מסקין.

אהרון מסקין היה גדול השחקנים שקמו והקימו בארץ.
לכל מי ששיחק או עמד לידו הפך השיעור חקוק.
הוא נולד במוסקבה באלף שמונה מאות תשעים ושמונה ומת בתל אביב באלף תשע מאות שבעים וארבע.
בשנות בחרותי המאוחרות עבדתי בתיאטרון חיפה בבניית תפאורות והזזתם בזמן ההצגה, אז נדד התיאטרון לכל קצה וכמעט בכל תנאי ומקום הופיע בהצגותיו.
מין נוהל שהיה טבוע בתפיסתו הבולשביקית של יעקב יסעור המנהל המיתולוגי של תיאטרון חיפה.
את רוב הצגותיו הציג התיאטרון בבתי קולנוע או בבתי עם שעמדו במרכז הישוב,
היינו יוצאים למסעות של הקמה תפעול ופרוק וישנים במלונות ואכסניות מזדמנות,
בדרך כלל הארוחות הסתכמו בסנדביצ'ים שהיינו סוחבים מהבית או קונים במכולת מקומית כדי לחסוך את דמי הכלכלה שהיינו מקבלים בידיים רועדות מבני ברזילי.
באחד מהמסעות האלה ליווינו את ההצגה "סוף משחק" של סמואל בקט.
השתתפו בהצגה בין היתר גדליה בסר רחל דובוסון ואהרון מסקין.
המחזה עוסק בחידלון שבסוף הדרך, על הבמה נפגשות ארבע נפשות שכלואות בחדר אחד, במרכז החדר יושב על כורסא מרופטת איש עיוור בסוף ימיו וממנה הוא מנצח על השלב האחרון של משחק החיים שלו ושל שותפיו.
כולם נראים כנפשות שמזמן מתו.
בכל הצגה הצצתי מאחורי הקלעים והבטתי רק במסקין , הוא נראה כמו משיח , כמו כוכב לכת .
לאהרון מסקין הוקצה טקסי ספישל באופן מיוחד, הוא לא נסע עם יתר המשתתפים, זה היה תנאי בנייר ההתקשרות שלו, לא חס וחלילה מטעמי גובה או נפש לא נוחה, פשוט האיש המכובד הזה היה מכניס את עצמו למין קומה שעות לפני הצגה ואסור היה לאף אחד מהשחקנים והעובדים להטריח אותו, הוא היה צרכן אובססיבי של שקט.
פעם, באיזה רעיון ברדיו ברשת אלף בתוכנית בימות ובדים הוא אמר..
"בתוך השקט והריכוז השחקן שומר את הכישרון שלא יקבל שריטות..."
הוא היה מגיע שלוש שעות לפני כולם כך שמבחינתנו הבמה הייתה חייבת להיות
מוכנה נקייה ומסודרת לקראת ההצגה הרבה לפני, הוא היה שולף מתוך תיק עור בלוי טרמוס מוכסף וכוס זכוכית שהייתה עטופה בנייר עיתון, את הכוס הוא היה מנקה דקות ארוכות עם מטפחת אף שהייתה שמורה בכיסו, פניו היו מתקמטים מהמאמץ, לתוך כוס הזכוכית הוא היה מוזג בעדינות תה חם, ולתוך התה הוא היה משליך חתיכת לימון שהייתה ארוזה בשקית ניילון, בשקית נפרדת הוא שמר קוביות סוכר וארבע עוגיות פריחות שאישתו הכינה לו מבעוד מועד, ההתעסקות הייתה לוקחת לפעמים מעל מחצי שעה, כשהכול היה מוכן הוא היה מתיישב על הכורסא ולוגם מהתה לגימות ארוכות, אחרי כל לגימה הוא היה משמיע הוי ארוך...
שסיים לשתות את כוס התה הוא היה פונה אל מאחורי הקלעים ומחכך בגרונו במשך שעה, היינו ספונים בחדר אחורי ולא מוציאים הגה, אחרי דקות ארוכות של מנוחה הוא היה קם מהכורסא ומתהלך על הבמה בצעדים קטנים ובטוחים, בכף ידו הרכה הוא מישש כל פרט בתפאורה, מדי פעם היה עוצר ומשמיע משפט שהיה לקוח מטכסט תנכי. כשסיים על הבמה הוא היה יורד אל המושבים ומתיישב כמעט בכל אחד מהם, הוא היה מישיר מבט ומסתכל אל הכורסא דקות ארוכות.

