מילה שלי, מחר.

בימי הבערה של שיפוץ הבית כתבתי פעם על אחד הקירות בצבע גיר שחור עוד לפני שצבעו אותו בצבע שמפניה מאד עכשווי... שהחיים הם תולדות חיפוש הבית הפרטי שלנו... משפט שישב לי בקנה וקונן שם הרבה זמן כמו בקטריה לא נחמדה והנה פתאום הוא נפלט החוצה ועשה לי סדר בלא מעט רעש שחפר לי בתוך הצנרת.

בשעת לילה מאוחרת עוד אנחנו מכינים את המעבר הגדול לבית החדש, ישבתי בחדר
העבודה חופר בתוך המגירות למצוא שטר ירושה שמזמן אמי כתבה בכתב יד מרושל, ואני נשבע שבועת צופה שאני לא מצליח לזכור לאן דחפתי את הנייר, בכל פתח של ארון שעונה קונצרטינה בלויה מקרטון ובתוכה מסמכים שלעולם לא יביאו שום תועלת,

סבתא שרה מקיבוץ יגור הייתה אומרת מה בוער תמיד יהיה אפשר לזרוק, ברדיו השמיע רב ספרדי דברי תורה מקנטרים על אוכלי חזיר ופורעי שבת, סיר מלא בדגים חריפים התבשל על הכיריים, מחר יבואו בני המשפחה לחגוג חגיגת יום הולדת.

הוצאתי מתוך עומק הארון תיק קרטון ארוז בגומי שרשום עליו בעט שחורה, פרטי.
יש איזה אי בהירות מעוררת לפתוח כאלה תיקים ודרך הניירות והפתקאות לשחזר רגעים שנראו אבודים, הדף הראשון היה דף שורות צהוב ועליו רשומות שורות שכתבתי למורה לתיאטרון על מצוקה של מחזות בספריה של הסמינר,

מתחת מצאתי הזמנה מנייר לבן בוהק על הנייר היה מודפס באותיות מאירות עיניים אורית רובינצ'יק ואייל גפן מתחתנים. פשוט, בלי מילות חופה וקידושים, בלי שמות של הורים חיים או מתים, פשוט ככה אורית ואייל מתחתנים.

את אורית פגשתי בפעם הראשונה כשבאה להחליף עוזרת במאי בהצגה ששחקתי בתיאטרון חיפה "הנפשות הפועלות" אחד מהמחזות הראשונים שכתב וביים הלל מיטלפונקט, היא נכנסה הלומת שינה, לא מטופחת באופן מיוחד והתיישבה על כסא
במרכז אולם החזרות, בקשתי ממנה להכין לי קפה, היא לא ענתה היא הסתכלה בי עמוק לתוך הפרצוף עוד רגע הייתה משליכה כסא לעברי, עם שנים סוכר המשכתי, היא לקחה נשימה ארוכה מה שאומר שכל העניין מתחיל טיפה לעצבן אותה,
"תכין לבד..."
"לבד ? למה לבד ?"
"ככה ! "

זאת פחות או יותר המילה הכי ארוכה שהיא אמרה בשבועיים הקרובים.
אורית הייתה ילדת ים שאת ימי השמש עשתה על החוף ואת הלילות הייתה מכלה
בברים שהיו מרכז החיים לנערות ונערים אחרי צבא, אז לא נסעו לטיולי תרמילים
במזרח, הסתפקו בשמש התל אביבית שקפחה על קפה פינתי ואם רצית לשחק גבר
מחוספס היית מזמין כמה כוסות וודקה זולות שותה בגבריות מופרזת ומתרסק
אחרי רגע.

בלילות אם רצינו לתפוס ראש היינו מוזגים לתוך כוס זכוכית עבה קוניאק אקסטרה פיין ואת החצי השני היינו ממלאים בקפה שחור ותוך רגע היינו מתהפכים על הגב
ומדקלמים משפטים מתוך ספרות רוסית כבדה.

מי ידע מה זה גראס, גראס עאלק. תגיד נאפס, ולא סתם... דובדבן.

ימי החזרות הפכו את כולנו לחבורה מאד מחוברת, המחזה טיפל בנו בני הדור שצריך לקחת את הרסן ולייצב את הדופק, כמעט ולא היה הבדל בין הטקסטים שדיברנו בחזרות לבין הטקסטים שדיברנו אחרי, הכל התחבר, תקפה אותנו תחושה
כאילו הזמן מתאבד לנו בין הידיים.

