שאול הקמצן.

אסתר הבת של שאול הספר מקללת אותו כל הזמן.
היא ממררת לו את החיים כמו טרקטור שעושה רעש איום ונורא .
כבר כמה פעמים בזמן האחרון הוא אמר לי שלא משתלם לו להמשיך לחיות והוא רוצה למות כי החיים שלו מאד קשים ומאד משעממים ואשתו לונה כל הזמן בצד של אסתר.

לשאול יש מספרה מאחורי שוק הכרמל הוא מספר שם מאז שהימים בתל אביב היו ימים של זהב . לידו עמדה המכבסה של אדון מרטין שקילל את כולם , בית קפה קלמן כשר לארוחות בוקר , סנדלרייה ברקוביץ ובנו וזהו.

אסתר גמרה בקושי קורס לחשבונאות במכללה ברמת גן , היא נשואה לנתן מנסור שלומד גם הוא במכללה ראית חשבון , נתן עסוק שנתיים בבחינות הגמר הוא לא כל כך מצליח לסיים אותם .

בכל שבת אחרי ארוחת הצהרים נתן משחק עם שאול שח מט ואסתר מאד כועסת ומקללת אותם . נתן לא שם לב ולא מתרגש גם שאול לא כל כך שם לב ולא מתרגש, השותפות הזאת כמובן מקפיצה את אסתר עד לב השמים והיא עושה מהומות ומשליכה עליהם כל מיני דברים.

יום אחד באמצע ריב מאד קולני צלצל הפעמון, בדלת עמד שוטר שביקש
לתת להם קנס על הפרעה לשכנים, אסתר עשתה לו חנדעלך והבליטה את החזה והשוטר שהוא רק בן אדם נמלח בדעתו ורק הזהיר, לאסתר כנראה יש איזה בעיה בראש , כשהיא בעבודה היא מתנהגת מאד אצילי ומאד מנומס ורק כשהיא מגיעה הביתה היא מתחילה להתנהג כמו חיה.

שאול אמר לי פעם :
מר אייל תעשה טובה אולי אתה מכיר אנשים, אולי יש איזה מישהו שיכול לעזור לה אמרתי לו יש פסיכולוג שהעבודה שלו זה להרגיע אנשים, הוא אמר לי לא יודע, אולי איזה רב אולי איזה גרוזיני זקן שיש לו סגולות, סיפרו לי שיש באשדוד איזה אישה מרוסיה שיש לה דבק בגוף ואם אתה בא אליה כל מה שיש לך נדבק אצלה בגוף...

אמרתי לו שאול אין לך מה ללכת לכאלה אנשים הם סתם שקרנים והם גונבים כסף . הוא נשבע לי שאיזה בן דוד רחוק שכל הזמן השתעל הלך אצלה והיא לקחה לו את השיעול, אמרתי לו אני לא מכיר, אני מכיר פסיכולוג ואם אתה רוצה שהיא תשתנה היא צריכה ללכת אליו ואני יכול לסדר לך בזול .

בסוף התספורת הוא שאל אותי אם אני יכול לדבר עם לונה אשתו כי היא מאד מכבדת אותי, שאלתי את שאול מאיפה לונה מכירה אותי אז הוא אמר לי מהטלוויזיה ויש תמונה בבית שלי ושלך על ראי בכניסה, שאלתי אותו מתי הצטלמנו אז הוא אמר לי מה זה חשוב , פעם.

שאול לא מדבר עם אח שלו אפרים כבר תשע שנים, יש לאפרים חנות דגים בשכנות ביצרון והוא האח הבכור והמנהיג, פעם במסיבה משפחתית הוא החטיף לשאול סטירה בגלל שהוא דיבר על הירושה עוד לפני שאבא מת.

כשאימא של שאול מתה הוא לא בא לשבעה, הוא אמר לי איפה שרגל של אפרים דורכת אלוהים לא מביא אותי לשם ככה זה אצלנו הוא אמר, אם יש ריב זה על כל הקופה.

אמרתי לו שאול למה אתה מקשקש ,זה אח בכור ולאח הבכור סולחים. שאול הסתכל עלי לא מבין, מה זאת אומרת אפילו אשתי שהיא לא בוכרית מצדיקה אותי , אז על מה אתה מדבר .

שאול נולד בבוכרה ויש לו עוד ארבעה אחים ושתי אחיות, הוא היה הילד הפחות מוצלח והפחות מקובל ורוב הזמן הוא לא דיבר ,בילדותו הוריו היו מושיבים אותו על עץ תאנה לבדוק שלא באים נחשים , פעם אחת הוא נירדם בשמירה והגיע איזה נחש צפע לא סלחני ונכנס לתוך חדר הכביסה, אימא של שאול גילתה את הנחש והתחילה לצווח , שאול מרוב בהלה מעד ונפל מהעץ, הוא נפל על הראש ונחבל, אימא ואבא שלו לא התחשבו והיכו אותו מכות נמרצות על הפקרה בשמירה, באמצע הלילה אחרי המכות הוא התחיל להקיא ולגנוח אימא שלו אפילו לא ניגשה לבדוק אם הכל בסדר, העונש בבוכרה הוא עד המוות.

שאול כמעט לא מדבר עם אנשים. כשהם פונים ומדברים אליו הוא כועס מאד ולא מבין למה הם מפריעים לו בעבודה.

הוא נוסע באוטובוס בכל יום כבר עשרים ושלוש שנה מקרית אונו למספרה מאחורי השוק וזה לוקח לו שעה וחצי , באמצע הוא מחליף אוטובוס.
שאלתי עשרים ושלוש שנה באותו קו לא נוצרים איזה שהם יחסים ? הוא אמר לי אף מילה עם אף אחד , מה אני ידבר איתם מה איכפת לי מהם אחרי זה הם עוד ירצו כסף.

שאול לא אכל בימי חייו במסעדה,
חבל על כסף הוא אומר לי, זה סתם בזבוז שאנשים אוכלים במסעדות
וחוץ מזה אם אשתי יודעת שאני אוכל במסעדה היא תהרוג אותי.
מתי אתה אוכל ? רק בערב , אשתי עושה לי אורז עם דלעת וחתיכות עוף , ובמהלך היום ? כלום, אולי אני פותח קופסה של תירס ושותה שתי כסות תה, בדרך כלל אני לא אוכל ואם יבוא פתאום קליינט לא יפה שאני אוכל.

לפני חצי שנה לונה לקחת את שאול לתורכיה , שאול לא היה בחוץ לארץ אף פעם, נו ואיך היה ? אני שואל , כל הזמן רציתי לחזור הביתה כל דבר עולה שם כסף בשביל מה אני עובד בשביל לבזבז כסף..אמרתי לו שאול מה נשאר לך לעשות עם הכסף שאתה מרוויח , מה ? תעשה קצת חיים ונגמר , על מה אתה מדבר הוא צרח הכסף זה בשביל הילדים אנחנו העבודה שלנו זה לא לבלות ולבזבז כסף , צריך רק לדואג לילדים שלא יהיה חסר, אמרתי לו תראה את אסתר היא מקללת ומתנהגת אליך איום ונורא אז הוא אמר וחיים הבן שלי שלומד באוניברסיטה הוא לא בן אדם, הוא ישב פה בכסא ולמד ספרות כמו טטלה ועכשיו הוא מהנדס והוא לא יגיד בחיים שלו מילה רעה או קללה על אבא שלו כמו אסתר אז לו לא מגיע? הוא מקבל ציונים מאד גבוהים אז לו אני לא אתן כמה גרושים?.

את חיי הכלכלה בבית מנהלת לונה אשתו, לשאול אין מושג מה ומי קורה עם הכסף, הוא מביא בסוף כל יום את מה שהוא הרוויח ואשתו מסדרת את הכספים.

היא נותנת כל הזמן את כל הכסף לאסתר ואני לא מדבר מילה הוא לחש לי , כמה אתה מרוויח ביום? שאלתי אותו בלחש , אלוהים גדול אסור לדבר שלא ישמע מס הכנסה, אבל רק אתה ואני במספרה, מר אייל אתה יודע שאני מאד מכבד אותך אל תלחץ עלי אסור לי לדבר על זה ואם לונה תדע שאמרתי לך היא תהרוג אותי, אבל אמרת שהיא מכבדת אותי, כן נכון אבל כסף בא לפני הכבוד אסור לדבר על זה ונגמר .

שאול ולונה אוהבים מאד את אציק קלה כל פעם שהוא מופיע בטלוויזיה הם מתרווחים על הספה ובסוף כל שיר לונה בוכה ואומרת לשאול למה לא נלך לראות את ההופעה של איציק קלה ושאול אומר לה שאין לו זמן בגלל המספרה , אבל בעצם זה בגלל שהכרטיסים עולים הרבה כסף .

יום אחד שואל אותי שאול תגיד מר אייל אתה אוהב את איציק קלה אמרתי לו שאני לא מת עליו וזה לא הסגנון שמרגש אותי , הוא אמר לי חבל , שאלתי למה אז הוא אמר שהוא רוצה להזמין אותי להופעה שלו , שאלתי בעדינות שלא לפגוע מה פתאום להזמין , אז הוא אמר לי בגלל שאני אולי מכיר את איציק קלה ואולי אפשר שיעשה איזה מחיר, אמרתי לו שאול תשמע טוב אני אסדר לך ולאשתך הזמנות להופעה של איציק קלה , עוד באותו הרגע הרמתי טלפון לאשר ראובני שהוא אמרגן מאד מקובל ובקשתי ממנו שני כרטיסים של כבוד בשורה שלוש באמצע בצוותא.



אמרתי לשאול יש לך שני כרטיסי כבוד בלי כסף , הוא קפא במקומו ולא יכול היה להניע את המספריים , שאלתי אותו מה קרה אז הוא אמר לי מה אני אגיד עכשיו ללונה אחרי שאמרתי לה שאין לי זמן, מה עכשיו יש לי זמן פתאום, היא תהרוג אותי היא תחשוב שאני קמצן, אמרתי לו תגיד שאני הזמנתי אותכם ולא נעים לך, הוא אמר לי אולי שאני אתקשר ללונה ואני אזמין ככה באופן רשמי אז היא תבין ולא יהיה ריב, התקשרתי ללונה אבל לא היתה תשובה.

למחרת ההופעה שאול התקשר אלי והודה לי הוא אמר לי שאחרי ההופעה הם יצאו החוצה ועצרו באיזה מסעדה לאכול חומוס בפיתה.

באחד מערבי החג שאל אותי שאול תגיד מר אייל איפה אני קונה דולרים, שאלתי אותו למה הוא צריך דולרים אז הוא אמר לי זה טוב לחסוך בדולרים שאלתי מי אמר לך אז הוא אמר לי שמדברים ככה בטלוויזיה וחבל על כל רגע.

אמרתי לו שהכי טוב לקנות בבנק הדואר כי שם משלמים הכי פחות עמלות הוא שתק לקח את המטאטא והתחיל לטאטא בקצב הולך ומתגבר פתאום הוא עצר התקרב לאוזן שלי ולחש, תגיד מר אייל את יכול לשלם לי בדולרים, תן לי מאה דולר ואני כל פעם יוריד לך מהחשבון ככה זה יותר משתלם לך הוא אמר.

הוצאתי שטר של מאה דולר ונתתי לו הוא התחיל להזיע הוא רץ לקחת עיפרון וחתיכת נייר ורשם כשהוא חוזר בקול רם : מגיע למר אייל היקר שש תספורת בחינם והראה לי את הדף ואמר לי תחתום פה למטה שאלתי בשביל מה לחתום אז הוא אמר לי בשביל שלא תחשוב שאני מרמה אותך, חתמתי.

