שיקה אופיר

צלצול טלפון הצליח לפצח את השקט שזחל לאיטו בתחילתו של בוקר רגיל,
הצצתי בשעון, שבע עשרים, אני לא מרים ושייחנק מי שמעיז להתקשר בשעה כזאת,
לא יאומן אני סח לעצמי, ללקוחות האלה אין אלוהים, בטח למישהו לא נסגר
הריצ'רץ במכנסים והוא החליט להכריז על מצב חירום ולזיין לי את השכל, בדרך כלל כשהם מחליטים לזיין את השכל הם עושים את זה בהצטיינות יתרה.
הצלצול נפסק, אני מביט על הטלפון ומסנן איזה קללה עסיסית, אני שב אל המקלדת להשלים מכתב שכבר כמה ימים יושב במרכז המסך וממתין לבעיטת שפיץ שתעיף אותו לאיזה כתובת שגם ממנה כנראה לא יצא כלום. שוב צלצול . הם ירדו
מהפסים, אולי זאת אמא שלי? היא בדרך כלל שומרת על כבודי ולא מתקשרת כל
כך מוקדם, לך תדע אולי היא קיבלה תשובה שחורה מקופת חולים ועוד רגע היא נאספת אל אבי זכרו לברכה. יאללה על החיים ועל המוות, אני מרים את השפופרת
"בוקר טוב גפן מדבר שייקה אופיר" אני נשנק ולא מאמין שאני שומע את קולו, "בוקר טוב" אני מצליח לגלגל מתוך הגרון, "הערתי אותך?", "לא ממש" אני מנסה
לחזור לקצב נשימה טבעית "תשמע אני לא רוצה להאריך אבל יש לי איזה רעיון
שיכול לעניין אותך אתה יכול לקפוץ אלי עכשיו?".
אני בהלם מוחלט, יצא לי לפני הרבה זמן לשחק לצידו תפקיד קטן באיזה תוכנית
טלוויזיה אבל מי העיז לדבר עם הקדוש ברוך הוא, הוא פה ושם הטריח באיזה
משפט או חצי מבט אבל מעבר לזה הוא היה שקוע כול כולו בלהצחיק ואנחנו ישבנו בצד ובכינו עד דמעות.
אמרתי לו שאני יכול להתלבש ולהגיע מקסימום תוך חצי שעה, "תזדרז" הוא דחק
בי ונתן לי את הכתובת, רח בארי 26 קומה 5 דירה 32.
סגרתי את הטלפון התיישבתי לרגע ולא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. אז, לפני
עשרים וכמה שנה הוא היה כמו צ'רלי צ'פלין, כמו אלוהים בכבודו ובעצמו, לכל מי
שניתנה ההזדמנות לעמוד לצידו זה היה כמו לקבל ברכה ממקובל הכי מכובד
בצפת.
מה הוא יכול לרצות ועוד בשעה כזאת ? עשיתי הכל לא לאבד את הראש, עכשיו לך
תדע מה ללבוש, בכל אופן שייקה אופיר, מצד שני התחלה של יום, מה אני אתנפל
עליו עם בגדים חגיגיים. ניסיתי להעיר את אורית ולספר לה , היא לא הצליחה
להיפרד מאיזה חלום ונשארה מאובנת ולא ידידותית, טוב אני הולך על מכנסי ג'ינס
וחולצה שחורה טיפה מרוטה, מין לוק עכשווי עם ניואנס חגיגי.
הסתובבו שמועות בעיר שהוא לקה בסרטן הריאות, וכל מי שהעריץ אותו הסתובב
עם כאב של דקירה במרכז הבטן.
עוד רגע שמונה, אני ניצב מול דלת כבדה שמרוחה בצבע חום, אין שום שלט או שם
שמסגיר את שמות הגרים, אני שוב מציץ בשעון, פעימות הלב צוברת קצב מדאיג, אני מקיש בעדינות ועוד באותו רגע נפתחת הדלת והמלך בכבודו ובעצמו עומד זקוף וערני,בתנועת יד חפוזה הוא מושך אותי פנימה לתוך חדר גדול שמואר כמו ברגעים של לידה, הוא מסמן לי לשבת על כורסא מעור שחור, אני מתיישב, הוא נעלם לרגע, אני מביט מסביב, הבית נראה פשוט ולא מטופל, מולי ניצבת ספריה עמוסה כאשר על כל מדף מונחות בלי סוף קופסאות של סיגריות ברודווי, במרכז השולחן ניצבת מאפרה עמוסה בבדלים.
