יום חמישי, 17 ביוני 2010

הצוענים של יפו.

אלף תשע מאות שבעים וארבע, ביום השני שנקראנו להתחיל את לימודי המשחק
נשלחנו לתיאטרון הבימה המשופץ לראות את ההצגה "הצוענים של יפו" שכתב וביים ניסים אלוני, את התפאורה והתלבושות צייר יוסל ברגנר חברו המיתולוגי של ניסים אולני ואת המוסיקה חיבר פולדי שצמן.
שיחקו בהצגה האבות המייסדים חנה רובינא, אהרון מסקין, רפאל קלצ'קין, שמעון
פינקל,שמוליק סגל שנשמתם הטובה צרורה בין מסכי הזיכרון של התיאטרון הלאומי, והצעירים יוסי בנאי ויוסי פולק ואידית אסטרוק ודוד ירדני .
ההצגה שיחקה מאה ואחת פעמים מספר לא הגיוני לאותם ימים.
התקבצנו חבורה צעירה ותוססת של מתחילים בכניסה להיכל הקודש, נולה צ'לטון
המורה שלנו למשחק התקרבה כעוסה וחסרת הבעה, היא הסתכלה בנו כעל זרים
וביקשה להגיד משפט אחד "ניסים אלוני הוא משורר ישראלי בארץ זרה..." מי היה יכול להבין אותה באותם ימים, שנים אחרי הבנתי כל מילה.
"הצוענים של יפו" הייתה הצגה עם שפה ומראה של ימים עתידיים, אמרת ניסים
אלוני, אמרת יוסל ברגנר אמרת קסם. באותם ימים אף אחד לא כתב ולא ביים
הצגות מהסוג הזה, היה משהו מופלא לראות את השחקנים הרוסיים של אותם
ימיים שבאו מתוך מרתפי הלימוד של סטניסלבסקי האפור והאיטי נכנעים לקפריזות הויזואליות והקוליות של ניסים אלוני.
אמיר קוסטריצה עשה את אותו קסם במראה ובתפיסה בסרטים שעת הצועני וחתול לבן חתול שחור.
שניהם היו מין חלוצים ששמו קצוץ על הפרוגראמות הויזואלית שיצאו כמעט מכל החורים והמציאו אסטטיקה של שפה וסיפור וצורה שחתמו דף חדש בתיאטרון ובקולנוע.
הנפשות הפועלות בתוך הסיפורים שלהם הם בדרך כלל אנשים עם חזון ורצונות שמכופפים כל קו ישר, כולם כל הזמן חולמים על חיים גדולים יותר, על ארצות
אחרות, יש משהו בחולמניות הזאת מאד סוחף ומאד אוטנטי.
ההצגה לקחה שלוש שעות, שלוש שעות של שיכרון חושים.
כשהסתיימה ההצגה עזב הקהל את האולם, בחלקנו התלמידים החדשים נפלה
הזכות לפגוש את השחקנים הותיקים בשיחה לא מחייבת על הבמה בתוך התפאורה
הכל כך ציורית של יוסל ברגנר.
אט אט התקבצו השחקנים בבגדי חול וכל אחד התיישב בתוך עצמו, אני זוכר את יוסי בנאי נוגס בתפוח עץ עסיסי וממלמל דברים בדיקציה מדוקדקת.
הישיבה המשותפת עם השחקנים הפכה בעיני לישיבה בחדר הפרטי של האלוהים.
השפלנו עיניים ולא עשינו תנועות מיותרות.
אף אחד מהיושבים לא פתח באופן רשמי את המפגש, הגברת חנה רובינא פנתה
אלינו ושאלה מהיכן אנחנו באים, אחת מאיתנו סיפרה לה בקול רועד, היא קפאה
בפניה, שתקה שתיקה ארוכה ואז החלה מדברת בקול זועם, אז מה אתם הולכים
להיות שחקנים ? מי אמר שיש לכם מספיק כישרון ? מי מכם יודע ומבין לאיזה
דרך הוא מכניס את עצמו ? מישהו מכם יודע איזה חיים הם אלה חייו של השחקן ?
מה אתם חושבים שכל אחד יכול להחליט שמחר בבוקר הוא וקם והופך לשחקן?
היא שוב שתקה והביטה בנו בעיניים דוקרות, מה זה הקלות דעת הזאת מה זאת
הצביעות הזאת , למי מכם יש את עזות המצח הזאת לקום ולהגיד אני שחקן?
אתם צ'וצ'יקים, תלמידי חדר, יונקי חלב...

היא שצפה וכעסה והניעה את ידיה לכל עבר.
אף אחד מאיתנו לא העז להפנות מבט או לנשום נשימות עמוקות, מתוך כבוד
והערכה אפילו אף אחד מאיתנו לא חשב שהיא לא צודקת, רשימת ההנחות שהגברת חנה רובינא בקשה לבשר לנו הקפיא את הדם, הדברים המאד נוקבים פילחו את האוויר וגרמנו לכמעט כולנו לרצות לעזוב עוד הרגע את המקצוע, אף אחד לא חשב לענות או לשאול, כמעט כולנו רצינו להעלם משם ולחזור כל אחד לחור הפרטי שלו להרבה זמן.
יתר השחקנים נראו משועממים וחסרי עניין,
האגדה שברה את לוחות הברית ורקעה ברגליים, ואף אחד מהם לא עשה מעשה או
אמר איזה מילה, הם כנראה לא שמעו את הדברים האלה בפעם ראשונה.
נולה צ'לטון שהייתה ספונה בתוך צעיף גדול פרצה פתאום בצחוק מפחיד.
הכל השתתק ואף אחד לא פצה פה.

באותם ימים נחשבתי בעיני לא מעט אנשים כפורע חוק ועושה מעשי קונדס שנגמרו לא פעם בבכי צורב, בכל רגע פנוי בלהקה הצבאית רקחתי תחבולות שחלקן הגדול
הצטיין בחוסר טאקט ובטיפשות לא נסלחת.

מי לא שחקן ? לחשתי כועס לתוך המוח שלי ,
מתוך השקט והמבוכה לא חשבתי רגע נוסף והפלתי את עצמי מהכסא אל מרכז המעגל, השארתי את העיניים פתוחות, והגברתי את הנשימות, מה קרה לו צווחה
הגברת הראשונה, תביאו לו מים...תרימו לו את הרגליים...לא להזיז אותו... התחילה להתפתח מעלי מהומה כולם ניסו להעיר אותי, בכל כוחי שמרתי על מבט חולה ומיוסר, שום שריר לא זז... הוא כנראה איבד את ההכרה תזמינו אמבולנס תיכף ומייד...הגברת שוב פקדה...
אחרי כמה רגעים בתוך ההמולה, בלי הודעה מוקדמת קמתי וחזרתי אל הכסא
כאילו כלום לא קרה...
לרגע כולם קפאו.

הסתכלתי לתוך עיניה של הגברת הראשונה, והיא השיבה לי במבט הלום.
יצאת מדעתך ? היא התריסה לעברי.
על מה את מדברת גברת רובניא ?
כמעט קבלתי שבץ לב .
זה טוב או לטוב ? התעניינתי .
נולה צ'לטון המורה שלי למשחק שוב פרצה בצחוק קולני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה