תני נשיקה לסבא.

יום שישי,
עוד קצת פולשת השבת ומכסה את העיר בשמיכת פוך לבנה.
בעוד רגע אני נכנס לאולפן להקליט משפטים חוצבי דעת בתוכניתו של ירון אנוש
הטלפון מצלצל, שלום מדברת עופרי, שלום, איזה עופרי?, עופרי שדה.
נשימתי נעתקה וכל מה שרציתי להגיד השתנק ונעלם אל מאחורי ההר.

צהרי יום כיפור 1973, אני נם את מנוחת הצהרים בחדר קטן בקיבוץ נחשולים.
על הבטן העגולה שלי רובצת חתולה לא ידידותית ומגרגרת, אני עוצם את העיניים,
פתאום אני מקיץ לתוך המולה בחוץ, התחילה מלחמה מישהו צועק, קמתי ויצאתי
לבדוק על איזה מלחמה מדובר ואולי מי מהחברים במשק איבד את השפיות, מה
פתאום מלחמה ועוד ביום כיפור.

זאביק שדה היה אח של נורית ונורית היתה אשתי באותם ימים, זאביק היה כמו
אח אהוב, בילינו הרבה ימים ביחד והחברות בינינו הפכה להדוקה ותלויה, הוא היה
איש יפה כמו אל יווני , מקורזל שיער, לבוש בפשטות, מלח הארץ. איש עם ערכים
שנתבעו בו עוד בטרם הלידה , הוא היה צנחן קרבי ומוערך.

לזאביק היתה אשה ונולדה להם בת , שנה וחצי לפני המלחמה, עופרי, תינוקת
מפוארת עם חיוך שלא מש משפתיה, קורנת ועולזת ומפיצה חום לכל עבר. זאביק
לא זז ממנה לרגע הוא אהב אותה כמו מלכה שחיה לבד על כדור ,מלבדה הוא לא ראה כלום.

זאביק נהרג בתוך המלחמה הארורה הזאת, בקרב על החווה הסינית הוא חירף את
נפשו למען הארץ, באו מקצין העיר של חדרה וביקשו שנבוא איתם להודיע להורים
בשדות ים.

הרגע הזה טבוע עמוק בתוך ספר החיים שלי, הצריבה והכאב נשארים כמו חברים
לעד, אבא אריה ואמא שרה התפרקו לרסיסים, עופרי הבת האהובה הפכה יתומה,
יתמות שמי יודע מה תעשה לה עם השנים.

עוד באותו יום לקחתי את עופרי בידי והלכנו לים, ישבנו בחול מכורבלים אחד בשני
ואז לחשתי לה באוזן, ילדה יקרה אני איתך במקום אבא זאביק לנצח.
וכך במהלך לא מעט שנים היא היתה לי לבת, בת אמיתית ואני הרגשתי לה לאבא
אמיתי.

החיים מספרים את הסיפור של עצמם, התגרשתי והתרחקתי וכך אחרי כמה שנים
אבד לי הקשר עם עופרי.

במשך שלושים שנה, ניסיתי למצוא אותה, רק כדי להביט בה, להגיד לה שלחשתי
לה באוזן על הים שאני לא אעזוב אותה לנצח, ולא מצאתי אותה, היא פיזרה את
חייה בין הודו לפרו, וכך התנדנדו חייה כמו על נדנדת ילדים בקיבוץ.

בכל פעם שהייתי מגיע לשדות ים לאירועים או סתם עובר הייתי מנסה לבדוק מה
איתה ואז אמרו לי, עופרי כבר לא גרה כאן יותר.



צעקתי לתוך הטלפון, בת לאן נעלמת לי שלושים שנה? רגע לפני שנכנסתי לאולפן,
והיא אמרה לא נעלמתי, נעלמנו, ואולי היא צדקה מי יודע?, אמרתי לה עופרי, אני
חייב לפגוש אותך ואני לא מתכונן בעוד 30 שנה, כבר בימים הקרובים, קבענו ליום
ראשון.

הרמתי טלפון לדניאל הבת האחת והיחידה שלי שאני לא מכיר אהבה כמו שאני אוהב אותה וספרתי לה פעם ראשונה את הסיפור, היא התרגשה ובקשה לדעת
פרטים ואני כמו תינוק שגילה צעצוע סיפרתי במשך שעה ארוכה את סיפור האבהות
הזה.

בסוף השבת כשנכנסתי למיטה לא הצלחתי לעצום, בתוך הלילה סיפרתי לעצמי
סיפורים על חיים שלא ידעתי, לא ידעתי לתאר איך היא ניראת, לא ידעתי לאן
ומתוך מה היא גדלה, ניסיתי לדמיין את פניה, את חיתוך דיבורה , ניסיתי לחשוב מה מוסתר שם עמוק בתוך הלב שלה.

השעה רבע לאחת אני יושב דרוך במסעדה עם משקפי שמש שאם חס וחלילה תבוא איזה התפרצות המשקפים ישמרו לי על הפאסון.

אני צופה אל דלת הכניסה, היא נכנסת מלווה בעגלת תינוקות, אני מפסיק לנשום, הנה עופרי הבת האבודה. היא פעורת חיוך ענק ואני נופל לזרועותיה.
אני מביט בעיניה והיא מביטה בי, כל אחד מנסה לפרק את הרגע.

חלמתי שאבא העביר לך מכתב אהבה אלי היא אמרה ורציתי שתספר לי מה היה כתוב בו , הסתכלתי בה ולא ידעתי את נפשי ,
ספרתי לה על אבא זאביק, אבא שלא ממש זכרה והזכרתי לה את ההבטחה שהבטחתי לה, היא הזילה דמעות וחיבקה בחוזקה את זהר.

זהר בת שנה וחצי, בת שנולדה לעופרי מחבר שוויצרי שנאסף עם השנים, הם גרים
במושב במרכז מאז שחזרו מחול לפני שנה .

אני מסתכל על זהר ולא יכול לעצור את הדמעות, כל המיצים שנשמרים לרגעים
האלה התפזרו לי על השולחן, היא כמו עופרי, כמו התינוקת שאחזתי בידיים
והבטחתי לה בכל מאודי שלא אעזוב אותה .

בתוך הנפש מסתובבת צנטרפוגה וסוחטת כל רגש באשר הוא, אני כל כך רוצה לספר
לדניאל שהיא האמא של הרגשות שלי והאישה הכי קרובה לי בעולם כמה אני מרוגש וכמה הרגע הזה יקר לי.

בתוך השעתיים וחצי שישבנו הרגשתי שנבנתה חברות כל כך עמוקה ולתוכה אפשר לשפוך את כל מה שנוצר והצטרף במשך השנים.

כשנפרדנו חבקתי את עופרי ואת זהר חיבוק ארוך, מין חיבוק כמו שבועה שלא
ניפרד יותר אף פעם.

עופרי לקחה מידי את זוהר ואמרה לה תני נשיקה לסבא...