הוא מופיע עם שתי כוסות קפה ומתיישב מולי,
הוא נראה כמו אתלט שנסדקו ימיו, עור פניו לבן וחרוש בקמטים עבים, תסרוקתו משוכה כמו פאה שמונחת על ראש מקל קר בחדר איפור של תיאטרון.
מגופו נדף ריח חריף שלא הצלחתי לפענח.
הוא לבש מכנסי גברדין שחורות וחולצה לבנה ששרווליה מקופלים שלושת רבעי, הוא נעל נעלי סירה שחורות עם אבזם מוזהב שמתוכם מבצבצים גרביים שחרות מסטרץ', הוא ניראה כמו חתן מאובן מהסרטים של באסטר קיטון .
את החדר חצתה בחוסר עניין אשתו עמוסה בדברי כביסה,
הוא הדליק סיגריה בטקסיות מוגזמת ושאל "אתה רוצה סוכר?" "לא זה בסדר" אני עונה, ולא מביט לו בעיניים.
"אתה שומע " הוא גוער בי "אמנות לעם הדרקעס האלה לא רוצים להמשיך
ולהזמין אותי להופעות, מה הם חושבים לעצמם שהעסק הזה של אבא שלהם?"
הוא שאף מתוך הסיגריה כמות אדירה של עשן ונשם אותו כאילו העולם מרשה כאלה דברים,
זה נראה כמו שמפטמים אווזים ויורים להם פנימה לתוך הקיבה את גרגירי הדורה
והם לא מבחינים בטעם.
"אמרתי להם אני לא זורק קצוץ עליכם ואני אדבר ישר עם שר החינוך" . הבטתי בו
כמו באל יווני , הייתי חצוי מצד אחד נקרה בי מחלתו האיומה שאוכלת לו את הריאות ומצד שני לא רציתי להפסיד שום רגע של חסד במחיצתו.
"עכשיו, מה אני מציע ?" הוא נשמע פסקני בלי שמץ של רגשי נחיתות, "אני לוקח
את כל הדמויות שעשית בטוטו ומצרף להם פרטנר וביחד נעשה מופע שיפוצץ את הארץ, נראה לדרקעס האלה מאמנות לעם מה זה".
אני לא מאמין למה שאני שומע, שייקה אופיר כוכב על , גיבור תרבות שמשייט במרכז השמים מציע לי לבנות ערב משותף, למה אורית לא יושבת איתי בשיחה הזאת, היא הייתה מפרכסת מרוב שמחה.
הוא המשיך ברצף מבלי לקחת נשימה אחת, הוא הפליג בכישרון על אנושי לספר כל
מיני דברים שהוא חושב לעשות בערב הזה ואני ישבתי על מקומי ורק נשמתי.
בלילה הרגשתי תעוקה וחוסר שקט, בעצם בכל מה שהוא הציע או אמר לא ממש
הצחיק אותי ולא ממש הלהיב אותי, אולי בגלל שנורא התרגשתי.
בפגישה השנייה הוא חילק לי פיסות נייר עם שורות שכתובות בכתב יד, הצצתי
פנימה לא הייתי מסוגל להבין כלום, הכל כתוב באי סדר ובכתב מעוקל, המשכתי
לשתוק רוב הפגישה והוא הפליג בסיפורים וחיקויים.
בפגישה השלישית הוא השתעל וכמעט הקיא את נשמתו על אף השיעול הוא המשיך
לינוק סגריה אחרי סגריה.
לא העזתי להעיר לו או לבקש שיחוס על עצמו.
בלילה התקשר אלי חבר ואמר לי ששמע ברדיו ששייקה אופיר אושפז באיכילוב.
אחרי שבועיים הוא מת.

עוד הרבה זמן אחרי התהלכתי מבולבל , לא ידעתי לזהות אם מדובר בחלום או במציאות, המפגש הזה נראה לי מוזר ולא אמיתי, הדבר היחיד שאני זוכר מאז הם השועלים הבלתי פוסקים שקרעו לי את הבטן.