יוסיפון.

השנה כמו בשחור לבן ,
חיפה מנסה למתוח שריר ולהראות עיר דנמית ותרבותית , רוב הגרים בה הם אנשים קשי יום , חוץ מאילין שבונה מכונית ושותה שמפניה ואוכל כאוויר שחור שבא באופן מיוחד עם שליח מרוסיה כולם מסיימים לעבוד לקראת חמש אחר הצהרים , הם שבים לביתם עם תיק עור מרופט וטרמוס עטוף בסמרטוט עבה מתיישבים לשחק דומינו עם האישה , בשבעה וחצי בדיוק הם מבשלים ארוחת ערב חלבית , חביתה עם גבינה צהובה ולבן מחלב לא מפוסטר וזיתים ירוקים , לקראת שמונה בערב הם מתיישבים בכורסאות בחדר הגדול מסרים מעל המסך בד אריג לבן ששומר מפני האבק וצופים בטלוויזיה , לראות חדשות עד תשע , אחרי זה הם נכנסים למיטה ונרדמים.
ימי בחרותי מתכרבלים ברחובות העיר , בדרך כלל משעות אחרי צהרים המוקדמת אני רובץ בחדר הירוק בתיאטרון חיפה ומכין תה לאלכס מונטה ולרות סגל ולרינה רוזנבלאום וליעקב בודו ולנתן מיזלר , אין קפה בחדר הירוק יש רק תה עם חצי לימון וריבועי סוכר , לפעמים מישהו מהשחקנים מביא איזה דבר מאפה או וופלים בטעם לימון .
אלכס מונטה עלה מרומניה עם גיטה הם עשו שם איזה סידור והתחתנו כדי לעלות לארץ כבעל ואישה , אחרי חצי שנה היא כבר הייתה עטופה בידיו של דב , אלכס נשבר לרסיסים ופניו התקמטו בבת אחת , הוא היה מעשן פייפ ואוכל רק אצל אמא שלו , אפילו את התפוחים שהוא היה מביא לתיאטרון היא הייתה מקלפת לו .
ערב אחד אחרי חזרות מעיפות על אופרה בגרוש אמר אלכס שהגיע לעיר ברגמן חדש
"תמונות מחיי נישואים" הוא לחש בציניות וברוע שמאד אפינו אותו שכל מי שרוצה לדעת למה לא להתחתן שילך ויראה את הסרט ואחרי זה נתן יריקה וקילל ברומנית.
במעלה ההר עמד מיושר גב קולנוע תמר , מבנה הדור שהיו משחקים בו מדי פעם הצגות מוסיקאליות שבאו מתל אביב ,בשאר ימי השבוע הציגו בו סרטים לקהל הרחב .
הסרטים בחיפה היו מתחילים בשבעה וחצי בערב ונגמרים מקסימום בתשעה וחצי , שעתיים כולל היומן כדי לאפשר לאנשים שבאים מהקריות להספיק את האוטובוסים האחרונים .
אבא שלי נתן לי חמש לירות בשביל כרטיס , מחירו של הכרטיס היה שלוש וחצי והיתר לבזבוזים , בחוץ ירד מבול , התקפת ברקים האירה את השמים , גלי מים זרמו והרטיבו את הנעלים .
בקופה מאחורי סורג חלוד ישב עטוף בצעיף משובץ אדון קוגלר ועישן בדל של סיגרית אסקוט , הוא אף פעם לא דיבר ולא הגיב ולא הסתכל לאף אחד בפרצוף הוא היה חוטף את השטר ורק אחרי חמש דקות מחזיר את העודף, היה לו קשה להיפרד מהכמה גרושים האלה אולי הוא בנה על זה שנישכח .
בתוך אולם הכניסה היו מדבקות מעל כרזה שכתובה בשפה לא מובנת תמונות בשחור לבן של ליב אולמן ושל ארלנד יוספסון תמנות תקריב חזקות וחרושות עם הרבה הבעה וכאב .
לא ראיתי לפני שום סרט של אינגמר ברגמן ולא התעסקתי עם הספרות שנכתבה סביבו , היה משהו מאד שוודי וגבוה ונראה לי מאד מעייף , ואני כולה מה ? רציתי להיות שחקן תיאטרון ושיוסף מילוא יגיד לי שלום בכניסה של השחקנים .




כאשר נפתח המסך וירד האור באולם עברתי מחיים של נער חיפאי ממוצע שרוצה מאד להיות שחקן לאיש מכושף שמשהו בתוך הבטן או הראש התהפך לו .
אין לי מושג אם עבר זמן או לא , אין לי מושג מי היה מסביבי , אין לי מושג מה רחש וגעש בתוך הנשמה אני רק יודע שעברתי את שעור המשחק הכי מרתק שעברתי בימי בחיי .
ראית סרט שהוא כמו תיאטרון קרוב עמוק ואינטימי שהתנהל כמו תלועת שפולחת וזוחלת לי בעורקים , פתאום הבנתי מה זה לקחת זמן ולהיות עמוק בתוך נשמה של תפקיד , ליב אולמן הפכה מבחינתי לאשת הבורא , כל משפט שלה הפך למין שעור יקר במשחק , השקט המתמסר שלה ריסק אותי לחתיכות , הטיפול המסור של המצלמה עשה לה ולנו חסד אדיר .
פתאום הבנתי שלא צריך לעבוד קשה , צריך להיות קשוב לעצמך ולמה שאתה מבין ומרגיש כאן ועכשיו ואם יש כישרון זה יבוא .
בתחילת הדרך שבתי אל הסרט הזה לא מעט פעמים כל פעם שהתחלנו חזרות
הייתי מבקש מיוסי אורן מנהל הסינמטק של בית רוטשילד שיקרין לי את הסרט,
כל פעם הבנתי והתפקחתי בעוד קצת , במהלך השנים שהתחלתי לשחק בסרטים התחלתי להבין את גדולתו של אינגמר ברגמן , הבנתי איזה מורה ומכוון צריך בשביל להביא תוצאות כמו שליב אולמן הביאה .
ברגמן עסק בסרטיו בשאלות קיומיות, בקונפליקטים משולשים פסיכולוגיים רוחניים פילוסופיים באופן ישיר ולא מתחכם . הוא העדיף לתמוך בשחקניו מאשר לרדות בהם , הוא נתן להם חופש פעולה והרבה מרחב לאינפוביזציות .
בסרט תמונות מחיי נישואים ישנה סצנה מרטיטה וכל כך מלמדת , הבעל ארלנד יוספסון מעמיד מול המראה את אשתו, ליב אולמן ומתחיל למנות את השינויים שהשנים חוללו בה לרעה. אין ספק שכל המשתתפים החל מהבמאי והצלם ועד לאחרון הטכנאים הבינו שברגמן מתחשבן באופן אישי עם אישתו לשעבר ליב אולמן.
את האומץ שלה לעמוד בסצנה הזאת אי אפשר לתאר.