לא טס.

בחוץ שני צרצרים מנסים של מי יותר גבוה ,
אני שוכב בסלון מכוסה בשמיכת פוך עבה , כמעט משתגע , אולי שקוע בשינה עמוקה,קול אופראי לא מיושר מתנגן לי בראש מתוך אולם קונצרטים בווינה , כנראה נרדמתי כשהטלוויזיה דולקת .
אל תוך הצירצור מתפוצץ צלצול טלפון מקפיא , אני פוקח את העיניים מבולבל ומנסה לברר מאיפה יורים , השעון מעל הטלוויזיה מראה שלוש ועשרים , אני פושט מעלי את השמיכה וממהר להרים את השפופרת .
"אני לא נוסע..."
"מי זה?.."
"גמי , החלטתי שאני לא טס..."
"מה לא טס ? עוד שעתיים באים לקחת אותנו"
"שיבואו , אני לא יוצא מהבית...לא טס "
"תגיד אתה תינוק ? יש לנו הופעות באמסטרדם ובליון מה אתה הולך להגיד להם עכשיו...?"
"אני מפחד פחד מוות..."
"תתגבר, לא מובילים אותך למשרפות בבירכנאו מדובר על סיבוב עם לא מעט הנאות..."
"תתקשר עכשיו למולי ותגיד לו שאני לא טס"
"איזה תתקשר עכשיו למולי , מה אתה מדבר ? יש לי כדור שיערבב לך את כל הפחדים ברגע..אתה רוצה שאני אבוא אליך עכשיו וניסע ביחד?..."
"אתה לא מפחד ?"
"מפחד...אבל אתה יודע "
"יודע מה..?"
"מפחד אבל עובד עם הראש "

פעימות הלב שלי פתחו פער מדאיג , זאת הפעם הראשונה שאני טס לחו"ל, במהלך הימים האחרונים הצלחתי להרגיע את הפחדים בעזרת כדורים שקבלתי מחבר, הכל ארוז ומוכן ליציאה , הדברים של גמי החזירו אותי להזיע מפחד.

אתמול במהלך הלילה חגגנו את יום העצמאות העשרים ותשע, עמדתי במשך שלוש וחצי שעות על במת בידור בתל מונד , מין חובה מוסרית של פעם בשנה למנהל הבנק, גמי הופיע על ארבע במות וחזר ממוטט, לפני שלוש שעות הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא בים ויש יופי של מים...
"לא עצמתי עין " הוא אמר לי
"תישן בטיסה " .
"איזה תישן בטיסה "
הוא פתח בסדרת משפטים שהתגלגלו במהירות האור ,
"חיברתי שיר על נוף ירוק בעמק ושמש מלטפת וחתול שמילל וגברת זקנה שיושבת בגלנטריה ברחוב טשרניחובסקי וחושבת על הבן שלה שנהרג מלחמת השחרור ועל צלעות חזיר שנוטפות שומן ועל ילדים שמשחקים דודס בגן של אלוני-אבא..."
הבנתי שהמראות האלה עושים שקט בנשמה שלו , הוא שתק ואחרי רגע הוא אמר לי...
"נישב יחד ונחזיק אחד לשני את היד" .

בנחיתה בסיכפול ירד גשם שותף, פעם ראשונה שראיתי עיר בחוץ לארץ מגובה ציפור, גמי עצם את העיניים ואחז את ידית המושב בחוזקה , הוא לא הסתכל דרך החלון למטה, הסתכלתי החוצה כמו תינוק , אמרתי לו שאני מרגיש כמו בלידה, הוא מירר בבכי חרישי .

הרחובות באמסטרדם נראו לי כמו תמונות מספר אגדות של אנדרסן, ערוגות של צבעונים קישטו את שפת הכביש, לאורך הדרך עמדו דוכנים עם ארובות שהעלו עשן, עצרנו באחד מהם לאכול לחמנייה טרייה עם דג מקרל מעושן שעליו מפזרים בצל לבן קצוץ דק , הטעם היה בלתי רגיל , לפני שנכנסו למלון קניתי כובע שחור עם ציור של תחנת קמח.

לפני שהתפזרנו כל איש לחדרו אמרתי לגמי שאני מבקש שאחרי ההופעה נלך לראות את רחוב החלונות האדומים , גמי לא אהב את הברוטאליות הזאת , נשמתו הפיוטית התביישה מול דיבורים חורגים , זה בא לו מהבית שהיה נוקשה בנוהלי חיים , אביו ואמו של גמי היו במחנות והאווירה בבית חדרה לו לתוך הצנרת, הוא התייסר המון שנים וניסה לצאת מתוך האבק האפור שעמד בבית, הוא הרגיש כישלון.

שעה לפני ההופעה פגשנו במעלית לאולם את בטי סכרוח, בטי יהודיה שנולדה באמסטרדם ידעה עברית על בוריה, היא אמרה שבגלל שהיא יודעת עברית והולנדית היא עובדת במשטרת אמסטרדם כמתרגמת לעבריינים ישראלים שנתפסו על עבירות סמים .
שערה היה זהוב ומסופר קרה , פניה היו רכות כאילו יד אומן רקחה אותם , שפתיה תפוחות ללא שום צבעי מאכל , גופה צעיר ומסודר להפליא, היא הפגינה חיוניות של ילדה סקרנית , ריח רחוק של בושם צרפתי נדף ממנה.

היא לקחה אותי פנימה לתוך המעלית ושאלה אם אנחנו רוצים חשיש, לפני שהספקתי לענות היא הושיטה לי שקית ניילון פצפונת שבתוכה נחה אצבע חשיש בצבע חום בוהק , היא שאלה אם נרצה לבוא אחרי ההופעה אליה הביתה ואם נרצה אפשר לישון אצלה, גמי היה עסוק על הבמה , אמרתי לה שיכול להיות שנלך אחרי ההופעה לרחוב החלונות האדומים, היא קפצה משמחה ,
"אני באה אתכם"
"זה לא נראה מוזר" שאלתי בעדינות והיא אמרה
"באמסטרדם שום דבר לא נראה מוזר"

בסוף ההופעה עמדנו על הבמה ושרנו את התקווה, באולם שררה אוירה קרובה וחמה. לשיר את התקווה מחוץ לגבולות המדינה בעזרת אצבע חשיש שנידבה לנו בטי זה אירוע מיוחד במינו , הרגשתי ציוני מסטול אבל גאה.

בטי הגישה לשולחן ערמונים קלויים וויסקי ג'ק דניאל, ריצפת החדר הייתה מכוסה בעץ קשה,על סף החלון הייתה מונחת אדנית שפרח מתוכה גרניום אדום, החלונות היו מעוטרים בוילונות שקופים, סימון וגרפונקל שרו ברקע גשר על מים סוהרים, גמי הסתכל באלבום תמונות ואני ניסיתי בפעם המי יודע כמה לגלגל סיגריה ולדחוס לתוכה חשיש, הייתי אז בתחילת הדרך . בטי רבצה על הספה ושרה את מילות השיר. לגמנו מתוך כוסות זכוכית כבדות עוד ועוד ויסקי ואכלנו ערמונים , בטי הביא קרש שעליו היו מונחות גבינות שטעמם היה מופלא, גמי פרש לחדר השינה ונשארתי עם בטי בסלון...
"אתה רוצה שנלך לרחוב החלונות האדומים"
"שנינו לבד?"
"כן, מה יש...?"
השעה הייתה אחרי חצות בחוץ שרר קור מקפיא
"אתה רוצה לנסוע או ללכת ברגל?"
"על כמה מדובר...?"
"עשרים דקות...
"ברגל"

צעדנו מכורבלים , בטי דחפה את כף ידה מתחת לזרועי ונצמדה אלי, קר באמסטרדם היא צעקה לתוך הרחוב,הרגשתי שאני משייט, עוד לא עבר יום אחד אני פעם ראשונה בחו"ל אצבע חשיש נחה לי עמוק בתוך הראש ואני צועד עם בטי סכרוח אנגז'ה בדרך לרחוב החלונות האדומים .

בכניסה לרחוב צר ראיתי חלון שבתוכו יושבת אישה שמנה עם חזייה וביריות ומעלעלת בעיתון מקומי , הסתכלתי על בטי והיא חייכה,
"זה הטעם שלך...?"
"לא מה פתאום.."

