יום חמישי, 17 ביוני 2010

חתיכת דרעק

"בוא הנה נבזה, מי אתה חושב שאתה, תראה איך אתה נראה, מאיפה גידלת את
הכרס הזאת, אין לך בושה, חתיכת דרעק "
נעמדתי המום והבטתי באיש מבוגר גבוה כמו עץ דקל, הוא אחז בפיו סיגריה, פניו
היו רצופות בזיפי שיבה, הוא הביט בי כועס ומר.
התקרבתי אליו ושאלתי "אנחנו מכירים?"
"מה אתה מבלבל את המוח, מכירים שמכירים תראה את הבטן הזאת, מה אתה
פיל ?"
"למה פיל ? אני מבקש לציין בהכנעה שאני כבר לא ילד ולא כל אחד יכול לשאוג עלי ככה סתם באמצע הרחוב או אולי דעתך נטרפה אז מראש אני פותר אותך".
"איזה נטרפה מה פוטר " הוא שאג "אתה מסתובב כמו שמוק ולא מבין שעוד רגע אתה מתפגר ".
הסתכלתי על האיש הוא היה להוט בצעקותיו, בנשימותיו הכבדות הוא בישר על
בוא סופה.
שעת בוקר מוקדמת אני צועד לבוש בבגדי הליכה. על ספסל בשדרות רוטשילד יושב
קבצן עם מקטרת דלוקה בפיו, הוא פוזר אל האוויר רצועת עשן לבן, כלב זקן
שפרוותו דהויה מדדה אל מתחת לשיח קוצני לעשות את צרכיו, אוטו חלב מפרק
סחורה לתוך מכולת אחרונה שנשארה לעמוד בשדרה.
האיש הגדול המשיך להטיח "מה אתה חושב שאם תלך ירדו הקילוגרמים, שב "
הוא פקד אלי, "אני באמצע הליכה אולי בפעם אחרת", "איזה פעם אחרת לא תהיה
פעם אחרת, שב" התיישבתי בוחן את האיש, הוא נשאר לעמוד, פניו המשיכו לזעוף
הוא הטיח את בדל הסיגריה אל המדרכה ודרך עליו באכזריות.
"אני לא רוצה ממך לירה, שום דבר אל תיתן לי כלום, אתה בטח חושב שאני צריך
ממך כסף, שום כסף ושום דבר".
"מה בכל אופן" אני שואל,
"אל תשאל, שב ותקשיב אחרת תמות".
"אני הייתי מציל מאד מפורסם בחוף שרתון קוראים לי מישה גוטמן אני בן שמונים
ושלוש תישאל את אורי זוהר הדרעק הזה, אין מי שלא ראה ממני מכות, אצלי אין
ברדק בים, בים כולם מתנהגים כמו טאטעלך, אף אחד לא היה עושה תנועה בלי
להסתכל לי בעיניים עד שאני אסכים, אתה שחקן טוב וחבל לי עליך, אין לנו הרבה
שחקנים לבנים נורמאלים"
"מה זאת אומרת לבנים" דחקתי,
"לבנים, אתה יודע לא שחורים"
הסתכלתי על שצף דבריו והוא התחיל למצוא חן בעיני, מסתתרת בתוכו אמת תל -
אביבית, מי יודע מה ספון לו במרכז הזיכרון, הים של פעם היה רחבת הריקודים של
הבוהמה התל-אביבית, מתוך החוף הזה נולדו מיטב הבחורים.
הוא הוציא סיגריה אחת מכיס מעילו וצעק עלי
"אסור, שלא תעיז לגעת בדרעק הזה"
חייכתי, "מה אתה צוחק שמוק, אני אומר לך אסור ואתה צוחק",
"לא צוחק משועשע",
"אין לכם כבוד לזקנים דרעקס. עכשיו תשמע טוב מחר בשעה שש בערב אתה
מגיע אלי הביתה לפגישה ראשונה אל תביא איתך כסף כי אני לא רוצה ממך גרוש,
אתה בא כמו שאתה וזהו, תרשום את הכתובת ריינס שמונה קומה אחרונה".
"ומה בפגישה ?" אני מנסה כמו בלש מתוחכם להוציא ממנו איזה בדל של אינפורמציה "מה אתה מפחד אני לא אדפוק אותך בתחת, אני רק עם בחורות".
לא שקלתי אפילו פעם אחת אם ללכת, ברור מעל לכל ספק שאני צריך להתייצב בשעה שנקבעה ולא דקה אחרי.
למחרת בחמש וחצי חציתי את דיזינגוף סנטר שהיה הומה ומעושן, המון אדם הלך הנה והנה אוחז בידיו שקיות מלאות מניילון צבעוני, כולם נראים כמו אחוזי תזזית .
בשש בדיוק עמדתי זקוף מול הדלת,על מדבקה קטנה כתוב היה בכתב יד גוטמן, הצצתי שוב בשעון לראות שהמחוגים מסמנים שש במדויק הנחתי את האצבע על הכפתור האדום ולחצתי, בשנייה שלחצתי נפתחה הדלת, נסוגותי לרגע, הוא עמד
יחף עם גופיה ומכנסים קצרים, מתוך הבית פרץ ריח חריף של עשן סיגריות
"למה תמיד צריך לחכות לכם,כנס".
לא הגבתי, פסעתי פנימה לתוך הבית, קירות המסדרון היו חשופים, שום תמונה או
קישוט, בקצה המסדרון היתה סגורה דלת עם חלון זכוכית סדוקה, הוא פתח את
הדלת ופקד עלי "כנס ושב אני מביא כוס תה בלי סוכר, שום ביסקוויט ושום חתיכת עוגה.." נכנסתי לתוך החדר, על הרצפה היה מונח בחוסר סדר שטיח אפור עם כתמים ישנים עליו עמד תנור נפט של פייר סייד כורסת עץ מכשיר רדיו ישן ומאפרה גדושה בבדלים, מתקרת החדר ירדה שרשרת שאליה מחובר כלוב עם תוכי אפור ולא ידידותי, על הקיר היה תלוי צילום דהוי של סוכת מציל ומתחתיו היה רשומים משפטים באנגלית.
עמדתי והמתנתי, הבנתי שאם אני אשב על כורסת העץ זה עלול להוציא אותו מהכלים , הוא נכנס לחדר והושיט לי כוס תה, הוא התיישב נשארתי לעמוד, "תשמע שמנדריק זה שאתה פה בבית לא הופך אותך לחבר שלי, אתה באת לפה לעבוד, אז עכשיו תוריד את החלוצה ותראה לי את הכרס שלך " הורדתי את החלוצה, הוא התרווח על הכסא ולגם בקול רועש מתוך הכוס, "תראה איך אתה נראה" הוא הצביע עלי בבוז, "אתה נראה כמו אידי אמין, זה צריך לעוף תיכף ומייד אחרת אני חותך לך את הראש". אני לוקח סיכון ואומר לו "תשמע אתה כל הזמן צועק ומשפיל אבל עוד לא אמרת לי מה אתה מציע"
"אין לך סבלנות, מהר מהר, אני שולח אותך עכשיו לחבר שלי בשכונת מונטיפיורי
ואתה קונה אופניים חזקות ומחר בשש בבוקר אתה נוסע עם האופנים לבאר שבע
וחזרה ואחרי זה אתה עולה ברגל הנה עם האופניים על הגב ".
"מה זאת אומרת לבאר שבע"
"באר שבע...כמו ששמעת, אצלי אין קונצים"
"אבל אני לא סובל לרכב על אופניים ובטח לא עד באר שבע"
הוא קם מהכסא תפס אותי בזרוע וצרח "למי אתה אומר לא,לגוטמן, שני פלאסקים
ואתה טס לבאר שבע ",לקחתי את היד שלו והשאלתי אותה מעלי, הוא התנגד, ביד
השנייה דחפתי אותו בעדינות ובקשתי ממנו לא לגעת בי ואם הוא רוצה שאני אשאר
שלא יעיז להרים שוב יד.
הוא מאד נעלב .
למחרת קפצתי "לצימרמן אופניים" בשכונת מונטיפיורי וקניתי אופניים פשוטות ,
אדון צימרמן צייד אותי בשרשרת גדולה ומנעול מאיים, הוא אמר לי אם לא תקשור
יבואו פושעים ויגנבו לך את האופניים.
צימרמן אופנים שכן בקצה השכונה למטה, כשיצאתי ממנו החלטתי שאני רוכב הביתה, העלייה היתה טורדנית והוציאה ממני את כל הכוחות, המשכתי לכיוון
מרכז תל אביב והרגשתי שבעוד רגע אני נופח את נשמתי, לא העליתי על דעתי שאני
מפדל עד באר שבע, קולו הרועם של מישה גוטמן הדהד בחלל הראש לא ידעתי את
נפשי הכל לוחץ ואפור.
שילך לעזאזל מישה גוטמן.
הגעתי הביתה מזיע עד לשד עצמותיי, הנחתי את האופניים בכניסה לבית ולא
טרחתי לקשור אותם בשרשרת, התפללתי שיעבור איזה פושע ויגנוב את האופניים
וכך מצפוני ישקוט. עוד באותו לילה יצאתי לבדוק, האופניים נעלמו. ברוך השם.



לפני זמן ראיתי תוכנית עם אורי זוהר ובנו, הם ישבו בחוף מציצים ודברו בקול רם
ולא ידידותי על החיים, לפתע בנו סטר לו בחן על אמירה לא מתוקנת ואז פנה אורי זוהר לבנו ברכות לא אופיינית ואמר לו "אם מישה גוטמן היה רואה אותך סוטר לי הוא היה מנשק אותך על השפתיים" , "למה? ", "כי מישה גוטמן המציל היה אבא של כולנו ורוב הזמן במקום לדבר הוא היה סוטר" .
"למה שלא נלך לצלם את מישה גוטמן" שאל הבן ,
"אין לא ללכת יא אבני " ענה לו אורי זוהר "מישה גוטמן אלה ירחמו , לפני שנתיים המדרופ נסע באופנים על כביש באר שבע בא מכונית ומרחה אותו על הכביש...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה