עדנה מרום.

עדנה מרום עמדה במרכז הכיכר ערומה כביום היוולדה וצרחה לעבר השמים, תוך רגע הגרון שלה עומד להתפרק. טיפות גשם עזות התנפצו על מצחה היא ביקשה מתוך משפטים לא ברורים בקשות מריבונו של עולם.

אף אחד לא עצר לבדוק על מה ההמולה, אנשים חלפו כאילו לא קרה דבר, מכונית של מגן דוד אדום הגיחה ברעש מחריש אוזניים, היא נעצרה על שפת המדרכה ושלושה אנשים לבושים בחלוקים לבנים רצו לעברה, היא לא זזה ממקומה והמשיכה לשאוג עד לב שמים,

הגשם הפך למבול וכמעט אי אפשר היה לראות מה עושים לה הבחורים בחלוקים הלבנים אחרי שני רגעים פסקו הצעקות אחד מהם הזריק לה לתוך הוריד איזה חומר ועדנה צנחה על האספלט.

מסביב השתרר מין שקט סטואי, כאילו נפסק הסאונד, ההולכים והשבים
לא ממש התעניינו, ילד אחד בן שבע עם ילקוט גב ומטריה אדומה עמד כל העת והביט במתרחש, מראה פניו לא הסגיר שום רגש, הוא עמד והביט ומדי פעם בלע את הרוק.

מתוך האמבולנס נשלפה מיטה ותוך רגע הפכה לעגלה, הבחורים בחלוקים הלבנים העמיסו בחוסר זהירות את עדנה על האלונקה ומשם גררו אותה לתוך בטן האמבולנס. אחד מהם טרק את הדלת והלך אל מושב הנהג,

הילד שעמד עד לרגע זה ולא זז רץ אל הנהג וביקש ממנו סליחה אני יכול לנסוע אתכם, והאיש הטרוד לא הביט בו אפילו לרגע הוא סינן בין שיניו ילד זה לא תחבורה ציבורית והילד אמר
לו אבל לקחת לי את אימא שלי...

סוף המשפט של הילד נבלע ברעש הצופרים, האמבולנס טס משם מהירות רבה, הילד נשאר עומד עוד רגע ארוך עיניו הסתכלו באמבולנס שהתרחק,
הגשם המשיך לרדת בחוזקה רבה.

שלומי הוא בנה היחיד של עדנה, זאב אבא של שלומי ברח עם בחורה צעירה ועד היום הם גרים באמסטרדם.
עדנה השקיעה בשלומי כל רגע פנוי שום דבר חוץ משלומי לא עניין אותה, הם גרו בדירת חדר שכורה בשכונת בצרון ובכל בוקר אחרי ששלחה אותו לבית הספר הייתה יוצאת לעבוד במתפרה של ציון טוויל החייט וחוזרת קצת לפני ארבע ששלומי יבוא ושהדלת לא תהיה סגורה.

עדנה לא חזרה אל עצמה מאז שזאב עזב עם הבחורה הצעירה לאמסטרדם, לילות לא עצמה עין היא הייתה כותבת לו מכתבים שמה במעטפה ולא שולחת אותם, כך היא חשבה לרפות את הכאב והאכזבה, היא ניסתה להסתיר את מה שהיא מרגישה משלומי אבל שלומי היה ילד מאד פיקח ומאד ערני ולא פעם היה שואל אותה למה היא מזדקנת נורא מהר ולמה היא בוכה באמצע הלילה ועדנה תמיד הצליחה למצוא איזה סיפור ולהרחיק אותו ממרכז הנשמה שלה.

בכניסה לבית החולים ישב שומר שהחזיק בידיו חתולת רחוב,
הוא פתח את השער והאמבולנס חלף ברעש מחריש אוזניים.

תוך כמה רגעים הגיח מעל עדנה רופא, היא הייתה בתרדמה כללית
בעזרת בוהן לא אסטטית הוא פתח את שני האישונים שלה ותוך שהוא כותב משהו בטופס משובץ הוא הורה לאחת האחיות להוביל אותה למחלקה, האלונקה חלפה על שלט שהיה כתוב בו המחלקה לבריאות הנפש, האחות לחצה על כפתור אדום שהיה שקוע בקיר ומולם נפתחה דלת ירוקה עם שני חלונות עגולים, היא הובילה את האלונקה עד עמדת האחיות מסרה איזה גיליון ועזבה את המקום.

השעה הייתה חמש וחצי לפנות ערב שלומי פסע מהורהר על השביל הפנימי שמוביל לבית דירות ישן, הגשם לא חדל לרדת והציף את שולי המדרכה, הוא אחז בידו את המטריה ומדי פעם הסיט אותה הצידה כדי להרטיב את הראש, שלומי היה תלמיד טוב וממושמע חבריו היו משתפים אותו במשחקים הכי חשובים בהפסקות, הוא אף פעם לא סיפר לאף אחד מה עובר לו בראש וכשהיה מזמין חברים היה מספר להם שאבא שלו עובד בצי הסוחר ומפליג הפלגות ארוכות וכשהוא מגיע הם נוסעים ביחד לבלות בכל מיני מקומות רחוקים בארץ.

