מיליונר.

חורף, שעת ערב מוקדמת.
רחוב ביאליק ריק מאנשים, אני ממהר אל בית סבתי וסבי, בעוד אני פוסע ראיתי
מרוחה על המדרכה תמונה דהויה של סטלין.
התמונה הייתה מוכתמת בעקבות של בוץ, מתחת לתמונה היו רשומים בעיפרון משפטים ברוסית, מתחת למשפטים היה רשום 1917 .
הרמתי את שארית התמונה וקרבתי אותה להבין מה כתוב שם מעל ומתחת לשורות.
הוא לבוש במדי צבא מהודקים, על צווארון המקטורן היו מודבקים בסדר מופתי
סרטים שחורים, כוכב נוצץ תלוי היה מעל הכיס העליון, שפם עבות ושחור עיטר את
פרצופו, תסרוקתו הייתה מיושרת ועיניו הסתכלו עמוק אל תוך האופק.
התחילו ליפול טיפות של גשם שעוד רגע הופכות את הרחוב לשדה קרב, חיפשתי
מסתור מתחת לאיזה גגון של אחת מהחנויות הקרובות להתכרבל מפני הגשם, מצאתי מחסה בכניסה לחנות קטנה שעל דוכנה היו פזורים בייגעלך טריים, נעמדתי
ליד איש גבוה עם מעיל שחור וכובע עטוף בניילון.
הגשם התחזק,
חזרתי להביט בסטלין משהו במבטו ובמזג האוויר האפור יצרו בתוכי תחושה של גולה רחוקה, התחושה לא באה ממראות שראיתי היא באה מתוך סרטים וספרים,
האיש שעמד לידי התבונן מתחת לכובעו בתמונה, הוא הניד בראשו ימינה ושמאלה נראה שהוא מאד לא מרוצה, הוא סינן איזה משפט ברוסית וירק על התמונה.
הסתכלתי בפניו, אחרי שני רגעים ניגבתי את הכתם עם שרוול מעילי, הוא פלט שוב איזה משפט כעוס ועזב לתוך הגשם.
סבא שלי נולד ברוסיה גם הוא היה יורק על כל דבר שלא מצא חן בעיניו, הוא היה צובר רוק ופולט אותו בין שיניו הקדמיות ואחרי זה היה מוסיף קללה עסיסית,
סבתא שלי הייתה משליחה עליו מגבת מטבח בכל פעם שהיה יורק להסתיר את הבושה.
האיש שירק נעצר אחרי מספר צעדים וצווח לעברי "החוליגאן הגרוזיני הזה רצח
את השחקן הדגול שלמה מיכואלס..." הסתכלתי לעברו, הוא שוב ירק.
בעל החנות משך בדש מעילי וביקש באידיש שלא אסתיר את הסחורה, נצמדתי
אל דופן החנות, "אתה לא רוצה בייגלה טרי" שאל בעל החנות, "לא תודה מחכים לי
בבית עם ארחת ערב גדושה", "נו טוב, בייגלה אחד זה לא סותם את התיאבון, אתה
בחור צעיר עם תיאבון של פרד, קח לפה ", הוא בצע חתיכה הגונה וקרב אותה אל
פי, טעמו של הבייגלה היה טפל אבל הכרחתי את עצמי ללעוס עד הסוף ולבלוע, "נו
מה ? לא אכלת בייגלה כזה בכל תל אביב, מה אתה אומר, יוצא מהכלל מה ?"
עמדתי עוד כמה דקות, הגשם התחזק והפך מבול, הכביש נראה כמו תעלת מים.
סבתא בטח מודאגת.
אחרי חצי שעה הגעתי רטוב עד לשד עצמותיי, הסרתי מעלי את הבגדים והנחתי אותם קרוב לתנור נפט שבער בחדר הגדול, על השולחן הייתה מונחת קערה עם סלט
ירקות טריים שלתוכה נדחפו שתי כפות פלסטיק,חביתות מהבילות,כיכר לחם שחור
פרוס לפרוסות עבות וכלי עם מרגרינה.
שב תאוכל אמר לי סבא תוך שהוא מקנח את האף בקולי קולות, צילה תביאי לו
כוס תה למה צריך לחכות לכל דבר שעה, הוא שוב קנח את אפו. נו צילה מה עם
התה .
הוא התיישב קרוב אלי ואמר לי יש לו איזה דבר מאד חשוב להגיד לך והוא לא
רוצה שסבתא תשמע, תאכל לחם הוא דחק בי שלא תישאר רעב.

מה אתה רוצה להגיד לי, תשמע אתה בחור צעיר ויש לך חיים ארוכים ומה שאני
אומר לך תכניס את זה טוב טוב לאוזניים וזה נשאר לך בראש ואף פעם זה לא יוצא
לאף אחד, לעסתי פרוסה עבה של לחם שחור והנהנתי בראשי.
יש הרבה רכוש ואני רוצה שאת תשים את היד ואחרי שאני אמות תיקח לך את זה
ושזה ישאר רק שלך.
תיקח מהסלט זה יתקלקל, אם תלך ישר כמו שאני אומר לך אתה בין רגע יכול להיות מיליונר . סבתא צילה התנהלה בכבדות, בידה כוס תה שהייתה מונחת בתוך
תחתית פלסטיק ופרוסת לימון שצפה מעל, סבא צבי סימן לי לא לדבר מילה, תאכל
דחקה בי סבתא צילה בלחש שהחביתה לא תקרר, את לא רואה שהוא אוכל מה
את צועקת כל הזמן פה, סבתא לא הפנתה את הראש, סבא סינן באידיש "מולך המוות " (מלאך המוות) .
אני לוקח אותך מחר בבוקר מוקדם לראות את הרכוש ואתה לא מדבר על זה עם אף אחד.
בלילה ניגשה אלי סבתא להניח קומקום עם מים רותחים שיעלו אדים לחמם את האוויר, היא התקרבה אלי ואמרה אני יודעת שסבא לוקח אותך מחר לראות את הרכוש תפתח טוב טוב את העיניים..
בשעה ארבע וחצי בבוקר ניער אותי סבא, פתחתי את עיני, הוא היה לבוש בחליפה
שלושה חלקים ועניבה צבעונית, הדיף ממנו ריח של פרפום נוראי, נו כמה זמן אני
עוד צריך לחכות כאן, תתלבש, יש כוס תה וחתיכת לחם במטבח.
יצאנו אל תוך החושך טפטוף טורדני ליווה אותנו, סבא נראה כמו מיליונר, הוא הלך
זקוף והביט מסביב .
הגענו לרחוב קרליבך פינת חשמונאים "אתה רואה את תחנת הבנזין פה בפינה זה של ישראל בדר ושלי, הוא חתיכת דרק הכל הוא חושב שמגיע לו,בעוד כמה חודשים אני אדבר איתו להעביר את החלק שלי לשם שלך יש לי מכר שהוא עורך דין מאד מפורסם והוא ידפוק את ישראל בדר אל תדאג. "
משם הלכנו לשדרות יהודית ובסוף השדרה נעמדנו וחכינו, "אתה רואה שם מכבסה וינטרוב יש שמה בפנים צנטרפוגה חדשה זה שלי אפילו סבתא לא יודעת".
השעה הייתה כבר שבע התיישבנו אצל בנו לשתות כוס קפה, נו מה אתה אומר על
הרכוש, טוב מאד, מה טוב מאד אתה תהיה מיליונר גדול שאף אחד לא יוכל לדבר איתך. תגיד מה עם יהיה עם אימא שלך, מה אתה רוצה מאימא שלי ? היא עושה לו
צרות גדולות לאבא, לא מגיע לו, הוא איש טוב והיא גומרת לו את החיים, ואני יגיד
לך עוד דבר חשוב בגלל זה אני לא רוצה לתת לאבא את הרכוש שאמא לא תיקח ממנו.
בלילה מאוחר לפני שחזרתי לחיפה הוא לקח אותי לחצר מאחורי הבית והרים מעל בור של בטון מכסה כבד, הבור היה בור ביוב שלא היה בו שימוש הוא הפשיל שרוול ותחב את ידו פנימה. הסתכלתי לצדדים שאף אחד לא מציץ הוא הוציא מתוך הבור שקית נילון מרופטת ובתוכה היו הרבה מסמכים, כאן זה מוחבא אחרי שאני אמות קח את המעטפה ותהיה מיליונר.
סבתא מתה בדצמבר שבעים.
סבא מת בערב ראש השנה של אלף תשע מאות שבעים ושמונה.
אחרי בדיקה שלקחה שנתיים הסתבר שרוב הרכוש היה משועבד לעירייה ולכל מיני לוויי כספים, לא רק שלא יכולנו לממש את הרכוש, מיד אחרי השבעה התחילו
לפקוד את אבי אנשים מאד לא נחמדים עם דרישות לוחצות.
סיפור הרכוש נגמר בסופו של דבר שאבא שלי מכר את הלארק ולקח הלוואה לטווח מאד מאד ארוך, אבא מת בערב סוכות תשעים ושתיים,
את ההלוואה על הרכוש סיימתי להחזיר לפני שנתיים.