יום חמישי, 17 ביוני 2010

שושנה.

אז, לפני שלושים וחמש שנה, בית החייל ברחוב וייצמן בתל אביב היה מקדש שבו היו מעלים קטורת לנשמת כל אירועי התרבות והאמנות בארץ, מין בית שהיה דומה
למועדון הכי יוקרתי והכי יצירתי של אמנים מתחילים וממשיכים.
ממנו יצאו הבשורות הכי חשובות במוסיקה בשירה ובצחוקים של אז, מי שהגיע
ועמד על הבמה בבית החייל, בדרך כלל הובטח לו עתיד מזהיר, לשם באו אברהם
דשא פשנל וחיים סבן ויהודה טלית ושמואל צמח לגנוב ולהחתים את הדור הבא שיכניס להם בלי סוף כסף ויעצב את פני התרבות והבידור בארץ.
שם נערכו ברוב פאר וחגיגיות הפרמיירות של הלהקות הצבאיות, שם פרץ והושמע
בפעם הראשונה שיר השלום מפיה המתפלל של מירי אלוני, שם הציגו אלופי הפיקוד
את הלהקות שלהם, הם ישבו באולם מורמים ומבושמים וליטפו את הכרס מול
בנות שקיפצו בבגדי חאקי צמודים.
מי שלא היה מבאי הבית כאילו לא היה קיים.
סדר היום שם היה צפוף, היינו מגיעים בבוקר ולוקחים תלוש לשתות קפה בספלי
פלסטיק כחולים ולאכול חביתות שטוגנו בשמן זול, הדודות של הועד למען החייל
היו מגישות לנו פרוסות עבות של לחם שחור מרוח במרגרינה של תלמה, הם היו
דואגות שנסיים את הכל מהצלחת, מי שהיה מעיז לא ,הן היו גוערות בו כמו סבתות
טובות.
אחרי זה היינו נכנסים לחדר חזרות ולומדים במשך ימים ארוכים לשיר ולהתנועע
ולשחק, שם בתוך החדרים רקמנו את החלומות הראשונים, שם התחלנו להבין
באיזה סוג מחלה אנחנו חולים.
אז, ימי חמישי בערב היו ימי עוצר, בכל יום חמישי בשעה תשע בערב המדינה
הייתה מחוברת בעורקיה לגלי צה"ל, מבית החייל בתל אביב שידרו את "תיבת נח"
תוכנית בידור עם מייטב האמנים הצעירים והזקנים, מין שילוב של הדור המתחדש
והדור שכבר רץ לאורך קווי הארץ ושר והצחיק ומה לא.
הלהקות הצבאית היו מופיעות בשניים שלושה שירים או בקטעי הומור שאת רובם כתב שאול ביבר. בחלק מהפעמים היו מצרפים את הלהקות הצבאיות לזמר מאד מפורסם וביחד הם היו מבצעים שיר.
ככול שהזמר היה יותר מפורסם כך הפכה הלקה ליותר נחשבת, היו לא מעט
מלחמות בדרגים המאד גבוהים ואני מדבר על אלופים ומעלה איזה להקה לצרף
לאיזה זמר.
באחד הימים הגיע אילן מוכיח המעבד המוסיקלי שלנו ובישר לנו שלשבוע הבא בחרו בנו לשיר את "הקרב האחרון" עם שושנה דמארי.
אני זוכר שכולנו הזדקפנו לקומה מאד גבוה, כאילו מישהו בא ואמר חברים וחברות
ממשלת ישראל קבעה שאתם הלהקה הכי נחשבת והכי טובה בארץ.
לפני שרצים הלאה אני מבקש להגיד שנים שלושה משפטים אמיתיים מה הייתה מבחינתנו שושנה דמארי.
לפני שלושים וחמש שנה היא הייתה המאמא הגדולה.
כמו שיבואו ויגידו היום אתם הולכים לעמוד על במה אחת עם ברברה סטרייסנד, כמו להפוך בין לילה לכוכב, כמו לקבל תעודת הכשר שהעתיד שלנו מובטח.
נכון, אז לא הייתה טלוויזיה ומי מהציבור בארץ היה יודע לזהות או להגיד או לזכור, אבל אז היינו צנועים וכל מקדם כזה גרם לנו לדפיקות לב והתרגשות מעל המותר, מה אני אגיד לכם עד כמה שזה נשמע מצחיק, זה כמו להופיע היום פעם ראשונה
בטלוויזיה ולא סתם בטלוויזיה בתוכנית של דודו טופז...

אני מבקש חצי משפט של גילוי נאות, אצלנו בבית המשפחה, הגיבורה הגדולה
הייתה יפה ירקוני, הורי לוחמו בפלמ"ח ואיך שלא נסתכל על זה אז ליפה
ירקוני היו נקודות זכות בכל מה שקשור למלחמות, כי אז מה נשאר לעשות?
מלחמות...
אילן מוכיח התרה בנו ששושנה דמארי מאד קפדנית ומאד מוסיקלית וכל הפרעה או
זיוף או חוסר רצינות יכולים להוביל לדרמה גדולה, ואם נפשל יחליפו אותנו.
נו טוב, שום דבר כבר לא נראה אותו דבר, ההתרגשות והדופק וכל מה שהיה קרוב
נעו בקצבים לא הגיוניים, מאותו רגע הכל נכנס לנוהל קרב, כל רגע הקדשנו להכנות
ולהתמרקות, עוד יומיים הפגישה הראשונה איתה.
על המזל האפור שלי לילה לפני החזרה הראשונה התחלתי להשתעל כמו משוגע,
איזה מיקרוב נכנס בלי רשות, ואז כל מיקרוב היה מלך, נכנס ועשה שמות במערכת
הנשימה שלי, כל הלילה זימרתי זמירות של חולה אנוש, כשקמתי בבוקר לא ידעתי
את נפשי, הגוף כאב, הקול נחלש, ביום שהייתי צריך להפגין יכולת מבריקה נראיתי
כמו גוויה שהוציאו לאיוורור.
אמרתי לעצמי בית דין לא משאיר אותי במיטה אני קם כמו נמר וכובש את העולם,
איזה עולם ואיזה נעלים, הכל התערבב.
הגענו שעה לפני הזמן לחממם את הגרונות, אילן הביט בי ולא אמר מילה, מתוך איך
שפניו נראו הבנתי שאם לא הייתי פה זה היה הופך אותו לאיש מאושר.
ניסיתי לדחוס את השיעול בכל הכוח וזה לא נשמע מלבב.
כולנו הפננו מבט אל הכניסה, לתוך החדר נכנסה בצעדים של מלכה המאמא
הראשונה של הזמר העברי, היא הייתה לבושה בשמלת טורקיז שהגיעה עד הרצפה,
הציפורניים שלה היום ארוכות ומטופחות, גם הן היו מרוחות בצבע טורקיז.
עמדנו בשורה לקבל אותה, היא עברה והתבוננה רק בפניהם של הבנים, היא לא
התייחסה לבנות, מרוב התרגשות נעלמו לי הסימפטומים, היא חלפה לידי, שובל של
בושם יקר נדף ממנה. היא נעצרה ליד הפסנתר הסתובבה ואמרה "לעבודה" כבר
בקידמה המוסיקלית התפרץ מתוכי שיעול שלא יכולתי לעצור, היא הפנתה לעברי
מבט זועף, רציתי להישאב אל תוך האדמה.
אחרי רגע שוב התפרץ שיעול, היא עצרה את החזרה, השתרר שקט, היא הביטה עלי
בנחמדות מוגבלת ואמרה לאילן "אני חושבת שנוכל להסתדר בלעדיו"
אילן מיד סימן עם הראש שהוא מסכים, השפלתי את עיני והרגשתי חושך בגוף, אני
הולך לאבד את הזדמנות חיי.
בקשתי ברוב חוצפה רחמים, היא שוב הביטה בי במבט של אמא טובה ושאלה לשמי
אמרתי לה והיא צחקקה צחוק מתגלגל, "ילד" היא פנתה אלי "יהיו עוד הזדמנויות
אל תאבד את התקווה כי אם תאבד אותה פעם אחת לא תמצא אותה יותר אף פעם..."
את המופע נאלצתי לשמוע מיואש עד כאב כשאני שוכב קודח מתחת לשמיכה.

לפני כמה חודשים צעדתי בשעת בוקר ברחוב דיזינגוף, בבית הקפה פינתי, היא
ישבה בתוך עצמה רכונה על שולחן צדדי מוקפת בבדידות , כלת פרס ישראל מלכת הזמר העברי ישבה לבד ובחשה בלי סוף בכוס קפה הפוך, אף אחד לא ישב לידה,
אף אחד לא עצר לשאול לשלומה, הכל מסביבה המשיך לחלוף, ניגשתי לברך אותה
בבוקר טוב, היא הגביה את העיניים והסתכלה עלי.
היא לא אמרה דבר רק הסתכלה, הלכתי משם עם המבט הזה.

אדוננו הקדוש כשהיא מגיעה אליך תחזיר לה את הכבוד שלא ידענו לתת לה
בשארית ימיה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה