיה בעליה רבת עולים
והשתכן עם יתר חבריו בקיבוץ, אודליה אשתו עלתה בעלית הנוער מפולניה וגם
היא השתכנה במשק.

כשמדובר בעבודה פינטו לא יודע חוכמות, הוא היה דוחק בכל מי שהיה אפשר ולא
משאיר לאף אחד פתח לבריחה או מריחה.
בין יתר עיסוקיו פינטו ריכז קבוצה של ילדי חוץ שבאה לגור במשק, נערים ונערות לפני צבא שנאספים לתוך החברה הקיבוצית בדרך כלל מתוך משפחות שלא מתפקדות או הורים פרודים.

נחשולים משיקה לקו המים של חוף טנטורה, רצועת חוף מרהיבה עם חופים לבנים
שחובקים מפרצים טבעיים ולגונות של מים כחולים וצלולים, הרי הכרמל משקיפים
מנגד אל תוך נוף מדהים וירוק, בשבתות אי אפשר להכניס לחוף גפרור, ערב רב של אנשים פוקד את חלקת החוף ולקראת ערב אפשר למצוא מושלכים על החול שאריות של אוכל, בקבוקי שתייה ריקים שחלקם מנופצים לכל עבר, ארנקים, טרנזיסטורים, חלקי נעלים שנשכחו, מה לא.

בכל יום שישי אחרי הצהרים התקיימה קבלת שבת לילדי החוץ בחדר התרבות ששכן על גבעה, פינטו תמיד היה דוחק בי לקפוץ לאיזה חצי שעה ולתת להם
הרצאה או לספר להם סיפורים על שחקנים ותמיד מצאתי סיבה להשתמט.

יום שישי ערב יום כיפור, בקיבוץ לא נערכו שום הכנות הכל מתנהג ביובש בלי זיקה
יהודית, חשבתי שזה זמן טוב לפרוע לפינטו התחייבות וקפצתי לחדר התרבות, קבוצה של אחד עשר נערים ונערות בימי בגרות ראשונים ישבו בחצי גורן ושרו שיר שבת, הבנות היו לבושות בבגדים גדולים ומגושמים והבנים במכנסים קצרים וחולצות לבנות, כמו שנכנסתי ובקשתי להצטרף קטע פינטו בחוסר סבלנות את שירתם ואמר עכשיו תשמעו הרצאה על שחקנים, התיישבתי והסתכלתי בהם,
ניסיתי לבדוק אם בא להם להקשיב בו ברגע למעשיות, תשובתם הייתה אחידה
וקולנית .

ניסיתי לדלות איזה סיפור פיקנטי שאפשר לגזור לתוכו שמות מוכרים שיחממו
את ההקשבה, כל העת הסתכלו בי הנערים וצחקקו חלקם שאל איזה שאלה, חלקם
אפילו העיר הערות מבדרות, בכסא האחרון ישבה נערה עם פנים מאד נאות והסתכלה בי בעיניים בוהות, שום תגובה לא באה מצידה, אחרי פעם או פעמים
שהבטתי בה היא חייכה חיוך טוב, הפנתי את ראשי להמשיך ולספר וכך חוזר חלילה
לפחות איזה עשר פעמים, משהו משך אותי בלי לרצות או להתכוון אל פניה של
הנערה, באחת הפעמים היא הזדקפה על הכסא והצלחתי להבחין בגופה שהיה בנוי
לתלפיות, היה לי נדמה שהיא בקשה להדגיש בתנועה את גודל שדיה, חמקתי ממנה
וניסיתי למחוק כל כוונה, בסיום המפגש עוד ישבנו לשתות תה, פינטו סיפר על הוריו
בתורכיה, היא לא נע ממקומה והביטה לתוך עיני כל הזמן, בקשתי לברך את
הנערים ואת פינטו בשבת שלום וצום קל ועזבתי את המקום מבלי להישיר מבט אליה.

בדרכי לחדר הרהרתי, אלוהים ישמור מה אני הולך לעשות עכשיו עם המבטים
האלה.

חושך ירד על המשק לא הורגשה אווירת חג מיוחדת, בארוחת שבת בחדר האוכל
ניסיתי לחפש אותה, באיזה רגע היא חלפה בכניסה למטבח הגדול עם סינור פלסטיק
לבן שכיסה את כל גופה, הערמתי על המגש את כל הכלים המלוכלכים עוד לפני שסיימתי לאכול ופניתי לחדר שטיפת הכלים, בכניסה עמדו שני חברים לפני,
הסתכלתי פנימה לתוך החדר ובין אשנבי המכונה ראיתי את פניה מזיעות, היא
הייתה רכונה על מגש גדול עם כוסות, לראשה הייתה קשורה מטפחת אדומה, כשהגעתי למנסע כדי לפרק את המגש היא הביטה מופתעת ורצה לעברי כדי לקחת
את המגש, ברכתי אותה היא הסתכלה שוב לתוך עיני ולא אמרה דבר, נשארתי לעוד
רגע, אמרתי שלום ועזבתי.

בחוץ נשבה רוח קיצית, הים הפיץ ריח מלוח, המון עטלפים צווחו בשמיים, צמרות
העצים שרקו, הלכתי בשביל שמוביל אל החדר שלי, את הידיים הנחתי בכיסים,
מדי פעם חלפו על פני חברים על אופנים שברחו בשבת שלום.

לא ידעתי את שמה, רציתי בכל מעודי להגיע לחדר ולפגוש אותה יושבת מכורבלת
בשמיכת פוך קוראת מתוך ספרו של פנחס שדה החיים כמשל.

התעוררתי מבועת, דפיקות חרישיות נשמעו בחלל החדר, שקט, ועוד דפיקות,
ניסיתי לארגן לרגע את המחשבות ולהבין במה מדובר, יצאתי מהמיטה והדלקתי
אור במסדרון שמוביל אל דלת הכניסה, מי זה ? לחשתי, לא נשמעה תשובה, מי זה
חזרתי ובקשתי לדעת, פתחתי צוהר וניסיתי לראות מי הדופק, מבעד לחריץ הדלת
הבחנתי בה, מה השעה שאלתי, היא לא ענתה, בואי כנסי, היא נכנסה ונעמדה
בכניסה,
אתה כועס היא לחשה, זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת, לא,
באמת שלא, היא נשמעה כמו מתחננת, באמת באמת לא, אני מופתע ושמח וקצת
מתרגש, היא חייכה חיוך קמצני ונשארה עומדת, ביקשתי ממנה להיכנס. השעה
הייתה שתיים וחצי בלילה...
לעשות לך כוס קפה,
אני לא שותה קפה,
מה את שותה,
כלום,
מה כלום
כלום,
אני מאד מאד שמח שבאת..

היא כיסתה בכפות ידיה את העיניים והתחילה לבכות, הרגשתי לא להגיד כלום, התיישבתי לידה וחבקתי אותה חיבוק אבהי, חשתי שגופה מתאבן, היא שמה את ראשה לתוך ידי ובכייה התגבר, קרבתי אותה וחבקתי בחוזקה נשבעתי בכל מעודי שאני מתגבר ולא מוליך לשום מקום את הרגע, חיבוק של אבא וזהו, היא קרבה את שפתיה אל פני, פניה היו רטובות מדמעות הסתכלתי לתוך עיניה ובקשתי בלב אלוהים תן לי כוח לעמוד מול התום והרכות הזאת, היא שמה את שפתיה על שפתי וברכות של תופרת מבוגרת היא החלה מנשקת, חום גופי מולל שורות מתוך דברי הימים.

לא נרדמנו עד הבוקר, במהלך השעות עברנו סערת רגשות כמו ים קוצף, בחוץ הפציע
אור ראשון, ציוץ של ציפורים בישר את בואה של השמש, בואי נרד לים לטבול,
היא נעמדה ומשכה את הסדין לכסות את גופה העירום,

החוף היה ריק מאדם, המים ניקזו אל החוף גלים רכים, בתוך העומק רחוק עמדה סירת הדייגים של סאלח שהיה המציל וגר בכפר פרדיס, רצתי לתוך המים כמו אחוז אמוק הכל התכווץ מהקור, היא עמדה עטופה בסדין כמו אשת לוט והסתכלה אל האופק, קראתי לה והיא לא נענתה היא התיישבה על החול בישיבה מזרחית ועצמה עיניים, היה בשקט שלה משהו מבוגר ומיסטי

בלילה, באיזה רגע בקשתי לדבר על חייה והיא חסכה בפרטים, משפטיה היו קצרים, בתוך השתיקות נח רעש גדול, היא כנראה מסתירה בתוך הבטן סיפור חיים פתלתל ומייגע, לא לחצתי לדעת, הכל בנחת רמזתי לה.

שחיתי לעומק, הרגשתי מין תעוקה ובלבול מה אני הולך לעשות עכשיו, זה לא פשוט לשייט בתוך האקווריום של הקיבוץ עם סיפור כזה על הראש, יש בתוכו מלא דגים טורפים, לאן מוביל הלילה הזה, החלטתי שאני מתנהל,

בראשי הבזיקו משפטים נהדרים מתוך התרגום של פטר קריקסונוב לחטא ועונשו של דוסטויבסקי ספר שהיה מונח למרגלות המיטה שלי, מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי קורא בו פרקים ונותן לזמן לעבור כדי לשכוח ולשוב ולקרוא ולהיות מרוגש, נעלמתי לתוך הספר.

אחרי זמן מתוך העומק הבחנתי שהיא עזבה, יצאתי מהמים וחזרתי לחדר היא
לא הייתה שם, נכנסתי למקלחת וכשסיימתי היא המתינה בחדר ועל השולחן היא
הניחה סל עמוס עם עגבניות ומלפפונים בוהקים כאילו הרגע נקטפו, ביצים טריות לחם לבן פרוס וכד זכוכית עם לבן טרי.

עד הצהרים היא ישבה ודפדפה באלבומי תמונות, חזרתי לקרוא בחטא ועונשו
בשעה שתיים לערך התחילה מין תכונה משונה על השביל שהוביל לחדר שלי,
יצאתי החוצה ובקשתי מאחד החברים שחלף לדעת מה קורה, הוא אמר לי
שמדברים על זה שהתחילה מלחמה, על מה הוא מדבר לעזאזל, נכנסתי ואמרתי
לה שאולי פרצה מלחמה היא הרימה את העיניים ולא אמרה דבר, פתחתי רדיו
ושמעתי צפצוף מתמשך.

בחדר האוכל התאספו עשרות חברים, התחילו להגיע רכבים למגרש החניה של הקיבוץ, מישהו צעק את שמי, אני לא מאמין, אני שייך לצוות בידור של פיקוד צפון, מה פתאום אני ומה אני יכול לעזור במלחמה, רצתי לחדר לארוז תיק, היא עדין ישבה באותה תנוחה מכוסה בסדין משובץ, אמרתי לה שאני רץ, היא נעמדה והסדין נשמט מעליה, ערומה היא התקרבה אלי והתחילה מגפפת, בקשתי ממנה לחדול כי מחכים לי ואני חייב לרוץ, היא לא ענתה והמשיכה לענג בידה את פלג גופי העליון, אחרי דקות סוערות נכנסתי למקלחת וכשיצאתי היא לא הייתה,



מיהרתי לארוז ורצתי למגרש החניה, כשעליתי לאוטובוס היא נעמדה מתחת לחלון בתוך קבוצה של חברים נוספים, הסתכלתי בה היא כיווצה את שפתיה והתחילה לבכות.

חזרתי למשק אחרי כמעט חודשים.
לא מצאתי אותה.

בארוחת הערב אחד מילדי החוץ ניגש אלי לשולחן והפקיד בידי מעטפה, פתחתי את המעטפה וקראתי מתוך הנייר.

לא אשכח אותך אף פעם, אני בהיריון, אל תחפש אותי כי לא תמצא. ורד.
שמעתי באיזה פעם שהיא עזבה את הארץ..
עד היום 31 שנה מאז לא הצלחתי לשמוע ממנה.