כשעמדתי לעזוב הוא התקרב לאוזן שלי ואמר לונה לא יודעת על זה כלום אמרתי לו את לונה לא פגשתי ולא ראיתי אף פעם אז למה שאני אגיד לה ואז הוא אמר לי ואם פתאום היא תכנס אצלך בלילה מאוחר בחלום מה תעשה לא תדבר איתה ? תדבר כמה שאתה רוצה אבל על מאה דולר אל תגיד לה מילה.

כבר ארבע שנים בוכה שאול בלילות , הלב מתכווץ לו והוא מתחנן לבורא עולם שיחזיר לו את לונה .

לונה עשתה עליו כישוף והוציאה אותו מספר הזיכרונות שלה ,
הם חיו שנים על גבי שנים ששאול מכווץ את הארנק ולא מאוורר אותו אפילו פעם אחת בחודש בשביל מצרכים קטנים וקצת חיים .


היא זרקה אותו מכל המדרגות , והוא מהבית שהוא בא לא זורקים גבר ככה סתם , יש כל מיני סידורים לפני , בבוכרה גם אם מצטברת השנאה לגבוה של מגדל איפל לא קמים והולכים יש כבוד ויש מסביב אנשים רגישים .

שאול כבר אמר לי כמה פעמים שהחיים בלי לונה זה כמו ללכת עם תחתונים רטובים , אף פעם לא מתייבש הבכי , הוא הלך לתחנה המרכזית החדשה וקנה לה סוויניר וכתב לה ברוסית שאם היא רוצה הוא ירד על הברכיים ויבקש סליחה .

לונה לא סולחת ,
כבר עברו ארבע שנים ושאול לא מוכן לשמוע על אפשרות שלונה תחייה בלעדיו , כל יום בבוקר לפני שהוא עולה לאוטובוס בקריית אונו הוא מתקשר ללונה ובוכה , רק בוכה והיא סוגרת לו את הטלפון בפרצוף.

אמרתי לו אהבה עולה כסף ואתה לא מוכן להוציא גרוש אז בגלל זה לונה עזבה אותך ולא תחזור . הוא תמיד אומר שאני לא מבין באהבה.

וככה בכל פעם שבאתי להסתפר שאול היה מקריא לי מתוך איזה פתקה מה שלונה הייתה אומרת לו והתעקש שאני אגיד לו מה הוא צריך לענות לה , והוא היה רושם ברוסית ומקריא לה בטלפון את התשובות שהכתבתי לו .

באחד הימים נלקח שאול לחדר מיון והיו צריכים לעשות לו בלי הודעה מראש ניתוח מסובך בגב , הוא נעל את המספרה ולא כתב שום שלט פשוט נעלם לחודש.

יום אחד קבלתי טלפון בשעת בוקר מוקדמת שאול אמר לי בקול של חולה קשה שהוא בבית חולים קפלן אחרי ניתוח בגב והוא מבקש שאני אבוא לבקר אותו שכולם יראו שאני מכיר אותו אולי זה יעזור לו לקבל פרוטקציה.

פניו המיוסרים של שאול כיווצו לי את הלב החיוך נשכח ממנו ושעות הוא היה שותק ובסוף פורץ בבכי קורע לב .

את הסוויניר הוא השאיר במספרה אם פתאום לונה תתחרט הוא לא יצטרך לנסוע הביתה באופן מיוחד הוא ישר יביא לה את הסוויניר .

שאול נישבע בכל היקר לו ששום אישה לא תכנס אליו הביתה שאם פתאום לונה תבוא שלא תתפוס אותו על חם .

מריה נולדה בכפר פשוט ליד סופיה , היא סעדה איזה זקן שגר ברחוב נחלת בנימין בכל פעם שעברה ליד המספרה שאול היה מזמין אותה לעשות צבע בחצי מחיר .

לפני שבוע באתי לשאול , הוא קיבל אותי עם חיוך ענק על הפנים , שאלתי מה שאול לקחת את הפרס הראשון בלוטו , לא הוא אמר תשב אני ארחץ לך את השערות ואספר .

אתה שומע מר גפן היא פתאום לקחה לי את הפיפי לפה שלה ועשתה קולות שכל הרחוב שמע , משהו מיוחד .
היא מאד ברמה הוא אמר לי , יש לה דיפלומה , שאלתי במה והוא אמר לי מה זה חשוב העיקר דיפלומה .

אחרי הפסקה של כמה דקות הוא אמר לי שזה לא יוצא מהפה שלי כי אם לונה תדע משהו היא לא תחזור לעולם .

במהלך הימים התפתחה איזה מין סוג של אהבה , מריה הייתה מגיע למספרה ומסדרת את העיתונים והוא היה מציץ עליה דרך המראה.
מידי פעם הוא היה מכבד אותה במעט קפה שנישאר לו בטרמוס , אבל זה
הייה מרגיז אותו כי כל הזמן הוא חשב שהיא רוצה לגנוב מננו כסף , הוא שינה בכל יום את המקום שבו הוא היה שם את הכסף של הקליינטים .

איך אתם מדברים שאלתי אותו , ככה כמה מילים באנגלית אני אומר לה יס יס נו נו קאם קאם ונגמר הסיפור היא מבינה הכל .

הוא סיפר לי שהיא כמו זונה כל הזמן רוצה סוקו סוקו .
ושהוא נותן לה באבי אביה , הוא אומר לי שהוא חושב שהיא משוגעת כי היא מתרחצת בשעה שלוש בבוקר וגומרת את כל המים החמים .

מידי פעם היא הייתה מבקשת ממנו לצאת לבית קפה לשתות כוס תה ולאכול חתיכת עוגה ובכל פעם שהיא ביקשה הוא אמר לה שהוא סובל על הגב והרופא אמר שלא יתאמץ ואחרי העובדה הוא צריך לחזור הביתה ולשבת עם הרגלים למעלה .

שאול סיפר לי שהוא ומריה מילאו השבוע לוטו בשותף כי היא מכשפה ומה שהיא אומרת זה נכון והיא אמרה שצריך למלות לוטו כי יש הרבה מזל באוויר , אז כל אחד נתן שלושים ושתים שקל והוא חתם והחתים אותה על הטופס .

לפני כמה ימים אני מקבל טלפון , אני לא עונה . הוא משאיר לי הודעה , מאד לא רגועה . מר גפן אני מבקש מהלב שתתקשר אלי דחוף מאד , זה דחוף אתה מוכרח להתקשר .

אחרי כמה רגעים שוב מצלצל הטלפון ושוב שאול משאיר לי הודעה .
אני חוזר אליו , אולי הוא שוב הובל לבית חולים מי יודע .

תשמע מר גפן זה סודי כמו המוסד את צריך עוד כמה דקות לנסוע לפה , יש לי משהו מאד מאד דחוף לדבר איתך .

נו טוב , אני מחליט לא לקחת סיכון ונוסע לשינקין .

כשנכנסתי שאול התנשף כמו פר הרבעה ,
הוא סגר את הדלת של המספרה ופקד עלי לשבת .
הוא רץ להדליק את המזגן כי אמרתי לו פעם אם אני מגיע והמזגן לא דולק אני לא בא יותר .

הוא ניגש אל החלון והסתכל בחוסר שקט לצדדים , הוא חזר ושלף מתוך כיס מכנסיו טופס לוטו והציג לי אותו קרוב לעיניים .

מה ? אני שואל מבודח .

יש לי פה בטופס זכייה של 25.000 שקל ,
נהדר אני אומר לו ,
איזה נהדר הוא גונח על סף עילפון . אני צריך לתת למכשפה חצי אז מה אתה אומר לי נהדר .

נו , מגיע לה חצי אני אומר הרי שלחתם בשותף .
לא שותף יוב טפו יומט הוא סינן בין שיניו, היא לא תראה גרוש המכשפה הזאת רק צרות היא עושה לי רק מסעדות ובית קפה היא רוצה.
אז מה אתה הולך לעשות עכשיו ? אני שואל .
תשמע מר גפן אני רוצה לתת לך את הטופס כאילו במתנה שהיא תחשוב שאתה שלחת ואתה תתן לי את הכסף ואני אקנה לך מתנה .
איזה מתנה תקנה לי ? שאלתי ,
מה זה משנה הוא ענה מתנה זה מתנה .

שאול אני חושב שזה לא יפה מה שאתה עושה אני מרים טיפה את הקול , אתה מרמה ולרמות זה כמו להרוג .
מה להרוג אתה שומע מה אתה אומר , אני מדבר על כמה לירות ואתה אומר לי להרוג, אתה צריך להציל אותי שאני לא אקבל עוד פעם חתך בגב ואחרי זה רפאות שעולות הרבה כסף .

שאול אני מאד אוהב אותך אבל אני לא הולך לעשות איתך שום ענייניים
אני לא מוכן לשקר ולהסתבך , תדבר עם מישהו אחר .

מר גפן אני אגיד לך מכל הלב משהו ואתה אם אתה רוצה יכול לכעוס או להיעלב , אתה לא חבר ונגמר , אתה בא הנה רק שאתה צריך תספורת וניגמר , מה זאת אומרת שאול אני משלם אני לא מבקש טובה .
משלם איזה משלם , זה כסף הכמה גרושים האלה , אני עושה עבודה מכל הלב ואחרי זה אתה הולך לחיים הטובים שלך עם אנשים מפורסמים ואני נישאר עם המכשפה והצרות שלי .

הוא הסתובב כמו סביבון הלוך חזור , פניו שטופים בזיעה .

אחרי כמה רגעים הוא נעצר ואמר
תשמע מר גפן אני אומר לך עכשיו משהו וזה סופי אם את רוצה טוב אם אתה לא רוצה אתה יכול לכעוס כמה שאתה רוצה.
מה ? אני שואל .
אני אתן לך חמש אחוז בשחור ואתה תהיה בן אדם מאושר .

לא עניתי , יצאתי כשהוא סיים את התספורת ,
אחרי חצי דקה הוא צעק לי מפתח המספרה מר גפן תלך תלך לחברים המפורסמים שלך כולם יודעים שהם קמצנים והומים זה כתוב בכל העיתונים אז אל תספר לי שטויות .

לא טס.

בחוץ שני צרצרים מנסים של מי יותר גבוה ,
אני שוכב בסלון מכוסה בשמיכת פוך עבה , כמעט משתגע , אולי שקוע בשינה עמוקה,קול אופראי לא מיושר מתנגן לי בראש מתוך אולם קונצרטים בווינה , כנראה נרדמתי כשהטלוויזיה דולקת .
אל תוך הצירצור מתפוצץ צלצול טלפון מקפיא , אני פוקח את העיניים מבולבל ומנסה לברר מאיפה יורים , השעון מעל הטלוויזיה מראה שלוש ועשרים , אני פושט מעלי את השמיכה וממהר להרים את השפופרת .
"אני לא נוסע..."
"מי זה?.."
"גמי , החלטתי שאני לא טס..."
"מה לא טס ? עוד שעתיים באים לקחת אותנו"
"שיבואו , אני לא יוצא מהבית...לא טס "
"תגיד אתה תינוק ? יש לנו הופעות באמסטרדם ובליון מה אתה הולך להגיד להם עכשיו...?"
"אני מפחד פחד מוות..."
"תתגבר, לא מובילים אותך למשרפות בבירכנאו מדובר על סיבוב עם לא מעט הנאות..."
"תתקשר עכשיו למולי ותגיד לו שאני לא טס"
"איזה תתקשר עכשיו למולי , מה אתה מדבר ? יש לי כדור שיערבב לך את כל הפחדים ברגע..אתה רוצה שאני אבוא אליך עכשיו וניסע ביחד?..."
"אתה לא מפחד ?"
"מפחד...אבל אתה יודע "
"יודע מה..?"
"מפחד אבל עובד עם הראש "

פעימות הלב שלי פתחו פער מדאיג , זאת הפעם הראשונה שאני טס לחו"ל, במהלך הימים האחרונים הצלחתי להרגיע את הפחדים בעזרת כדורים שקבלתי מחבר, הכל ארוז ומוכן ליציאה , הדברים של גמי החזירו אותי להזיע מפחד.

אתמול במהלך הלילה חגגנו את יום העצמאות העשרים ותשע, עמדתי במשך שלוש וחצי שעות על במת בידור בתל מונד , מין חובה מוסרית של פעם בשנה למנהל הבנק, גמי הופיע על ארבע במות וחזר ממוטט, לפני שלוש שעות הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא בים ויש יופי של מים...
"לא עצמתי עין " הוא אמר לי
"תישן בטיסה " .
"איזה תישן בטיסה "
הוא פתח בסדרת משפטים שהתגלגלו במהירות האור ,
"חיברתי שיר על נוף ירוק בעמק ושמש מלטפת וחתול שמילל וגברת זקנה שיושבת בגלנטריה ברחוב טשרניחובסקי וחושבת על הבן שלה שנהרג מלחמת השחרור ועל צלעות חזיר שנוטפות שומן ועל ילדים שמשחקים דודס בגן של אלוני-אבא..."
הבנתי שהמראות האלה עושים שקט בנשמה שלו , הוא שתק ואחרי רגע הוא אמר לי...
"נישב יחד ונחזיק אחד לשני את היד" .

בנחיתה בסיכפול ירד גשם שותף, פעם ראשונה שראיתי עיר בחוץ לארץ מגובה ציפור, גמי עצם את העיניים ואחז את ידית המושב בחוזקה , הוא לא הסתכל דרך החלון למטה, הסתכלתי החוצה כמו תינוק , אמרתי לו שאני מרגיש כמו בלידה, הוא מירר בבכי חרישי .

הרחובות באמסטרדם נראו לי כמו תמונות מספר אגדות של אנדרסן, ערוגות של צבעונים קישטו את שפת הכביש, לאורך הדרך עמדו דוכנים עם ארובות שהעלו עשן, עצרנו באחד מהם לאכול לחמנייה טרייה עם דג מקרל מעושן שעליו מפזרים בצל לבן קצוץ דק , הטעם היה בלתי רגיל , לפני שנכנסו למלון קניתי כובע שחור עם ציור של תחנת קמח.

לפני שהתפזרנו כל איש לחדרו אמרתי לגמי שאני מבקש שאחרי ההופעה נלך לראות את רחוב החלונות האדומים , גמי לא אהב את הברוטאליות הזאת , נשמתו הפיוטית התביישה מול דיבורים חורגים , זה בא לו מהבית שהיה נוקשה בנוהלי חיים , אביו ואמו של גמי היו במחנות והאווירה בבית חדרה לו לתוך הצנרת, הוא התייסר המון שנים וניסה לצאת מתוך האבק האפור שעמד בבית, הוא הרגיש כישלון.

שעה לפני ההופעה פגשנו במעלית לאולם את בטי סכרוח, בטי יהודיה שנולדה באמסטרדם ידעה עברית על בוריה, היא אמרה שבגלל שהיא יודעת עברית והולנדית היא עובדת במשטרת אמסטרדם כמתרגמת לעבריינים ישראלים שנתפסו על עבירות סמים .
שערה היה זהוב ומסופר קרה , פניה היו רכות כאילו יד אומן רקחה אותם , שפתיה תפוחות ללא שום צבעי מאכל , גופה צעיר ומסודר להפליא, היא הפגינה חיוניות של ילדה סקרנית , ריח רחוק של בושם צרפתי נדף ממנה.

היא לקחה אותי פנימה לתוך המעלית ושאלה אם אנחנו רוצים חשיש, לפני שהספקתי לענות היא הושיטה לי שקית ניילון פצפונת שבתוכה נחה אצבע חשיש בצבע חום בוהק , היא שאלה אם נרצה לבוא אחרי ההופעה אליה הביתה ואם נרצה אפשר לישון אצלה, גמי היה עסוק על הבמה , אמרתי לה שיכול להיות שנלך אחרי ההופעה לרחוב החלונות האדומים, היא קפצה משמחה ,
"אני באה אתכם"
"זה לא נראה מוזר" שאלתי בעדינות והיא אמרה
"באמסטרדם שום דבר לא נראה מוזר"

בסוף ההופעה עמדנו על הבמה ושרנו את התקווה, באולם שררה אוירה קרובה וחמה. לשיר את התקווה מחוץ לגבולות המדינה בעזרת אצבע חשיש שנידבה לנו בטי זה אירוע מיוחד במינו , הרגשתי ציוני מסטול אבל גאה.

בטי הגישה לשולחן ערמונים קלויים וויסקי ג'ק דניאל, ריצפת החדר הייתה מכוסה בעץ קשה,על סף החלון הייתה מונחת אדנית שפרח מתוכה גרניום אדום, החלונות היו מעוטרים בוילונות שקופים, סימון וגרפונקל שרו ברקע גשר על מים סוהרים, גמי הסתכל באלבום תמונות ואני ניסיתי בפעם המי יודע כמה לגלגל סיגריה ולדחוס לתוכה חשיש, הייתי אז בתחילת הדרך . בטי רבצה על הספה ושרה את מילות השיר. לגמנו מתוך כוסות זכוכית כבדות עוד ועוד ויסקי ואכלנו ערמונים , בטי הביא קרש שעליו היו מונחות גבינות שטעמם היה מופלא, גמי פרש לחדר השינה ונשארתי עם בטי בסלון...
"אתה רוצה שנלך לרחוב החלונות האדומים"
"שנינו לבד?"
"כן, מה יש...?"
השעה הייתה אחרי חצות בחוץ שרר קור מקפיא
"אתה רוצה לנסוע או ללכת ברגל?"
"על כמה מדובר...?"
"עשרים דקות...
"ברגל"

צעדנו מכורבלים , בטי דחפה את כף ידה מתחת לזרועי ונצמדה אלי, קר באמסטרדם היא צעקה לתוך הרחוב,הרגשתי שאני משייט, עוד לא עבר יום אחד אני פעם ראשונה בחו"ל אצבע חשיש נחה לי עמוק בתוך הראש ואני צועד עם בטי סכרוח אנגז'ה בדרך לרחוב החלונות האדומים .

בכניסה לרחוב צר ראיתי חלון שבתוכו יושבת אישה שמנה עם חזייה וביריות ומעלעלת בעיתון מקומי , הסתכלתי על בטי והיא חייכה,
"זה הטעם שלך...?"
"לא מה פתאום.."

פעם ראשונה בחיי ראיתי את מה ששמעתי כל כך הרבה עליו, היית נבוך, בטי שאלה מה בא לי...לא ידעתי לענות...
"אתה רוצה שאני אחזור הביתה ותסתובב לבד..."
"בשום אופן, את נשארת איתי"

היא התקרבה לפני ונישקה אותי בשפתיה החושניות על הלחי ,הסתכלתי לה בעיניים והרגשתי להגיד לה מילים קרובות אבל התביישתי, היא אמרה לי שאני נורא מתוק ושהיא רוצה שנבנה בית מאבן ונגור מחוץ לעיר אמרתי לה שאני לא הרוס על בתים מאבן , היא פרצה בצחוק . עברנו ליד מרתף חושך שנדף ממנו ריח סמיך של חשיש ומריחאונה נעצרנו לרגע , מתוכו נשמענו קולות גבוהים של שירה וצחוק,
"בוא נכנס נשתה כוס שנפס זה מחמם את הנשמה"

היא משכה אותי פנימה, הדוחק בפנים היה בלתי נסבל עשן סמיך לא אפשר לזהות את הנוכחים , התיישבנו על הבאר קרובים אחד לשני היא השחילה את רגלה בין שני ירכי והביטה בי קרוב , כנראה שהפגנתי חוסר שקט, היא ליטפה את לחיי ואמרה לי בלחש לתוך האוזן תרגיש נוח כל יום שעובר לא חוזר , קרבתי את פי והתנשקו נשיקה ארוכה ולא מתחשבת, טעם הנשיקה שמור איתי היה בו מין ערבוב של מתיקות עם טעם של שנפס ועוד טיפת טעם של ניקוטין, בקשתי שוב לקרב את השפתיים והיא שוב תחבה את הלשון, נשימותיה הלכו והתגברו היא דחקה את רגלה בכוח בין רגלי.

"יש לי בבית חלון גדול , אני יכולה לעמוד מאחוריו אם זה עושה לך את זה"
"חלון מילא...מאיפה משיגים בשתיים בלילה מנורה אדומה"
היא פרצה בצחוק רועם .

בכניסה לביתה עמדנו כמו נער ונערה והתגפפנו, הקור היה דוקרני , מיששתי את שדיה שהיו תפוחות, היא השמיעה אנקות שהלכו וגברו , נגררנו אל דלת ביתה. אחרי שלוש שעות נרדמו מחובקים על הספה בסלון .

"קום, איפה הייתם " גמי עמד מולי בחלוק סגול ...
"איפה אני ?"
"באמסטרדם"
"איפה בטי ?"
"מאיפה אני יודע "
"מה "
"נעלמה" הוא חייך...
"יאללה באו נחזור למלון"
אספתי את מעט דברים ועזבנו למלון, מאז אותו לילה לא ראיתי את בטי .

לפני שבוע וחצי ישבתי עם מנחם קרג'נר תת אלוף במילואים בבית הקפה של מלון הולידי אין בכיכר רפובליק בפריז, מנחם עישן אירופה ואכל אומלט עם הם וגבינה צהובה , אחרי כל ביס הוא החזיר את הסיגריה לפיו ונשם מלוא העשן, בשולחן לידנו ישבה אישה מאד מטופחת כבת חמישים היא החזיקה בידה כוס קפה והייתה שקועה בעיתון צרפתי , לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים, משהו במראה פניה לא נתן לי מנוחה , הטלפון הסלולרי שלה צלצל, היא לחשה לתוכו בשפה לא ברורה , היא לא הפסיקה לדבר , מדי פעם היא הסיטה את מבטה לצדדים .

מאיפה לכל הרוחות אני מכיר את הליידי הזאת שברתי את הראש. מנחם הסתכל בי מופתע ושאל אם אני מכיר אותה. אמרתי לו שאני שובר את הראש מאיפה, זה חשוד כמו שאתה מסתכל לחש לי מנחם , למה חשוד אני בטוח ראית אותה איפה שהוא...
שמה בטי לחש לי מנחם ,
ב ט י או מי גאד צלצלו הפעמונים, בטי סכרוח, לרגע חזרה אלי טעמה של הנשיקה מאותו לילה לפני עשרים ושש שנה, קמתי, הוא תפס בזרועי ולא נתן לי לזוז
"מאיפה אתה מכיר אותה"
"לא ידעתי מאיפה להתחיל..." עניתי קורן מאושר
"אני אומר לך משהו שנשאר אצלך ולא יוצא בחיים " הוא לחש לי..
"נו תגיד" דחקתי בו
"הבחורה הזאת כמו שאתה רואה אותה היא מפקדת יחידת החיסול של המוסד באירופה..."
לקחתי נשימה ארוכה , קמתי לשירותים ועברתי קרוב אליה , היא הרימה את העיניים הסתכלה בי לרגע וחזרה לתוך העיתון.

שלא תספר לאמא.

זה עניין של פרסונאלטי...
מה הוא רוצה עם הפרסונאלטי הזה, כל פעם שלא מצא מילת חיבור הוא היה אומר
פרסונאלטי, ואנחנו בדרך כלל היינו מסירים ממנו את העיניים ומתביישים בשקט .

דוד יצחק כתב מכתב באנגלית לדוד לובקה בקנדה והתעקש להקריא לנו, יוחאי בן
דודי ואני ישבנו על גזע עץ קוצני בגן בנימין והקשבנו, לא הבנתי מילה, בכלל אני
כמעט אף פעם לא מבין מה דוד יצחק רוצה, יש לו תמיד מה להגיד על כל דבר, והוא
הכי מבין והכי יודע, ואם מישהו היה מעיז לחלוק על דבריו או להתווכח הוא היה חוטף מקלחת קרה על הראש, לפעמים זה היה יכול להיגמר במכה הגונה או בעיטה.

נו מה אתם אומרים יפה נכון ? יפה מאד אמר יוחאי, ואתה? אני חושב
שזה יפה אבל אני לא מבין אנגלית, אז מה יפה אם אתה לא מבין אנגלית, שתקתי, דוד יצחק החטיף לי סטירה מצלצלת וצעק אסור לשקר, תמיד צריך להגיד את
האמת תשאל את אבא שלך אם אני לא צודק, לקחתי אבן גדולה וזרקתי עליו, הוא התחיל לרדוף אחרי ואני ברחתי כל עוד רוחי והסתתרתי בתעלה בסוף הגן, שמעתי
אותו חולף כשהוא מתנשם בכבדות.

אבא ודוד יצחק ודודה רבקה היו אחים, הם נולדו ברחוב נחמני בתל אביב לסבא צבי וסבתא צילה, דוד יצחק גר בביתם של סבא וסבתא עד גיל מאד מאוחר, סבא צבי היה עסוק בעסקים מפוקפקים ורוב הזמן או שכעס או שישן, סבתא צילה הייתה מבלה את רוב זמנה במטבח קטן שנבנה ללא אישור כתוספת לדירת הפרטר והייתה עסוקה בבישול, סבא צבי היה בסוף כל יום מביא בסל רשת תפוחי אדמה סלק אדום וביצים שהיה קונה בכל מיני מקומות זולים ובלוק קרח שהיה תופס במלקחיים חלודים, לסבא צבי היו כל הזמן תלונות, כל מה שסבתא צילה עשתה
לא מצא חן בעיניו, תמיד הוא היה מעיר לה ביידיש הערות פוגעות ובלילה היא
הייתה בוכה בשירותים.

סבא צבי היה איש מאד לא שקט, כל דבר הרגיז אותו, בבוקר מוקדם הוא היה קם
והולך לעמוד בתחנת אוטובוס קרובה הוא היה נעמד קרוב להתחכך באיש שלפניו האיש היה מגיב בחוסר סבלנות ואז סבא צבי היה מתפרץ עליו וצורח עד לב שמים, שסיים היה חוזר הביתה ושותה כוס תה עם חתיכת לחם שחור, ככה בכל בוקר.

דודה רבקה סבלה מבעיות בריאותיות ומדי פעם הייתה חוטפת התקפות של כעס,
היא הייתה איסטניסטית כפייתית ואחרי כל פעם שהייתה נוגעת במשהו הייתה
מנגבת את הידיים עם חתיכת מגבת ששמרה תמיד בכיס שמלתה, היא מאד אהבה
את אבא ותמיד היא ביקשה ממנו לדקלם את מי יצילנו מרעב של חיים נחמן ביאליק, אבא היה מתקן אותה...לא כך קראים לשיר, קוראים לשיר שיר העבודה והמלאכה וכל פעם שאבא תיקן אותה זה היה נגמר בריב קולני, היא תמיד צודקת כמו דוד יצחק, אחרי שהיו צועקים אחד על השני אבא היה מתרצה ומדקלם, מי יצילנו מרעב, מי יאכילנו לחם רב, ומי ישקנו כוס חלב,למי תודה למי ברכה לעבודה
ולמלאכה... בסיום דודה רבקה הייתה נאנחת מהתרגשות מנשקת את אבא על
הלחיים ומנגבת את השפתיים.

דוד יצחק אמר לי שאם אני אתנהג כמו ילד מחונך ליד השולחן בסדר פסח יש לו איזה הפתעה בשבילי והוא שומר אותה בתנאי שאני לא יעשה קונצים כמו בכל שנה.

בכל פעם שקרב הסדר היינו אורזים מזוודה גדולה ונוסעים באוטובוס לתל אביב
לשלושה שבועות, בביתם של סבא צבי וסבתא צילה היו מפנים לנו את חדר הכביסה
שעמד בחצר מתחת לעץ גויאבות ענק ושם היו פותחים שתי מיטות שסבא לקח בלי
רשות מהצבא, על המיטות היו פורסים שמיכות צמר עבות ועל זה סדין וציפה, את
הכריות אימא הייתה עושה ממגבות שהייתה מביאה.

בחדר אורחים עמד על הכוננית שעון כבד מעץ שבכל שעה לאורך היממה היה משמיע גונג, היינו שומעים מתוך הבית את הגונגים ומתעוררים בכל שעה.

לסבתא צילה הייתה קופסת בונבוניירה שבתוכה הייתה שומרת את התרופות,
חסר למישהו שיגע, היא תמיד כעסה על אימא שלי כי היא הייתה מזיזה לה לא בכוונה את הקופסא.

ריח של דגים מבושלים וחזרת לבנה היה מציף את הבית יומיים לפני הסדר, לאף
אחד לא הייתה רשות לבוא אל המטבח ולראות איך סבתא צילה רוקחת את התבשילים לחג, מרדכי הבעל של דודה רבקה שהיה שותף עם סבא בבית חרושת לגזוז היה מגיע יום לפני הסדר ומפזר לכל אחד מאיתנו זוג נעליים חדשות וגרבי
סטרץ' שחורות.

יום אחרי הסדר קורא לי דוד יצחק ופוקד עלי להתקלח וללבוש בגדים חדשים.
הוא תופס לי באוזן ומתריע בי לרחוץ טוב טוב באזור הפיפי.

אבא שאל את דוד יצחק לאן הוא לוקח אותי ודוד יצחק ענה לו ביידיש, אבא חייך.

בדרך ברחוב בן יהודה אמר לי דוד יצחק, אתה זוכר שלא הבאתי לך מתנה לבר
מצווה ואמרתי לך שתבוא בפסח לתל אביב אני אתן לך, אז עכשיו אני הולכים
למתנה.

נעמדנו בכניסה לבית נמוך, שער ברזל חלוד היה מוגף, דוד יצחק נקש על השער
ולקראתו יצאה גברת לא צעירה עם חלוק כחול ושפתיים אדומות, הוא אמר לה באידיש איזה משפט, היא תפסה אותי ביד ומשכה אותי בעדינות פנימה לתוך הבית. דוד יצחק נשאר בחוץ ואמר, זאת גברת מרטה אל תפחד מכלום תכנס תכנס, אני פה מחכה לך.

בתוך הבית של גברת מרטה רבצה על הספה חתולה שחורה , ריהוט אדום בוהק
שלט בכל פינה, הרבה ואזות עם פרחים מפלסטיק, על אחד ממדפי הכוננית עמד
ראש שחור מגבס של ז'בוטינסקי.

שב, אתה רוצה לשתות מים קרים עם פטל או סודה, כן. היא הביאה כוס מים
קרים עם פטל אדום.

היא התיישבה לידי והתחילה ללטף לי את הפיפי הורדתי את העיניים מבושה,
היא הורידה את החלוק ונשארה עם חזייה לבנה ותחתונים שחורים, היא לקחה
את שתי ידי ושמה אותם על השדיים שלה, בעזרת ידיה היא התחילה לעסות את
השדים, אתה אוהב את זה היא שאלה בלחש, לא עניתי עיני היו תקועות ברצפה
הרגשתי יובש עצום בפה,

מהרדיו נשמעו צפצופים של החדשות היא הפסיקה הכל וניגשה להגביר את הרדיו, הרמתי את עיני, היא עמדה ליד הכוננית במלוא גופה והקשיבה, רגליה היו גדולות ומגושמות, פתאום התחלתי לבכות בלי סיבה כנראה התרגשתי, כשנגמרו החדשות היא הביטה בי ואמרה משפט רך בפולנית,
היא ניגשה אלי ולקחה אותי בעדינות לחדר השינה שלה.

כשיצאתי אחרי שעה דוד יצחק ישב על מעקה ועישן סיגריה, הוא הסתכל בי,
השפלתי עיניים לא יכולתי להביט בו .

במעלה הרחוב הוא כעס עלי, שלא תספר לאף אחד אתה שומע אפילו לאימא, לאימא אסור לספר אם תספר לה אני יהרוג אותך,

אחרי רגע של שקט הוא נעצר והסתכל עלי, תוך שהוא פולט קללה עסיסית ביידיש הוא החטיף לי סטירה מצלצלת ושאג , לאימא אסור לדעת אף פעם.

תני נשיקה לסבא.

יום שישי,
עוד קצת פולשת השבת ומכסה את העיר בשמיכת פוך לבנה.
בעוד רגע אני נכנס לאולפן להקליט משפטים חוצבי דעת בתוכניתו של ירון אנוש
הטלפון מצלצל, שלום מדברת עופרי, שלום, איזה עופרי?, עופרי שדה.
נשימתי נעתקה וכל מה שרציתי להגיד השתנק ונעלם אל מאחורי ההר.

צהרי יום כיפור 1973, אני נם את מנוחת הצהרים בחדר קטן בקיבוץ נחשולים.
על הבטן העגולה שלי רובצת חתולה לא ידידותית ומגרגרת, אני עוצם את העיניים,
פתאום אני מקיץ לתוך המולה בחוץ, התחילה מלחמה מישהו צועק, קמתי ויצאתי
לבדוק על איזה מלחמה מדובר ואולי מי מהחברים במשק איבד את השפיות, מה
פתאום מלחמה ועוד ביום כיפור.

זאביק שדה היה אח של נורית ונורית היתה אשתי באותם ימים, זאביק היה כמו
אח אהוב, בילינו הרבה ימים ביחד והחברות בינינו הפכה להדוקה ותלויה, הוא היה
איש יפה כמו אל יווני , מקורזל שיער, לבוש בפשטות, מלח הארץ. איש עם ערכים
שנתבעו בו עוד בטרם הלידה , הוא היה צנחן קרבי ומוערך.

לזאביק היתה אשה ונולדה להם בת , שנה וחצי לפני המלחמה, עופרי, תינוקת
מפוארת עם חיוך שלא מש משפתיה, קורנת ועולזת ומפיצה חום לכל עבר. זאביק
לא זז ממנה לרגע הוא אהב אותה כמו מלכה שחיה לבד על כדור ,מלבדה הוא לא ראה כלום.

זאביק נהרג בתוך המלחמה הארורה הזאת, בקרב על החווה הסינית הוא חירף את
נפשו למען הארץ, באו מקצין העיר של חדרה וביקשו שנבוא איתם להודיע להורים
בשדות ים.

הרגע הזה טבוע עמוק בתוך ספר החיים שלי, הצריבה והכאב נשארים כמו חברים
לעד, אבא אריה ואמא שרה התפרקו לרסיסים, עופרי הבת האהובה הפכה יתומה,
יתמות שמי יודע מה תעשה לה עם השנים.

עוד באותו יום לקחתי את עופרי בידי והלכנו לים, ישבנו בחול מכורבלים אחד בשני
ואז לחשתי לה באוזן, ילדה יקרה אני איתך במקום אבא זאביק לנצח.
וכך במהלך לא מעט שנים היא היתה לי לבת, בת אמיתית ואני הרגשתי לה לאבא
אמיתי.

החיים מספרים את הסיפור של עצמם, התגרשתי והתרחקתי וכך אחרי כמה שנים
אבד לי הקשר עם עופרי.

במשך שלושים שנה, ניסיתי למצוא אותה, רק כדי להביט בה, להגיד לה שלחשתי
לה באוזן על הים שאני לא אעזוב אותה לנצח, ולא מצאתי אותה, היא פיזרה את
חייה בין הודו לפרו, וכך התנדנדו חייה כמו על נדנדת ילדים בקיבוץ.