רגע לפני שהתחיל במסע השקט הייתי עולה אל עמדת התאורה ומשם מסתכל ועוכב אחרי כל תנועה , הכל ניראה ונישמע כמו תפילת ערב רגע לפני השקיעה .
ככה בכל פעם ופעם.
ביום חורף גועש הגענו בשעת בוקר מוקדמת עם משאית עמוסה לצפת.
ברחובות לא הסתובב איש, עצרנו ליד מכולת וקנינו דג מלוח קקאו ולחמניות טריות, ללייזר היה אולר חד בעזרתו הוא פרס את הלחמניות ולתוכם הוספנו את הדג המלוח.
שמחה, עוד לפני שאכל היה מוציא מכיס מכנסיו חפיסת סיגריות רויאל שולף סיגריה ובעזרת מצית שקיבל מתנה מאמריקה היה מצית את הסיגריה, המצית נראתה כמו חללית, בסוף הוא היה מחזיר אותה לנרתיק שעשוי מלבד שחור ודוחף אותה לתוך כיס קטן מתחת לחגורה, הינו פורסים מסך גדול על ריצפת המשאית ושם יושבים וסועדים , עוד לפני שסימנו את ארוחת הבוקר חילק היה דוחק בנו להזדרז שלא נאחר, "מסקין יגיע וכלום לא יהיה מוכן" הוא היה מצחקק.
הגשם התחזק ושטף את הכביש, עוד רעמים וברקים גערו בנו, נסענו אל אולם הקולנוע, הרגשתי כמו בתיבת נוח, הכול מסביב היה מכוסה במים.
בפרוק המשאית הוצאנו את הנשמה, קירות החדר היו כבדים ומסורבלים חלק מהדברים נרטב והפך ליותר כבד, במהלך ההנחה של אחד הקירות לא שמתי לב ומעדתי לאחור, הקיר מתמוטט עלי, הרגשתי מכה הגונה בגב והכל חשך, כשהתעוררתי ראיתי את חליק עומד מעלי וצורח.
אחרי דקות ארוכות של כאב חזק ומתגבר הרימו אותי והובילו אותי למכונית.
אחרי זה אני לא זוכר.
בבית החולים שכבתי ולא יכולתי להזיז את הראש, מסביב לצוואר קשרו לי יריעת ברזנט עבה ושמעתי כל הזמן... לא להזיז אותו...
מדי פעם אבדה לי ההכרה ואחרי רגעים חזרה, נלקחתי לצילום אחרי זה נתנו לי כדורים והוכנסתי לאיזה חדר.
חלפו שעות והכאבים התגברו.
לקראת ערב שמעתי בכניסה לחדר המולה, פקחתי את עיני ומעלי אני רואה את פניו של אהרון מסקין, אלוהים, נשימתי נעתקה... הוא ליטף לי את המצח ושאל בקול עמוק "מה שלומך ילד..." לא ידעתי אם אני הוזה, אמרתי בסדר, והא שאל איפה כואב לי, אמרתי לו שבגב.
הוא הוציא מהתיק שנשא בידו שקית ניילון והניח אותה ליד הכרית,
האי לך ילד, אם תזדקק לדבר מה מתוק יש לך פה עוגיות , זה כמו תרופה.
הוא נישאר לשבת עוד כמה דקות ואחרי זה הוא קם נשק על מצחי ועזב .
לא ידעתי את נפשי.
הרופא שבא לבדוק אותי אמר לי שזה כבוד גדול שמסקין בא באופן מיוחד,
הוא שאל אותי אם הוא קרוב משפחה שלי, אמרתי לו שאני עובד במה בהצגה שהוא משחק .
בבוקר שפקחתי את העיניים מצאתי מונח על שקית הניילון פתק מקופל .
באותו לילה אחרי ההצגה לפני ששב לתל אביב הוא שוב הגיע.
כך סיפרו למחרת.
לפני שבוע יצא לי לחדור אל תוך אחת המגירות לחפש איזה נייר חשוב , עמוק בתוך המגרה פגשתי בפתק מצהיב , פתחתי אותו בזהירות , כך היה כתוב בו...

צפת 1966
ילד יקר כל חיי אני חולם להיפצע או למות על הבמה , רק ליחידי סגולה מותרת הזכות , נקראת לך זכות גדולה נצל אותה , לילה טוב , א .מסקין