פעם ראשונה בחיי ראיתי את מה ששמעתי כל כך הרבה עליו, היית נבוך, בטי שאלה מה בא לי...לא ידעתי לענות...
"אתה רוצה שאני אחזור הביתה ותסתובב לבד..."
"בשום אופן, את נשארת איתי"

היא התקרבה לפני ונישקה אותי בשפתיה החושניות על הלחי ,הסתכלתי לה בעיניים והרגשתי להגיד לה מילים קרובות אבל התביישתי, היא אמרה לי שאני נורא מתוק ושהיא רוצה שנבנה בית מאבן ונגור מחוץ לעיר אמרתי לה שאני לא הרוס על בתים מאבן , היא פרצה בצחוק . עברנו ליד מרתף חושך שנדף ממנו ריח סמיך של חשיש ומריחאונה נעצרנו לרגע , מתוכו נשמענו קולות גבוהים של שירה וצחוק,
"בוא נכנס נשתה כוס שנפס זה מחמם את הנשמה"

היא משכה אותי פנימה, הדוחק בפנים היה בלתי נסבל עשן סמיך לא אפשר לזהות את הנוכחים , התיישבנו על הבאר קרובים אחד לשני היא השחילה את רגלה בין שני ירכי והביטה בי קרוב , כנראה שהפגנתי חוסר שקט, היא ליטפה את לחיי ואמרה לי בלחש לתוך האוזן תרגיש נוח כל יום שעובר לא חוזר , קרבתי את פי והתנשקו נשיקה ארוכה ולא מתחשבת, טעם הנשיקה שמור איתי היה בו מין ערבוב של מתיקות עם טעם של שנפס ועוד טיפת טעם של ניקוטין, בקשתי שוב לקרב את השפתיים והיא שוב תחבה את הלשון, נשימותיה הלכו והתגברו היא דחקה את רגלה בכוח בין רגלי.

"יש לי בבית חלון גדול , אני יכולה לעמוד מאחוריו אם זה עושה לך את זה"
"חלון מילא...מאיפה משיגים בשתיים בלילה מנורה אדומה"
היא פרצה בצחוק רועם .

בכניסה לביתה עמדנו כמו נער ונערה והתגפפנו, הקור היה דוקרני , מיששתי את שדיה שהיו תפוחות, היא השמיעה אנקות שהלכו וגברו , נגררנו אל דלת ביתה. אחרי שלוש שעות נרדמו מחובקים על הספה בסלון .

"קום, איפה הייתם " גמי עמד מולי בחלוק סגול ...
"איפה אני ?"
"באמסטרדם"
"איפה בטי ?"
"מאיפה אני יודע "
"מה "
"נעלמה" הוא חייך...
"יאללה באו נחזור למלון"
אספתי את מעט דברים ועזבנו למלון, מאז אותו לילה לא ראיתי את בטי .

לפני שבוע וחצי ישבתי עם מנחם קרג'נר תת אלוף במילואים בבית הקפה של מלון הולידי אין בכיכר רפובליק בפריז, מנחם עישן אירופה ואכל אומלט עם הם וגבינה צהובה , אחרי כל ביס הוא החזיר את הסיגריה לפיו ונשם מלוא העשן, בשולחן לידנו ישבה אישה מאד מטופחת כבת חמישים היא החזיקה בידה כוס קפה והייתה שקועה בעיתון צרפתי , לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים, משהו במראה פניה לא נתן לי מנוחה , הטלפון הסלולרי שלה צלצל, היא לחשה לתוכו בשפה לא ברורה , היא לא הפסיקה לדבר , מדי פעם היא הסיטה את מבטה לצדדים .

מאיפה לכל הרוחות אני מכיר את הליידי הזאת שברתי את הראש. מנחם הסתכל בי מופתע ושאל אם אני מכיר אותה. אמרתי לו שאני שובר את הראש מאיפה, זה חשוד כמו שאתה מסתכל לחש לי מנחם , למה חשוד אני בטוח ראית אותה איפה שהוא...
שמה בטי לחש לי מנחם ,
ב ט י או מי גאד צלצלו הפעמונים, בטי סכרוח, לרגע חזרה אלי טעמה של הנשיקה מאותו לילה לפני עשרים ושש שנה, קמתי, הוא תפס בזרועי ולא נתן לי לזוז
"מאיפה אתה מכיר אותה"
"לא ידעתי מאיפה להתחיל..." עניתי קורן מאושר
"אני אומר לך משהו שנשאר אצלך ולא יוצא בחיים " הוא לחש לי..
"נו תגיד" דחקתי בו
"הבחורה הזאת כמו שאתה רואה אותה היא מפקדת יחידת החיסול של המוסד באירופה..."
לקחתי נשימה ארוכה , קמתי לשירותים ועברתי קרוב אליה , היא הרימה את העיניים הסתכלה בי לרגע וחזרה לתוך העיתון.