בכל פעם שהייתי מגיע לשדות ים לאירועים או סתם עובר הייתי מנסה לבדוק מה
איתה ואז אמרו לי, עופרי כבר לא גרה כאן יותר.



צעקתי לתוך הטלפון, בת לאן נעלמת לי שלושים שנה? רגע לפני שנכנסתי לאולפן,
והיא אמרה לא נעלמתי, נעלמנו, ואולי היא צדקה מי יודע?, אמרתי לה עופרי, אני
חייב לפגוש אותך ואני לא מתכונן בעוד 30 שנה, כבר בימים הקרובים, קבענו ליום
ראשון.

הרמתי טלפון לדניאל הבת האחת והיחידה שלי שאני לא מכיר אהבה כמו שאני אוהב אותה וספרתי לה פעם ראשונה את הסיפור, היא התרגשה ובקשה לדעת
פרטים ואני כמו תינוק שגילה צעצוע סיפרתי במשך שעה ארוכה את סיפור האבהות
הזה.

בסוף השבת כשנכנסתי למיטה לא הצלחתי לעצום, בתוך הלילה סיפרתי לעצמי
סיפורים על חיים שלא ידעתי, לא ידעתי לתאר איך היא ניראת, לא ידעתי לאן
ומתוך מה היא גדלה, ניסיתי לדמיין את פניה, את חיתוך דיבורה , ניסיתי לחשוב מה מוסתר שם עמוק בתוך הלב שלה.

השעה רבע לאחת אני יושב דרוך במסעדה עם משקפי שמש שאם חס וחלילה תבוא איזה התפרצות המשקפים ישמרו לי על הפאסון.

אני צופה אל דלת הכניסה, היא נכנסת מלווה בעגלת תינוקות, אני מפסיק לנשום, הנה עופרי הבת האבודה. היא פעורת חיוך ענק ואני נופל לזרועותיה.
אני מביט בעיניה והיא מביטה בי, כל אחד מנסה לפרק את הרגע.

חלמתי שאבא העביר לך מכתב אהבה אלי היא אמרה ורציתי שתספר לי מה היה כתוב בו , הסתכלתי בה ולא ידעתי את נפשי ,
ספרתי לה על אבא זאביק, אבא שלא ממש זכרה והזכרתי לה את ההבטחה שהבטחתי לה, היא הזילה דמעות וחיבקה בחוזקה את זהר.

זהר בת שנה וחצי, בת שנולדה לעופרי מחבר שוויצרי שנאסף עם השנים, הם גרים
במושב במרכז מאז שחזרו מחול לפני שנה .

אני מסתכל על זהר ולא יכול לעצור את הדמעות, כל המיצים שנשמרים לרגעים
האלה התפזרו לי על השולחן, היא כמו עופרי, כמו התינוקת שאחזתי בידיים
והבטחתי לה בכל מאודי שלא אעזוב אותה .

בתוך הנפש מסתובבת צנטרפוגה וסוחטת כל רגש באשר הוא, אני כל כך רוצה לספר
לדניאל שהיא האמא של הרגשות שלי והאישה הכי קרובה לי בעולם כמה אני מרוגש וכמה הרגע הזה יקר לי.

בתוך השעתיים וחצי שישבנו הרגשתי שנבנתה חברות כל כך עמוקה ולתוכה אפשר לשפוך את כל מה שנוצר והצטרף במשך השנים.

כשנפרדנו חבקתי את עופרי ואת זהר חיבוק ארוך, מין חיבוק כמו שבועה שלא
ניפרד יותר אף פעם.

עופרי לקחה מידי את זוהר ואמרה לה תני נשיקה לסבא...

אתה עוד שם זבל

יומיים אחרי שהקאתי את נשמתי מאיזה מיקרוב שהחליט להתיישב אצלי במרכז המעיים צלצל הטלפון בשעת לילה מאד מאוחרת ומעבר לקו תקף אותי איזה איש בקול מחוספס ושאל אם ניקיתי את הפה, שאלתי מאיזה חברת ניקיון הוא מתקשר ואם יש לזה איזה קשר למיקרוב, תגובתו הייתה קולנית, את הפה נקית ? יש לי
הרגשה שהשעה לא ממש סבירה לברור כזה השבתי לו מיושב ורגוע, הוא צחק צחוק
מטורף וצרח שוב... אני רוצה לדעת שרחצת את הפה כי לפני זה אני לא מתכוון
לדבר איתך מילה נוספת ושוב הוא צרח מצחוק, הסתכלתי על השעון השעה הייתה
ארבע ועשרים בבוקר, שאלתי אותו אם יצא לו לעשות ברור שאימא שלו זונה ואם לא אז אני מודיע לו חגיגית שאימא שלו לא זונה, היא זונה בת זונה, טרקתי את הטלפון,

לא עברה שנייה ושוב צלצל הטלפון מעבר לקו הוא זמזם את שיר השלום, ניסיתי להרגיע את אורית שהתעוררה בינתיים, מי זה רפי? כנראה שכן, שוב הוא לא לוקח את הכדורים, אורית שואלת אם אתה לא לוקח את הכדורים, לוקח ועוד איך לוקח ואני מתכוון לירות בך אותם, מה אתה אומר ? רציתי באמת לשאול אותך איך אימפוטנט יכול לירות כדורים ? כל מה שהוא יכול לעשות זה להטריד אנשים שעות בוקר מוקדמות, אתה הרי יודע ששנים אני מחכה לך שתבוא לירות את הכדורים ואתה רק מזיין את השכל ועושה רעשים מיותרים,
לא נשמע כל תגובה,
אתה עוד שם זבל ? את הפה אני מצווה עליך לנקות , וטרק.

לפני בערך חמש עשרה שנה בשעת ערב חורפית חזרתי מעוד יום עבודה של ריצות למרחקים ארוכים הנחתי את הקטנוע בכניסה לחדר המדרגות ברחוב חשמונאים פינת קינג ג'ורג', בעוד אני מסיר את הקסדה ומוריד את הכפפות ניגש אלי בחור
לבוש בדובון צבאי עם רעמת תלתלים שנראה כעוזב קיבוץ או משהו ומסר לידי פתק
מקופל, הוא אמר לי בטון סמכותי תעלה הביתה תנוח ואחרי זה תיקרא את הפתק,
שאלתי אם הוא בטוח שהוא מוסר את הפתק לידים הנכונות, הוא הנן בראשו ואמר
בזמנך תיקרא .

הנחתי את הפתק על שולחן העבודה מזגתי לעצמי כוס תה הדלקתי מלבורו לייט והתיישבתי.

אני לא אפנה אליך פעם נוספת היה כתוב, שמי רפי ואני פוקד עליך לתת לי עשרת
אלפים דולר דמי השתתפות בסרט פרסומת, לקחת את הבן שלי לסרט בלי לשאול
את רשותי, אם לא תעביר לי את הכסף עוד היום אני לא אחראי למעשי, בתחתית
הדף היה רשום אני אתקשר אליך יותר מאוחר.

התולעת שבדרך כלל לא עוזרת לי להירגע צצה בין רגע והדליקה בערה במרכז המוח, רצתי למטה כמו משוגע לבדוק שהוא עדין שם, כל מה שרצית באותו רגע זה
לקמט לו את הצורה, מי שיאיים עלי נזיין לו האימא, חיפשתי אחוז אמוק בכל פינה
קרובה לא היה זכר לבן זונה, עמדתי בקצה המדרכה רועד מכעס, התנעתי את
הקטנוע וללא קסדה התחלתי לחפש אותו ברדיוס יותר רחב, שום כלום.

שלושה ימים אחרי זה בשעה שלוש בבוקר צלצל הטלפון, הרמתי את השפופרת,
הכסף מוכן הוא צרח, מוכן ועוד איך מוכן אמרתי, בוא עכשיו יש לי מעטפה עם
עשרת אלפים דולר בשבילך, אני מגיע, יאללה בוא... טרקתי את הטלפון וסיננתי
בוא יא, בן זונה, בוא נראה לך מאיזה צבע יוצא השחור, שוב התולעת לא ריחמה
עכשיו זה הרגע שלה, לבשתי טרנינג חבשתי לראשי כובע צמר וירדתי למטה מפוצץ
מכעס.

בחוץ נשבה רוח חזקה , מדי פעם הבזיק ברק, קולות נביחה של כלב נשמעו
ממרחק, מנורת רחוב האירה את המדרכה,
איפה הבן זונה כבר עברו עשרים דקות,
כל אוטו שהגיח העלה את מפלס העצבים, אני עוד רגע מתפוצץ.
חלפו ארבעים דקות והבן אלף לא מגיע, אני לא עולה הביתה עד שאני לא משכיב אותו לכמה חודשים בבית חולים, דמיינתי איך אני מתנפל עליו לפני שהוא מבין בכלל מה ומי ומשתק אותו עם בעיטה בבטן.

כבר ארבע וחצי התחיל לטפטף, נכנסתי פנימה לתוך הכניסה והדלקתי מלבורו לייט,
הגשם התחזק, כבר חמש ועשרה התחיל לעלות אור, איך עבד עלי הכלב אמרתי
לעצמי, עד חמש וחצי ואני עולה.

ישבתי על המיטה קפוא, הטלפון צלצל, נו מה ? לא חם בחוץ ? מה...?
לפני שהספקתי לענות נשמעה טריקה.

עברו שלושה חודשים חיפשתי כל דרך אפשרית להשיג אותו, דברתי עם ארזי
מהמשטרה, ארזי איש נוקשה ויעיל צחק לי בפנים שספרתי לו על הלילה המבעית
שעברתי, אתה מטומטם וכנראה לא תתרפה מזה לעולם, בשביל מה יש לך חברים
במשטרה.

שלושה ימים אחרי ארזי סימן לי שהם עלו על מספר הטלפון שלו ואמר לי לגשת לאיפרגן, איפרגן חיבר לטלפון בחדר החקירות טייפ ואמר לי מה לשאול, התקשרתי
למספר, נשמעו שלושה צלצולים... כן... תגיד לאן נעלמת ? הדולרים נרדמו בתוך
המעטפה, איך מצאת את הטלפון שלי, בדקתי את השיחות בבזק... נשמעה טריקה.

מיד התקשרתי שוב, אם תתקשר הנה אני אגמור לך את הצורה, מה אתה רוצה
ניסיתי לציית לשאלות שכתב לי איפרגן, אני רוצה מה שכתבתי לך במכתב,
מה כתבת לי ? אתה מקליט אותי וטרק.

שוב התקשרתי, בוא ניפגש ואני אתן לך את המעטפה ונגמור את העניין ניסיתי להרגיע, איפה ? איפה שתגיד... בלובי של מלון דן כרמל בחיפה, מתי ? מחר בארבע
וטרק.

איפרגן נראה מאושר אני מדביק לך מיקרופון ושולח איתך ארבעה בלשים סמויים
שיקשיבו לשיחה איתו הם ישבו בלובי כאורחים.

למחרת נסעתי במכונית שלי ומאחורי קורטינה לבנה עם שלושה בלשים ובלשית,
קצת לפני העלייה לכרמל נכנסנו לדרך צדדית והבלשים הדביקו לי לגוף בעזרת מסקין טייפ שחור מיקרופון זעיר, הם התרחקו ובקשו ממני לדבר לבדוק שהכל
עובד.

בכניסה למלון דן כרמל עמד בל-בוי חסון שהכיר אותי הוא ציטט איזה שורה
מסרט שהשתתפתי להראות שהוא בקיא... אם תצטרך משהו אני פה...
נכנסתי ללובי השעה ארבע בדיוק הסתכלתי מסביב, להוציא מספר אנשי עסקים
מעונבים שישבו ודיברו בספרדית לא היה שם אף אחד, התיישבתי ליד החלון
והמשכתי להסתכל, שנים מהבלשים התיישבו די רחוק ממני כאשר מצטרפת אליהם הבלשית.

השעה ארבע וחמישה לתוך הלובי נכנס איש מבוגר לבוש בטוקסידו והתיישב ליד
הפסנתר.
מלצרית ניגשה אלי ושאלה מה אני מבקש להזמין בקשתי הפוך והדלקתי מלבורו לייט....

הייתי מתוח כמו קפיץ שיננתי את מה שביקש ממני איפרגן, מחוץ ללובי נשמעו
לפתע צעקות רמות הסתכלתי אל הבלשים הם לא הגיבו לא ידעתי אם לקום או להמשיך לשבת הסתכלתי עליהם שוב ואחד מהם סימן לי להירגע, הרגשתי שבעוד
רגע משהו הולך להתחולל פה...
הזדקפתי לא באופן חשוד לראות מה מתחולל שם מחוץ ללובי, עדין נשמעו צעקות,
הסתכלתי אל חבורת הבלשים ואחד מהם שוב סימן לי עם כף היד להרגיע.

המלצרית הגישה לי את הקפה ואמרה אתה לא צריך להתרגש ככה זה ישראלים
הם מדברים בקול רם, שאלתי גם בחיפה, בעיקר אלה שמגיעים מתל אביב, מה יש
לך נגד כאלה שמגיעים מתל אביב, אין לי כלום, חבל...היא חייכה ועזבה לעיסוקיה,

המהומה חוסלה אחרי כמה דקות, הצצתי בשעון כבר ארבע ורבע, אולי הוא שוב עבד עלי הכלב, פתאום הגיח מהכניסה איש לבוש בסודר לבן גדול לראשו כובע קסקט חאקי הבחנתי בו ולא הייתי בטוח שזה הוא, הסתכלתי אל בלשים ואחד מהם שאל עם הראש זה הוא, השבתי בהבעה של חוסר ידיעה, הבחור התחיל להסתובב בלובי ותר את היושבים, מבטו חלף עלי פעמיים בלי לעצור, ניסיתי לאמץ את העיניים ולא הצלחתי לזכור אם זה האיש שמסר לי את הפתק.

הוא התיישב בצד השני של הלובי הוציא מחברת מרופטת והתחיל לכתוב בה.
מה עושים עכשיו, ישבתי עוד כמה רגעים מדי פעם גנבתי לעברו מבט הוא היה שקוע
בכתיבה, החלטתי שאם לא קורה כלום אני ניגש להתקשר אליו הביתה אם הוא
עונה כנראה שזה לא הוא, הסתכלתי עליו הוא הרים את הראש לתקרה ומלמל משפטים בלחש, קמתי והלכתי לכיוון הלובי סימנתי עם הראש לאחד הבלשים לבוא איתי, בתוך השירותים הבלש בדק שאין אף אחד ואפשר לדבר, אמרתי לו שאני לא יודע אם זה הוא ואולי אני אתקשר אליו הביתה לבדוק, חייגתי מטלפון ציבורי
שהיה מוצב בכניסה לשירותים, אחרי שני צלצולים הוא הרים כן, איפה אתה, הוא
טרק.

הבן זונה שוב עבד עלי.
אחד הבלשים צלצל לאיפרגן לשאול מה עושים, כאשר סיים הבלש את השיחה הוא
אמר לי שצריך להמתין, למה ? שאלתי ולא נענעתי.

עד תשע וחצי בערב ישבנו בלובי של המלון, הספקתי לחסל חצי קופסת מלבורו לייט
לרוקן שש כוסות קפה הפוך ולאכול בלי סוף בוטנים שהוגשו לשולחן, הבטן התחילה מקרקרת, מידי פעם ביקרה אותי המלצרית וככה עם הזמן התפתחה
חברות לא מחייבת, אבא שלה ימאי בצים ואמא שלה עובדת בניקוי חדרים במלון,
כשהיא שאלה אותי מה אני עושה פה אמרתי לה שאני ממתין לאיזה בן זונה שרוצה לרצוח אותי, היא התפוצצה מצחוק.

עוד מעט עשר כולנו נדחקנו לתוך הקורטינה, לאן שאלתי, אחד מהם אמר לי שנוסעים לבקר אותו, אני אוהב ביקורי פתע פלטתי בגבורה עודפת.

ירדנו לאחד הרחובות שיוצאים מרחוב החלוץ, הם חנו על מדרכה מתחת לבנין לא
גבוה, מנורת רחוב האירה את הרחוב באור אפל, אחד מהם יצא לבדוק משהו וחזר אחרי שני רגעים, נקי בואו, ביקשתי להצטרף ואחד מהם סימן לי שאני אלך אחרון, עלינו בחדר מדרגות חשוך לקומה שלוש אחד הבלשים פתח דלת של ארון חשמל והאיר עם פנס לתוכו, אחר קירב את האוזן לדלת חומה והקשיב לרגע, מתוך הבית נשמעה מוסיקה חרישית, הוא סימן לו קדימה, וזה הוציא את כל הפקקים,
הכל השתתק, ירדנו חצי קומה להמתין שיצא לראות מה קרה... עוברת דקה ושום
דלת לא נפתחת, עוברת עוד דקה דממה.

אחרי רבע שעה של המתנה מעצבנת לחש לי אחד הבלשים, הבן זונה מתוחכם או
פחדן הוא לא הולך לצאת.
בדרך חזרה לתל אביב כמעט נרדמתי על ההגה.
עברה כמעט שנה.

בליל הסילבסטר רגע לפני כניסת השנה צלצל הטלפון ומעבר לקו הוא מלמל, איזה
שנה אני מכין לך, וטרק.

יום אחרי צלצל הטלפן בשלוש בלילה, תשמע טוב עכשיו אתה הולך לשים בוידיאו
את הסרט הכי מגעיל שעשו בישראל ואתה שיחקת בו, שאלתי איזה כי יש לא מעט
כאלה, הוא צרח עם ישראל חי, ואחרי שתסתכל בסרט עד הסוף אבל עד הסוף אני
אדבר איתך, וטרק.
מה הוא רוצה ממני עם הסרט הזה, שוב נשמע צלצול, אתה צריך לקרוא את מה
שכתוב בסוף הסרט, עכשיו לך, וטרק.

מי יכול לעצום עין אחרי פקודה כזאת, דחפתי את הקלטת לתוך הוידיאו ורצתי לסוף הסרט, הסתכלתי ברולר של השמות, אני לא מאמין לקראת סוף הרולר מופיע
כותרת עם שמו: בום מן - רפי גרוסמן.

ימי עם ישראל חי לא זכורים לי כי קודם אין לי שום סיבה להיזכר, ובעיקר כי רוב היום הסתובבנו בראש עם מחיקוני זיכרון שעושים מכל עשב אפשרי.
אני כן זוכר אותו במעורפל עומד עם זרוע ארוכה של מיקרופון ולא מחייך אפילו פעם אחת במשך חודשיים של צילומים, להזכירכם מדובר בקומדיה.

נו טוב.
בהמלצתו של ארזי הגשתי תלונה במשטרה וזאת הביאה אותו לבית המשפט לדיון
על מעצר אפשרי, כמובן שהשופט לא איפשר כי מדובר באיש עם שפיות מוגבלת, מתוך האירוע בבית המשפט דלפה ידיעה לעיתון.

בבוקר מוקדם אני מקבל צלצול, על הקו אלקיים, אייל (במילעל) תגיד מה זה כתוב
בעיתון שמישהו מאיים עליך ואנחנו האחים שלך לא יודעים, להזכירכם אלקיים
היה חבר בכיר ומוציא לפועל בחצרו של אסלן, תעזוב אלקיים מזיינים את השכל
בעיתון, שו תעזוב, אם נעזוב הכל יפול, תן פרטים, תאמין לי אלקיים הכל בסדר, איך הכל בסדר שככה כותבים בעיתון, הוא נשמע לא רגוע, תביא מספר שלו שנלך
לעשות לו מניקור פדיקור, אמרתי אלקיים חבל ולפני שסיימתי הוא שאג את מספר
הטלפון לפני שהעצבים שלי מטפסים למגדל שלום.
לא שמעתי ממנו כמעט חמישה חודשים, אלקיים היה מתקשר מידי פעם ושואל
התקשר? אמרתי לו לא, בטח לא הוא צחק, איך יכול להתקשר מבית חולים כל
הקווים בגוף שלו תפוסים.

לפני חצי שנה בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול בתי הרימה את הטלפון, כן, איפה
אבא ? אבא ישן מי זה ? שיתעורר...

הבת שלי למודת פסיכולוגיה ובחצי שנה האחרונה היא עובדת בהתנדבות
עם חולי רוח במקלט של אנוש, היא ניסתה להוביל אותו לשיחה במשך לא מעט זמן
בסופה של השיחה הוא נשבר ובכה בכי מרורים , היא המשיכה לדבר איתו כמעט שעתים נוספות מאז לא שמעתי ממנו .

עבודה עושה חופש

בסיפרו כותב פרימו לוי,
אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים,
התבוננו וראו הזהו האדם.
והיה כי תידומו יאבדו ביתכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד.

ארוזים במעילי רוח עוטרים צעיפי צמר על הראש מכונסים היינו בתוך אווירון
שנחת הרגע בשדה התעופה של וארשה, בחוץ מטלטלת סופת שלג, פעם ראשונה
בחיי אני מביט בסופת שלג, מבעד לחלון הכל ניראה כמו דף מספר עם ציורים של
אסקימוסים, האווירון מתנהל באיטיות, הקברניט מתריע בקול רגוע שנחתנו
במדינה שכללי המשטר בה אחרים ואנחנו מצווים להקשיב לדפי הוראות הביטחון
שחולקו לנו, הוא ביקש בקולו המלטף לאחל לכולנו סיור מעניין ומועיל.

הימים, ראשית אלף תשע מאות שמונים ושלוש, ימים של חורף מכביד.
נקראנו לצלם סרט על ביקורה הראשון של התזמורת הפילהרמונית באושוויץ.
לפני המסע הלכתי אל מדף הספרים לקרוא את "הזהו האדם" של פרימו לוי.
פרימו לוי יהודי כימאי יליד טורינו ששרד את השואה ובספריו הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו, בספר הזה, שהוא הראשון שלו
הוא מתאר את השנתיים שעשה באושוויץ, רציתי לקבל עוד מימד לתוך אין סוף
הסיפורים השחורים שאספתי במהלך השנים.

אברהם מלמד ישב מכווץ בכסא חגור בחגורה ואת הכינור הוא חבק חיבוק של בן, הוא לא זז רק הסתכל מבעד לחלון ומלמל, פניו היו שטוחות. אברהם מלמד היה כנר בכיר בתזמורת וניצול שואה.

אולם קבלת הנוסעים ניראה כמו מחסן אפסנאות צבאי מהמאה הקודמת, ריח
דחוס של נפט תוקף אותך בכניסה, העובדים לבושים במעילי צמר חומים ולראשם
כובעי גרב, כל העת נשמעו הטבעות רעשניות של חותמות, רוב הטפסים שנמסרו לנו
עד שער היציאה יכלו לאכלס מגירה גדולה בשולחן הכתיבה של סבא שלי.
על הרצפה היו מסומנים קווים עבים שבתחילתם נצטווינו לעצור, העמידה לרוחב
הקו הזכירה לי מראות מתוך תמונות שהקרינו בימי שואה.

השמים פלטו פתיתי שלג לבנים, עמוד חשמל שממנו מותקנת מנורת רחוב האירו באור נמוך ומעיק את היציאה.
נדחסנו לתוך אוטובוס ישן, מלווה צעיר וסימפטי שהיה לבוש במעיל פרווה סנתטי
ביקש להגיד לנו באנגלית טובה שכל מה שהרגשנו עד עכשיו זה הבקרוב של מה
שאנחנו הולכים להרגיש בימים הקרובים, הוא גיחך והבין שדבריו לא זכו לתהודה
מחוייכת. קולין קראו לו.

רחובות וארשה נראו כמו ציור אקוורל דהוי, מתוך חלונות הבתים בצבצו נקודות
אור קטנות, מדי פעם חלפה על פנינו מכונית שנסעה ללא אורות, קולין עבר בין
המושבים עם בקבוק משקה לבן וצורב וחילק ביד נדיבה לכל מי שביקש להתחמם.
זה במקום תנור הוא ניסה שוב לשעשע, המשקה דומה היה בטעמו וריחו לחומר
חיטוי אכזרי.

בכניסה למלון פלדיום שרר שקט, לא הרבה אנשים היו מכונסים בלובי, על ספות
כבדות ישבו מספר אנשים מעונבים וניהלו שיחות חרישיות, על שולחן שיש נמוך
היו מנוחות כוסות תה שמהם היתמר עשן, כולם עישנו, הם הדליקו סיגריה
בסיגריה לשמור את הגפרורים למקרי חירום.

במעלית המתין לנו נער צעיר לבוש בבגדים תכולים ופפיון מרופט הוא לחץ על כפתור ובו ברגע שהדלת נסגרה הוא הוציא מכיס מעילו קופסא כחולה של קוויאר
שחור ושאל מי רוצה לקנות בארבע דולר.
הוצאתי ארבע דולר וקניתי, קוויאר בארבע דולר אין דבר כזה וגם אם הוא מזויף
הקופסא שווה יותר.

בכניסה לקומה בסמוך למעלית ישבה אישה שמנה ולא מטופחת פניה היו חסרות הבעה היא הביטה בחשדנות בכל מי שיצא מהמעלית. אחרי יום הבנתי שתפקידה
לשמור שלא יכנסו זונות למסדרון לפתות את האורחים.

בחדר ניצבה מיטה שעשויה הייתה מברזל גס, עליה נחו שתי שמיכות צמר וכרית
ורודה, הסתכלתי לתוך המקלחת על תקרה הנמוכה היה קבוע טוש שחוריו היו
חלודים, מגבת מנייר עבה הייתה מנוחת על שרפרף, בית הכסא היה חשוף, תושבת
עץ מרופט עמדה נשענת על הקיר מישהו לא טרח להחזיר אותה.
רדיו שעמד בסמוך למיטה השמיע מנגינות פשיסטיות, חיפשתי להחליף תחנה ולא
מצאתי אף כפתור, זה מה שאתה הולך לשמוע כל עוד אתה בחדר לחש לי סבי מתוך
חתיכת סבון שהיה מנוחת על הכיור...

דן היקר קבע איתנו בעשר בלובי, מישהו לחש לו שיש במלון מסעדה ובר רק למיוחסים ואנשי מאפייה ויש לו איש קשר שיכול להכניס אותנו, צעדנו חבורה קטנה לתוך המטבח וממנו פנינו לתוך מסדרון ארוך, באמצע המסדרון פגש אותנו איש ענק עם שפם גדול וסימן לנו עם האצבע לשמור על השקט, הגענו לחדר קירור האיש הגדול סימן לנו להיכנס הסתכלתי על דני ואמרתי לו בלחש "טוב לא יצא מהסיור הזה.." הדופן הפנימית של חדר הקירור נפתחה לרווחה, עמדנו פעורי עיניים,אולם לא גדול נפרש בפנינו בתוכו המולה של צבע וצליל, הרבה בחורות חטובות היו עסוקות עם גברים שפניהם היו זועפים, אוירה הלומת אלכוהול ואוכל בלי גבול,על הבמה עמדו חמישה נגנים שנראו כאילו אספו אותם מהרחוב וזמרת פרוסית עם שדיים חשופות.

התיישבנו ואחרי כמה רגעים רוקנו בקבוק של סליבוביץ, אל השולחן הצטרפו לא מעט בנות חטובות וכל אחת עסקה בשידול עדין.
הרבה צהלה וחיבוקים ונשיקות על השפתיים הפכו אותנו אחרי חצי שעה לחבורה הומוגנית שיודעת היטב את סודות החיים, הליידי שהיית תלויה לי על הצוואר
לחשה בקול מענג לתוך האוזן "קח אותי לחדר אני אעשה לך טוב " "במה מדובר" שאלתי, "אתה תחליט.." "עשרים דולר " חזרתי אליה נוקב, "חמישים ואני בדרך כלל לוקחת מאה" "חמישים אני לא משלם וחוץ מזה יש לי בבית אישה ואני לא עושה כאלה דברים" "אתה עושה, ועוד איך אתה עושה.." אחרי משא ומתן מייגע החלטנו להיפרד כידידים.

בשעה ארבע בבוקר מצלצל הטלפון בחדר, סורי יו וונט גארל, לא הבנתי על מה סח
הדובר, הוא איז איט, אי אם דה קונסירג' אי סנד יו גוד גוד גארל, נו טנק יו, גוד
גוד, הוא דחק בי, נו טנק אי אם סליפינג, טומורו, הוא ניתק ואחרי רגע שוב צלצל הטלפון איף יו דונט ליק גארל הי סאנד יו בוי, טרקתי לו את הטלפון.

למחרת בבוקר יצאתי אל הרחוב לנשום אויר ולראות באור יום את רחובות ורשה,
צעדתי לאורך הרחוב וכל מי שעברתי לידו הסתכל בי וחייך, חשבתי לעצמי הרי לא יכול להיות שפה בוורשה מכירים אותי, חלק עברו והצביעו חלק ביקשו להגיד לי משהו בפולנית, חזרתי למלון נרעש וסיפרתי לקולין הוא התפוצץ מצחוק והצביע על המעיל שלי, "המעיל ג'ינס הארוך הזה שאתה לובש הוא המצרך הכי יקר והכי מבוקש בוורשה וכל מי שרואה אותו חלום שאולי יהיה לו פעם מעיל כזה" .

אנחנו יושבים צפופים בתוך קרון רכבת ישן בדרך לאושוויץ,אברהם מלמד יושב ליד
החלון ומתבונן בנוף .
אברהם ניצל משיניהם הנוגסות של הגרמנים באושוויץ כי הוא ניגן בתזמורת של המחנה שעמדה ברחבת הכניסה וניגנה בכל פעם שהגיעו אנשים חשובים, הוא היה
אז בן שתיים עשרה, הוריו וכל בני המשפחה נשרפו באושוויץ.
פניו השתקפו בחלון הם היו לבנים וקמוטים, שפתיו קפוצות הוא לעס את שיניו וחיבק בחוזקה את הכינור,הוא לא נתן לאף אחד מהסובבים לחדור לתוך נשמתו הוא רק הסתכל ולא הגיב, צלמנו אותו קרוב עם שתי מצלמות, לפתע הוא הוציא את הכינור הניח מטפחת אף לבנה בקצהו הצמיד את סנטרו והחל לנגן בשקט את "היידיש א מאמא". תוך רגע השתרר שקט מבעית בקרון, ניגונו התגבר, עוד רגע הוא בוצע את הכלי לשנים, הוא בכה בכי גדול מתוך הכינור עיניו היו יבשות, עמדנו בלי תנועה ובכינו ,אברהם הפסיק לפתע את הנגינה, כאחוז אמוק החזיר את הכינור לארגז , הוא הוציא מטפחת לבנה וקינח את האף.

בכניסה למחנה הסתכלתי בשלט "ארבט מאח פראי" לא ידעתי איך לספח את
הפרוש, העבודה עושה אותך חופשי, זה הזוי ומטורף, ישמור אלוהים על איזה חופש מדובר פה .
בינואר 1940 נבנה המחנה, שטח מגודר בגדרות חשמל עם עמודי בטון מאיימים, כל כמה מטרים מוצב מגדל גבוה עם גג פח ופרוז'קטור. הכל עומד מאובן כמו בתמונות.
שעברנו את סף הכניסה הרגשתי פתאום לבוש בבגדים מפוספסים ולראשי כובע מלוכלך, שרתי לעצמי באידיש איזה שיר שאף פעם לא ידעתי.
הכל מסביב פסטורלי, מעל חגות ציפורי חורף, בצידי הדרך פזורים עלי שלכת
מוזהבים, מנקות שמנות אוספות בעזרת מטאטאי קש את שאריות העלים, ליד אחד
מבתי האבן עמד איש קשה יום עם כלי חפירה וקילף תפוז את קליפתו הוא שם בחרך שהיה קבוע בקיר.

ברחבת הכניסה על אחד מקירות הבתים תלויה תמונה גדולה בשחור לבן, תזמורת
המחנה מנגנת, הכל נראה מטושטש ומרוח.

אברהם מלמד האיט את צעדיו, הוא נעץ את ראשו והסתכל מרחוק לתוך התמונה,
מתוך כיס מעילו הוא הוציא כיפה שחורה והניח על ראשו.
מתוך שקית נייר חום הוא הוציא שרשרת שבקצה תלוי מגן דוד הוא הניח את השרשרת על צווארו וחשף את המגן דוד.
מתוך ספר תנ"ך הוא הוציא שקית ניילון שבתוכה היו תמונות קטנות ובלויות של
אנשים זקנים.
תנועותיו היו כמו של רובוט, מישהו ניסה לעזור לו הוא לא נתן לאף אחד להתקרב
שנים הוא מתכנן את הרגע הזה.
מסביב אף אחד לא זז, עשרות הנגנים הסתופפו להביט באברהם.
לפתע הוא התחיל פוסע לעבר התמונה, הוא נעצר וקרב את עיניו, בשורה התחתונה
הוא מישש באצבעותיו פנים מצולמות , היו אלה פניו ,ידיו התחילו לרעוד.
קולות בכי חרישי נשמעו מסביב,
אברהם המשיך למשש, בפניו התגלו קמטים חרושים, מתחת לעיניו תפחו שקיות
שהיו תלויות כמו שקדי בוסר, מידי פעם הוא בלע רוק, שום לכלוכית, שום דמעה.
הוא התכופף והוציא מתוך הארגז את הכינור, הוא נעמד כפוף ומכווץ מול התמונה
והתחיל לנגן את התקווה.
תוך רגע הצטרפנו אליו כל העומדים חרישי... נפש יהודי הומייה...השירה התגברה
ומתוכה נשמעו קולות בכי קורע.

אברהם היה מכונס לתוך ימי הילדות שלו, הוא עמד כמו ילד קטן ורזה וניגן...
להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים...
בסיום הוא חיבק את הכינור הסתכל מסביב ולחש אני לא אתן להם לראות אותי בוכה, אני לא אתן לקלגסים לראות אותי חלש...
ראשו נשמט, הוא מלמל עוד מילה ונפל.

איז'ו דה זונה.

איז'ו דה זונה...
אתם מסתובבים פה כמו טווסים ולא נוקפים אצבע, תגידו מי אמור לעשות
בשבילכם את העבודה, מי אתם חושבים שאתם, מה זה פה ? תגדלו לי כמו
פיאודאליים ואנחנו הוסילים נעשה לכם את העבודה השחורה, יאללה תזיזו את
הישבן לפני שתתחיל פה מהומה.

ככה שצף וקצף פינטו רכז הנוי במשק בכל פעם שראה מישהו יושב או מתבטל,
פינטו איש דחוס וחד נע ונד כמו פרופלור, הוא עלה מתורכיה בעליה רבת עולים
והשתכן עם יתר חבריו בקיבוץ, אודליה אשתו עלתה בעלית הנוער מפולניה וגם
היא השתכנה במשק.

כשמדובר בעבודה פינטו לא יודע חוכמות, הוא היה דוחק בכל מי שהיה אפשר ולא
משאיר לאף אחד פתח לבריחה או מריחה.
בין יתר עיסוקיו פינטו ריכז קבוצה של ילדי חוץ שבאה לגור במשק, נערים ונערות לפני צבא שנאספים לתוך החברה הקיבוצית בדרך כלל מתוך משפחות שלא מתפקדות או הורים פרודים.

נחשולים משיקה לקו המים של חוף טנטורה, רצועת חוף מרהיבה עם חופים לבנים
שחובקים מפרצים טבעיים ולגונות של מים כחולים וצלולים, הרי הכרמל משקיפים
מנגד אל תוך נוף מדהים וירוק, בשבתות אי אפשר להכניס לחוף גפרור, ערב רב של אנשים פוקד את חלקת החוף ולקראת ערב אפשר למצוא מושלכים על החול שאריות של אוכל, בקבוקי שתייה ריקים שחלקם מנופצים לכל עבר, ארנקים, טרנזיסטורים, חלקי נעלים שנשכחו, מה לא.

בכל יום שישי אחרי הצהרים התקיימה קבלת שבת לילדי החוץ בחדר התרבות ששכן על גבעה, פינטו תמיד היה דוחק בי לקפוץ לאיזה חצי שעה ולתת להם
הרצאה או לספר להם סיפורים על שחקנים ותמיד מצאתי סיבה להשתמט.

יום שישי ערב יום כיפור, בקיבוץ לא נערכו שום הכנות הכל מתנהג ביובש בלי זיקה
יהודית, חשבתי שזה זמן טוב לפרוע לפינטו התחייבות וקפצתי לחדר התרבות, קבוצה של אחד עשר נערים ונערות בימי בגרות ראשונים ישבו בחצי גורן ושרו שיר שבת, הבנות היו לבושות בבגדים גדולים ומגושמים והבנים במכנסים קצרים וחולצות לבנות, כמו שנכנסתי ובקשתי להצטרף קטע פינטו בחוסר סבלנות את שירתם ואמר עכשיו תשמעו הרצאה על שחקנים, התיישבתי והסתכלתי בהם,
ניסיתי לבדוק אם בא להם להקשיב בו ברגע למעשיות, תשובתם הייתה אחידה
וקולנית .

ניסיתי לדלות איזה סיפור פיקנטי שאפשר לגזור לתוכו שמות מוכרים שיחממו
את ההקשבה, כל העת הסתכלו בי הנערים וצחקקו חלקם שאל איזה שאלה, חלקם
אפילו העיר הערות מבדרות, בכסא האחרון ישבה נערה עם פנים מאד נאות והסתכלה בי בעיניים בוהות, שום תגובה לא באה מצידה, אחרי פעם או פעמים
שהבטתי בה היא חייכה חיוך טוב, הפנתי את ראשי להמשיך ולספר וכך חוזר חלילה
לפחות איזה עשר פעמים, משהו משך אותי בלי לרצות או להתכוון אל פניה של
הנערה, באחת הפעמים היא הזדקפה על הכסא והצלחתי להבחין בגופה שהיה בנוי
לתלפיות, היה לי נדמה שהיא בקשה להדגיש בתנועה את גודל שדיה, חמקתי ממנה
וניסיתי למחוק כל כוונה, בסיום המפגש עוד ישבנו לשתות תה, פינטו סיפר על הוריו
בתורכיה, היא לא נע ממקומה והביטה לתוך עיני כל הזמן, בקשתי לברך את
הנערים ואת פינטו בשבת שלום וצום קל ועזבתי את המקום מבלי להישיר מבט אליה.

בדרכי לחדר הרהרתי, אלוהים ישמור מה אני הולך לעשות עכשיו עם המבטים
האלה.

חושך ירד על המשק לא הורגשה אווירת חג מיוחדת, בארוחת שבת בחדר האוכל
ניסיתי לחפש אותה, באיזה רגע היא חלפה בכניסה למטבח הגדול עם סינור פלסטיק
לבן שכיסה את כל גופה, הערמתי על המגש את כל הכלים המלוכלכים עוד לפני שסיימתי לאכול ופניתי לחדר שטיפת הכלים, בכניסה עמדו שני חברים לפני,
הסתכלתי פנימה לתוך החדר ובין אשנבי המכונה ראיתי את פניה מזיעות, היא
הייתה רכונה על מגש גדול עם כוסות, לראשה הייתה קשורה מטפחת אדומה, כשהגעתי למנסע כדי לפרק את המגש היא הביטה מופתעת ורצה לעברי כדי לקחת
את המגש, ברכתי אותה היא הסתכלה שוב לתוך עיני ולא אמרה דבר, נשארתי לעוד
רגע, אמרתי שלום ועזבתי.

בחוץ נשבה רוח קיצית, הים הפיץ ריח מלוח, המון עטלפים צווחו בשמיים, צמרות
העצים שרקו, הלכתי בשביל שמוביל אל החדר שלי, את הידיים הנחתי בכיסים,
מדי פעם חלפו על פני חברים על אופנים שברחו בשבת שלום.

לא ידעתי את שמה, רציתי בכל מעודי להגיע לחדר ולפגוש אותה יושבת מכורבלת
בשמיכת פוך קוראת מתוך ספרו של פנחס שדה החיים כמשל.

התעוררתי מבועת, דפיקות חרישיות נשמעו בחלל החדר, שקט, ועוד דפיקות,
ניסיתי לארגן לרגע את המחשבות ולהבין במה מדובר, יצאתי מהמיטה והדלקתי
אור במסדרון שמוביל אל דלת הכניסה, מי זה ? לחשתי, לא נשמעה תשובה, מי זה
חזרתי ובקשתי לדעת, פתחתי צוהר וניסיתי לראות מי הדופק, מבעד לחריץ הדלת
הבחנתי בה, מה השעה שאלתי, היא לא ענתה, בואי כנסי, היא נכנסה ונעמדה
בכניסה,
אתה כועס היא לחשה, זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת, לא,
באמת שלא, היא נשמעה כמו מתחננת, באמת באמת לא, אני מופתע ושמח וקצת
מתרגש, היא חייכה חיוך קמצני ונשארה עומדת, ביקשתי ממנה להיכנס. השעה
הייתה שתיים וחצי בלילה...
לעשות לך כוס קפה,
אני לא שותה קפה,
מה את שותה,
כלום,
מה כלום
כלום,
אני מאד מאד שמח שבאת..

היא כיסתה בכפות ידיה את העיניים והתחילה לבכות, הרגשתי לא להגיד כלום, התיישבתי לידה וחבקתי אותה חיבוק אבהי, חשתי שגופה מתאבן, היא שמה את ראשה לתוך ידי ובכייה התגבר, קרבתי אותה וחבקתי בחוזקה נשבעתי בכל מעודי שאני מתגבר ולא מוליך לשום מקום את הרגע, חיבוק של אבא וזהו, היא קרבה את שפתיה אל פני, פניה היו רטובות מדמעות הסתכלתי לתוך עיניה ובקשתי בלב אלוהים תן לי כוח לעמוד מול התום והרכות הזאת, היא שמה את שפתיה על שפתי וברכות של תופרת מבוגרת היא החלה מנשקת, חום גופי מולל שורות מתוך דברי הימים.

לא נרדמנו עד הבוקר, במהלך השעות עברנו סערת רגשות כמו ים קוצף, בחוץ הפציע
אור ראשון, ציוץ של ציפורים בישר את בואה של השמש, בואי נרד לים לטבול,
היא נעמדה ומשכה את הסדין לכסות את גופה העירום,

החוף היה ריק מאדם, המים ניקזו אל החוף גלים רכים, בתוך העומק רחוק עמדה סירת הדייגים של סאלח שהיה המציל וגר בכפר פרדיס, רצתי לתוך המים כמו אחוז אמוק הכל התכווץ מהקור, היא עמדה עטופה בסדין כמו אשת לוט והסתכלה אל האופק, קראתי לה והיא לא נענתה היא התיישבה על החול בישיבה מזרחית ועצמה עיניים, היה בשקט שלה משהו מבוגר ומיסטי

בלילה, באיזה רגע בקשתי לדבר על חייה והיא חסכה בפרטים, משפטיה היו קצרים, בתוך השתיקות נח רעש גדול, היא כנראה מסתירה בתוך הבטן סיפור חיים פתלתל ומייגע, לא לחצתי לדעת, הכל בנחת רמזתי לה.

שחיתי לעומק, הרגשתי מין תעוקה ובלבול מה אני הולך לעשות עכשיו, זה לא פשוט לשייט בתוך האקווריום של הקיבוץ עם סיפור כזה על הראש, יש בתוכו מלא דגים טורפים, לאן מוביל הלילה הזה, החלטתי שאני מתנהל,

בראשי הבזיקו משפטים נהדרים מתוך התרגום של פטר קריקסונוב לחטא ועונשו של דוסטויבסקי ספר שהיה מונח למרגלות המיטה שלי, מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי קורא בו פרקים ונותן לזמן לעבור כדי לשכוח ולשוב ולקרוא ולהיות מרוגש, נעלמתי לתוך הספר.

אחרי זמן מתוך העומק הבחנתי שהיא עזבה, יצאתי מהמים וחזרתי לחדר היא
לא הייתה שם, נכנסתי למקלחת וכשסיימתי היא המתינה בחדר ועל השולחן היא
הניחה סל עמוס עם עגבניות ומלפפונים בוהקים כאילו הרגע נקטפו, ביצים טריות לחם לבן פרוס וכד זכוכית עם לבן טרי.

עד הצהרים היא ישבה ודפדפה באלבומי תמונות, חזרתי לקרוא בחטא ועונשו
בשעה שתיים לערך התחילה מין תכונה משונה על השביל שהוביל לחדר שלי,
יצאתי החוצה ובקשתי מאחד החברים שחלף לדעת מה קורה, הוא אמר לי
שמדברים על זה שהתחילה מלחמה, על מה הוא מדבר לעזאזל, נכנסתי ואמרתי
לה שאולי פרצה מלחמה היא הרימה את העיניים ולא אמרה דבר, פתחתי רדיו
ושמעתי צפצוף מתמשך.

בחדר האוכל התאספו עשרות חברים, התחילו להגיע רכבים למגרש החניה של הקיבוץ, מישהו צעק את שמי, אני לא מאמין, אני שייך לצוות בידור של פיקוד צפון, מה פתאום אני ומה אני יכול לעזור במלחמה, רצתי לחדר לארוז תיק, היא עדין ישבה באותה תנוחה מכוסה בסדין משובץ, אמרתי לה שאני רץ, היא נעמדה והסדין נשמט מעליה, ערומה היא התקרבה אלי והתחילה מגפפת, בקשתי ממנה לחדול כי מחכים לי ואני חייב לרוץ, היא לא ענתה והמשיכה לענג בידה את פלג גופי העליון, אחרי דקות סוערות נכנסתי למקלחת וכשיצאתי היא לא הייתה,



מיהרתי לארוז ורצתי למגרש החניה, כשעליתי לאוטובוס היא נעמדה מתחת לחלון בתוך קבוצה של חברים נוספים, הסתכלתי בה היא כיווצה את שפתיה והתחילה לבכות.

חזרתי למשק אחרי כמעט חודשים.
לא מצאתי אותה.

בארוחת הערב אחד מילדי החוץ ניגש אלי לשולחן והפקיד בידי מעטפה, פתחתי את המעטפה וקראתי מתוך הנייר.

לא אשכח אותך אף פעם, אני בהיריון, אל תחפש אותי כי לא תמצא. ורד.
שמעתי באיזה פעם שהיא עזבה את הארץ..
עד היום 31 שנה מאז לא הצלחתי לשמוע ממנה.