מתוך מחזור החיים של המחזה הבנתי שאני מחוץ למחזור החיים האמיתיים.
הבנתי שאנחנו מדקלמים מסות יציבות על חיים סדוקים.
הבנתי שמשהו בארון הספרים שלי נסדק ופה ושם מדפים התפרקו,
אורית בפשטות של ילדת ים אמרה לי כבר אז החיים זה עכשיו.

ההצגה נסחפה לתוך ירידה תלולה ומשם עזבה את הבמה בבושת פנים,
הכתמים נשארו ומתוכם נרקמה חברות מאד קרובה.
עזבתי את הבית לגור עם אורית.
עברה שנה והחלטנו להתחתן.

ביקשנו להוביל משהו צנוע וזריז כי מדובר על פעם שנייה ולאורית כבר אז לא היה זין ללבוש שמלות לבנות.

באותם ימים מוישל'ה איש כסית (אללה ירחמו) היה מגיע אלינו בכל לילה הביתה
ליהודה מכבי שתיים אחרי שהיה סוגר את כסית, תמיד הוא היה מביא בשקית
ניילון שאריות של עוגות שנשארו מאותו יום, ביחד כתבנו תסריט על שני בחורים
שמנים שמגיעים לחוות הרזיה בצפון... איז'ו שני נתן לשנינו מקדמה והחתים אותנו
על חוזה ארוך טווח, כלום לא יצא מזה.

באחד מהלילות אמרתי למוישל'ה שאורית ואני מתחתנים, הוא חיבק את שנינו
חיבוק דובי ונתן לכל אחד נשיקה על המצח, שיהיה במזל וברוכה.. הוא סלסל בניגון
אידישאי.
הוא לקח אותי לחדר השינה ולחש לי באוזן יש לי מתנה שאתה תשתגע עליה.
"נו מה",
"הפתעה",
"הפתעה עושים ביום הולדת",
"מה אתה דואג ",
"אתה רוצה שישמחו בחתונה שלכם"
"ועוד איך..."

יומיים לפני החתונה הוא ביקש שאדבר שם בבית הכנסת שיאפשרו לו לעמוד בכניסה ולכבד את הנכנסים בכוס של משקה.

ביום 28.11.82 בשעה 17.00 התייצבנו אורית ואני לבושים בבגדי חתן וכלה בבית הכנסת הגדול ברחוב בן יהודה, ממש בכניסה לבית הכנסת מצאנו את מוישל'ה
עומד עם כובע של טבח וסינר ארוך, על זרוע ידו הוא הניח מגבת אדומה מלפניו עמד
סיר צבאי גדול ובתוכו בעבע פונץ' שהדיף ריח עד קצה הרחוב.
בקשתי ללגום מהסיר והא אסר עלי, תתחתן ואחרי זה... הוא אמר ונישק לי על
הלחיים.



התחילו לגשת אנשים לברך ומשהו בדיבורם לא היה כתמול שלשום,
ביקשנו לעשות את החתונה בשעות אחרי הצהרים כי לחלק גדול מהאורחים היו הצגות בערב, כל מי שניגש אלי או אל אורית הגיע מחוייך מקצה עד קצה, רעמי
צחוק נשמעו מכל פינה, שמחה גדולה פשטה בין האורחים, התחילה מסתמנת
אווירת קרנבל.

בזמן החופה כולם עמדו מסביב מחובקים עם כוסות פלסטיק בידם והשמיעו הערות
משעשעות.
בסוף החופה ניגש אלי מוישל'ה סמוק בלחיו ונתן לי כוס מפלסטיק מלאה בפונץ',
לא עברו עשרים שניות וכל מה שרציתי להגיד יצא לי בפולנית .
עכשיו הבנתי הכל...

מוישל'ה רקח לתוך הסיר כל חומר מעורר שאפשר היה להשיג באותם ימים וכששאלתי אותו מה, הוא אמר את הנעשה אין להשיב ולגם את הכוס המי יודע כמה. זקני בית הכנסת מספרים שנים אחרי שלא ראו חתונה כל כך שמחה.
עד כמה שזכור לי נאלצו לבטל את אחת ההצגות מחוסר יכולת של המשתתפים להגיד את הטקסטים במדויק.
בחיים שלי לא ראיתי את אימא שלי כל כך שמחה.