דר פינקלשטיין

ברגע דרמתי שמבצבץ איזה אירוע מדיציני למישהו רחוק או קרוב ,שלא לדבר על ראש ממשלה , אתה מיד שולף מתוך מגירות החיים איזה חתיכת מחלה דומה שעברה עליך ומספר מכל הבא ליד , מין אינסטינקט פולני של הזדהות , אבל בעיקר אתה מנסה להבהיר שגם אתה מישהו ושאף אחד לא יתפוס פה תחת וייקח בעלות על המחלות.

ד"ר פינקלשטיין חייך חיוך רחב ושאג "מה אתה עושה לי פה בדיחות" הוא תופף
תיפוף נבזי באצבעותיו העבות ודפדף באופן איטי ומודאג בגיליון ההתנהגות הרפואי שלי, מידי פעם הוא הרים את העיניים ושגר בי מבט נועץ, "אתה עוד תראה אצלי.." הוא סינן, "מה עשיתי ? קורה שכואב לפעמים, מה לא בסדר בזה?" הוא לא ענה,
הוא חרק בשיניו קדימה ואחורה, אחרי רגע ארוך של רופא עם לא מעט שנות ותק
הוא פסק ברוגז "אני לא מוציא אותך מכאן בלי צנתור"
לרגע הכל השתתק כמו אחרי אזעקה, לשמים בחוץ היו פתאום מלא סידורים,
אי אפשר היה להחליף מילה עם אף ציפור, כולן יושבות על איזה קו טלפון ומנהלות
שיחות רחוקות. חברים לנשק ששכבו מסביב מחוברים לצינורות אויר עצמו עיניים,
ברקע נשמעה מוסיקה אמריקאית של הלוויות .
חיפשתי משענת על איזה אינפוזיה ידידותית אבל כולן היו בהפסקת צהרים.
טיפות זיעה לא מבוקרות התחילו מחפשות דרך מאזור הצוואר אל הגב התחתון.
סבטלנה המנקה מרוסיה נכנסה לחדר בבגדי כלה ובידיה זר פרחים עגול עם סרט שחור.
ד"ר פינקלשטיין נשאר לעמוד מעלי הוא יצא ונכנס לי מהפוקוס, ביקשתי מהריאות
רחמים, שיספקו לי עוד שני גרם של חמצן, הלשון הסבירה לי פתאום שהיא חייבת
לטוס לאיזה פגישה והיא תגיע רק בעוד שעה.
עם מעט מאד אויר שנשאר לי בריאות ביקשתי ברוב נימוס ובשקט יחסי מד"ר
פינקלשטיין הסברים מדויקים בגוף של הסרט כי לא בכל יום מזדמנת לי אפשרות לדבר ככה טה טה טה עם רופא בכיר.
והוא , הדוקטור שבא ממשפחה מיוחסת שגרה את רוב שנותיה במדינה מזרח אירופית פתח במילים מלומדות והתחיל לפרט באופן מאד מדיציני שהספקטרום
של האיוושה המודלית לא תואם את אוטם השריר שיכול בכל רגע להתכווץ לערכים
לא פונקציונאליים... וכדי להיות בטוחים אנחנו צריכים לברר במידי..
שאלתי כל עוד רוחי ובשיא הנימוס שיכולתי "דוקטור מה יש לי ?"
פינקלשטיין הרים את שתי עיניו מתוך גיליון התפילה ואמר באופן מאד לא חברי "נדע אחרי שנחדור.."
כאן הבנתי שהרופא הטוב בעולם הוא הווטרינר, הוא לא יכול לשאול את החולה מה כואב לו, הוא פשוט צריך לדעת.
גלי הקול של דוקטור פינקלשטיין הפכו חוטי תיל, מקצב דיבורו הזכיר לי קבוצת
פקודות של מפקד בכיר בתוככי הרייך השלישי.
בקשתי לעצור אותו מדי פעם וסימנתי לו שאני לא מצליח לעקוב, אבל הוא המשיך
להתיז משפטים ארוכים על אוושה וחדרים במצב של קריסה ושסתום נבזה שהחליט לעשות מה שבא לו ..
כל מה שרציתי עכשיו לעשות זה לכסות את הראש בשמיכה עבה ולשמוע מוסיקת עולם, אבל לך תבנה על שמיכה של בית חולים.
הוא המשיך לנאום בלהט ובכל פעם שהגיע למילה צנתור שמעתי את המוני האנשים בכיכר צועקים זיג הייל .
כשסיים הוא התנשף ושאל אותי אם אני רוצה שהוא יחזור על ההסבר ואני מהפחד עשיתי כן עם הראש מה לא עושים בשביל רופא ממוצא אירופאי.

אחרי דקות ארוכות ולא פשוטות הבנתי שלא מדובר בסצנה מתוך גן הדובדבנים של אנטון צ'כוב, מדובר פה ב "טו בי אור נוט בי" של ויליאם שקספיר.
הבנתי מתוך החושך שהלך וסגר עלי שאם רוצים לשמור על עוד טיפה של חיים רגע לפני שהאדון מאירן משליך עלינו פצצות לכל עבר צריך לעבור לדום מתוח ולציית לד"ר פינקלשטיין.
למחרת בבוקר אחות מאד לא רחמנייה דחפה לי מד חום לתוך הפה, "אתה יורד
לצנתור" היא פיזמה לחלל האוויר ונעלמה כלעומת שבאה.
עוד הספקתי לראות שמדובר באחות עם ערכי גוף מאד נדיבים, שמחתי שבמצב הזה
עוד משהוא מעורר אותי.
עוד לפני שהספקתי להחליט לאיזה צד להסתובב בא סניטר וגרר אתי לתוך מסדרון ארוך, ריח של קפה הפוך חלף באפי, בקשתי מהסניטר לנסות ולארגן לי איזה חצי
כוס קפה , בדיוק נכנסה לו שיחה בסוללרי .
בחדר גדול וערום שכבתי על המיטה, וניסיתי לספור כבשים ..
שמעתי מרחוק את פינקלשטיין יורה קבוצת פקודות.
עם לא מעט אי סדר במרכז הפדחת יצאתי למסע מדיציני בחלל הורידים אולי ימצא האדמור פינקלשטיין איזה סיבה להזריק תמיסה שתאוורר את מחסן התרופות שלו, כי ממקור תחתון נודע לי שהמחסן עמוס בסחורה כבר לא מעט זמן.

שלושה ימים אחרי כשיצאתי עם סל תרופות מאד צבעוני חלף על פני ד"ר
פינקשלשטיין קורן מאושר וגער בי ,
"אתה יותר לא נוגע במתוקים...בחיים! שמעת? "

הדוקטור עשה את שלו, הדוקטור יכול לקנות פרווה לאשתו.