הוא הגיע לפתח הבית הסיר מצווארו שרוך עם מפתח ופתח את הדלת.

שלושה רופאים רכנו מעל עדנה הם הסירו מעליה את השמיכה הכתומה וכל גופה העירום התגלה, היא שכבה על האלונקה שקועה בשינה עמוקה. פניה היו חרושות בקמטים, מתחת לעיניה היו כתמים שחורים מאיפור שנזל, שערה המתולתל היה רטוב, היה אפשר לזהות שלא לפני הרבה זמן היא הייתה אישה מאד יפה, אחת האחיות שיחררה מצדי המיטה רצועות מבד ברזנט וקשרה את ידיה ורגליה של עדנה.

שלומי פתח את דלת המקרר וחיפש איזה דבר לאכול הוא הוציא מאחד המדפים קופסת פלסטיק שקופה פתח אותה והוציא מתוכה קציצת בשר הוא שם את הקציצה בצלחת והניח אותה על השולחן, מתוך שקית ניילון גדולה הוא הוציא שלושת רבעי כיכר לחם וגם אותו הוא שם על השולחן הוא התיישב ועם סכין גדולה הוא ניסה לחתוך פרוסת לחם וכשזה לא עלה בידו הוא בצע חתיכה הגונה מהלחם, כל הפעולה הזאת נורא הצחיקה אותו ועוד לפני שהוא נגס בקציצה נשמע בבית צחוק מתגלגל, את האווירה המשעשעת קטע צלצול טלפון שלומי הביט אל הטלפון ולא עשה שום סימן שהוא הולך לענות שוב נשמע צלצול ושלומי המשיך להביט בטלפון ולא ענה.

בעמדת האחיות ניסתה בלה האחות הראשית לחייג, היא חבשה משקפי קריאה שהיו תלויות לה על הצוואר, על השולחן היה מונח ארנק פלסטיק תלוע ומתוך הארנק בצבצה תמונה של ילד בצמוד הייתה פתוחה תעודת זהות עם תמונתה של עדנה.

היא סיימה לחייג והמתינה לתשובה, וכשלא באה התשובה היא הניחה את השפופרת ופנתה לעבר חדר שמונה.

בחוץ כבר היה חושך הגשם לא פסק לרגע, מידי פעם פילח את החשיכה ברק טורדני ואחריו בא רעש של רעם,שלומי שכב על הספה באותם בגדים והסתכל בטלוויזיה עיניו לא זזו, הטלוויזיה העבירה בשידור ישיר איזה משחק כדור עף מהגליל, מדי פעם שלומי עצם את עינו לרגע אבל מיד פתח אותם, משהו סגפני היה טבוע במבטו.


בחדר שמונה דלק אור מתוך מנורת לילה, פניה של עדנה היו מוארים
עיניה היו עצומות וברקע נשמע מין צפצוף חד שבא והלך בכל כמה שניות, לתוך היד של עדנה הייתה תחובה מחט ודרכה היא קיבלה נוזלים מתוך שקית אינפוזיה שהייתה תלויה מעל המיטה.

השקט ששרר בחדר לא יכול היה להסגיר מה התרחש כמה שעות קודם לכן,
מתחת לעפעפיים אישוניה של עדנה התרוצצו כמו עכברים מורעלים כאילו היא צופה באיזה משחק דמיוני, רק העיניים טסו הגוף לא זז, פתאום היא פקחה את העיניים הסתכלה מבלי לזיז את האישונים בתקרה, הצפצוף שליווה את השקט נשמע לפתע יותר דחוף ויותר צפוף, מתוך המסדרון נשמעו צעדים מהירים של כפכפי עץ, לתוך החדר פרצה האחות הראשית ובצעד חד היא נעצרה ליד המיטה של עדנה בעזרת סטטוסקופ היא ניסתה להקשיב לקצב ליבה, עיניה של בלה האחות הראשית לא היו שקטות , בחוסר סבלנות היא עברה ממקום למקום על חזה של עדנה ועיניה הפכו ליותר מודאגות הצפצוף המשיך לדחוק והפך את האווירה בחדר לבלתי נסבלת, בלה הזעיקה בעזרת מכשיר קשר קטן את דוקטור פריד שהיה תורן באותו לילה, דוקטור פריד נכנס לחדר, הוא פסע פסיעות החלטיות לכיוון המיטה צעדיו היה כבדים,דוקטור פריד לא נראה כמו רופא הוא נראה כמו גוץ מין האגדות הוא היה שמן ונמוך עם גבות עבות מעל העיניים, הוא תקע לאוזניו את האוזניות ובעזרת הסטטוסקופ הוא בדק את החזה של עדנה, לפתע נישמע צפצוף קבוע ומחריש אוזניים, תנועותיו של דוקטור פריד נעשו יותר דחופות ופחות שקטות,
לפתע הכל השתתק.

שלומי כיבה את הטלוויזיה ועם הבגדים הוא נכנס לתוך המיטה ועצם את העיניים.
אתמול מלאו שלושים שנה למותה של עדנה .

דר' שלומי מרום הוא מטפל שאצלו ביקרתי לא מעט ימיים.