טרמינל לא נכון

אני לא מפסיק להתפעם ולשבח את השיטה האמריקאית, מה לעשות ככה זה שבאים מהפרובינציה, השיטה היא כמו מורה זקנה וטובה שמתחזקת נוסח חיים מתוקן ומשובח, אין רגע שהיא לא עסוקה בלעשות לך טוב, בכל הזדמנות היא
ממזמזת אותך במקומות רגישים ואם אתה מדבר איתה בגובה העיניים היא תמיד
תשמור עליך מכל משמר.

אבל כמו כל דבר טוב בא פתאום לפנים איזה דבר לא מי יודע מה טוב ואז מלהיות
שיטה יעילה היא הופכת לדבר הכי דבילי שאפשר לחשוב עליו.

מבלי לפגוע בזכויות ומבלי לקנטר את הוגי ומתחזקי השיטה, אני מבקש כמה וכמה
משפטים שיעזרו לי לפרק מטען לא פשוט שאני אוחז בתוך הבטן מאז כמה ימים.

שמח וטוב לב שמתי את פעמי לעיר הגדולה מעבר לים בענייני עבודה.
היעד לוס אנג'לס כאשר בלית ברירה ובגלל לחץ משפחתי מסיבי נאלצתי לחנות חניה מאד מרנינה בניו-יורק.

כמו כל יהודי זקן שלא נשארו לו עוד הרבה חורפים להצטנן קניתי כרטיס מאד לא זול במחלקת העסקים.

הכל הסתדר לשביעות רצונם של האמריקאים, השהות בניו-יורק היתה מועילה
ומשביעה . יומיים אחרי אני בדרך לנמל התעופה להמשיך לעיר הסרטים.

אני מגיע עם מזוודה הדוקה ועמוסה כי ניו-יורק לא מאפשרת לך לנוע בתוכה עם
מזוודה חצי מלאה, היא בשיא החוצפה דוחפת לך את היד לכיס ובלי להרגיש המזוודה שהיתה חצי ריקה הופכת פתאום לארגז של משאית.

אני מגיע לטרמינל הלא נכון שזה באופן כזה או אחר די טבעי,
אני נגרר עם המאדאם שמתגלגלת אחרי לטרמינל אחר ומגיע בכוחות אחרונים לדלפק של המיוחסים, אני מבקש מהדיילת לנדב לי טישו כי המצח שלי מוצף, אבל
הגברת ההדורה עסוקה בלהקליד משהו לתוך המחשב, ההקלדה הזאת לוקחת מעל
חמש דקות, בדיעבד אלה היו חמש דקות מאד חשובות שבהם הצלחתי לחזור
לנשימתי הטבעית.

בתנועת יד לא מאד ידידותית היא מסמנת לי להניח את המזוודה על המשקל,
אני עושה את עצמי לא מתאמץ ושם את המזוודה.
הגברת מסתכלת על הסקאלה של המספרים ומריצה כמה משפטים בקצב מסחרר, אני מבקש סליחה ופונה אליה בשיא הנימוס שתחזור לרגע על מה שהיא אמרה,
עוד לא עברה שניה והיא כבר מאבדת את הסבלנות ומריצה שוב את אותו משפט בטון מאד גבוה , אני מתחיל להבין.

היא אמרה לי שהיא לא יכולה להטיס אותי עם המזוודה הזאת כי המזוודה שוקלת יותר ממה שאפשר.
אמרתי לה בטון ישראלי טיפה קשוח אבל לא מתנשא ששילמתי על הכרטיס הזה
לא מעט אלפים ובכל הסיורים שלי מעבר לים באף חברה לא באו בטענה כזאת
כי זה חלק מהפריבילגיה של הטסים במחלקת עסקים.

היא אפילו לא טרחה להסתכל בעיניים נוגות ולהתנצל, היא פשוט פסקה שאלה פני
הדברים ושאני יכול להעביר שתי מזוודות, אבל מזוודה אחת במשקל כזה זה בלתי
אפשרי.

ניסיתי לשאול אותה מה עושים נוסעים אחרים במקרים כאלה כי אין לי שום אפשרות להשיג ברגע זה מזוודה נוספת , ולהמציא מזוודה ממש עכשיו זה פחות מעשי.

היא לא עשתה שום מאמץ להתעניין במצוקה שלי ולגמה מתוך כוס מקרטון קפה אמריקאי נטול קופאין.

מה אני עושה עכשיו עם חתיכת הקיר הזה שיושב מולי ולא מנדב שום רגש אנושי,
הרי לא יתכן שאני אתקע פה עד סוף חיי בגלל חוסר הקשבה והבנה.

אני עושה עוד מאמץ לפני שהתולעת עולה לי למוח וכמעט מתחנן בפניה שאני מוכן לשלם על יתרת המשקל כל סכום שהיא תגיד רק שתיתן לי בורדינג פס כדי לא להיתקע כאן לעד.

היא עשתה טובה והביטה עלי במבט נוקב ובזוי ואז ירתה איזה משפט לא ברור ישר לתוך מרכז הבטן שלי וחזרה למחשב.

אני באמצע היום והנה אני מתחיל לראות כוכבים, סף הרוגז עושה מאמץ אחרון
להישאר על כנו, רגע לפני שאני פורץ בפול ישראליות והופך את הליידי לאלמנה
ומאחל לה את כל המזיקים שבעולם, ניגש אלי איזה סבל כושי נחמד שהיה עד ראיה
חרישי למתרחש ולחש לי לתוך האוזן באנגלית חורקת "שים את תיק היד על המסוע ליד המזוודה ואז אתה עומד בתקן, כלומר יש שני תיקים וזה לא משבש את
אורחות החיים של השיטה".

ואני , כאילו זה ברור מאליו מניח את תיק היד שלי ליד המזוודה ופונה למאדאם ומבקש להסב את תשומת ליבה לעובדה שכרגע יש שני תיקים, היא מביטה לא בהפתעה מרובה ופונה למחשב להוציא לי בורדינג פס.

קצב הלב שהיה אי שם מעל המותר מתחיל לחזור לקצב סביר.

היא מושיטה לי את הבורדינג, ואני בשיא הנונשלנטיות לוקח את תיק היד ומחזיר
אותו אל הכתף ופונה משם כאילו אלה סדרי העולם האמיתיים.

חשבתי שהיא תיקרא לי לסדר ותרים את כל הטרמינל בצעקות,
כלום היא חזרה אל כוס הקרטון עם הקפה הנטול ואני טסתי ללוס אנג'לס מוכה
וחבול ובעיקר לא מבין איך זה יכול להיות שיש פריצות של טמטום כל כך גדול בשיטה כל כך יעילה.

אלצנו זה לא היה קורה...אולי.