לוזיה.

ימי תל אביב של אחרי אורי זוהר, כאילו הכל נרגע, כסית החליפה קידומות,
המסיבות הפרועות שרק אם היית מאד מקורב ידעת פרטים החליפו ידיים, בבתי
הקולנוע חגגו עם שירי להקה, אבי נשר סיים את התסריט של דיזינגוף 99 וכבר
התחיל ללהק, וכשאבי נשר מתחיל ללהק אין מי מהיושבים בארץ הקודש שפעם חשב או החליט שהוא שחקן ולא בא לאודישן, כל תזוזה היתה רשומה במדורי הרכילות של עיתוני סוף השבוע ואם פתאום לא רשמו ראשו של איזה עיתונאי היה נערף, ימי דיזינגוף 99 כאילו היו ימי פומפיי האחרונים, בעצם צילומי הסרט הפריעו לארוחות הצהרים שנראו כמו משתאות רומאים, ארנון מילצ'ן היה יושב בראש השולחן עם לא מעט בנות מאד יפות שנאספו סביבו, המון אנשים חשובים שלא היו קשורים לסרט הצטופפו, מי מהם לא רצה לגעת בקדושה הצהובה, רוב הזמן הם דיברו בחצי עברית וחצי אנגלית על פרשיות צהובות מעל ומתחת למסך, אבי נשר ישב במרחק נכון מהחוגגים והניע את המקהלה היוונית הזאת בכישרון רב, בעיניו החכמות הוא ידע לאן לשגר את המשפטים החשובים ואת מי צריך להעמיד בראש המחנה, גם הוא שובב לא קטן שהיה טומן עמוק את ידיו בכל התרחשות זוגית, הסרט חולל שמות בבתי הקולנוע, והנה באו ימי הפחדנים סרט איזוטרי ומאד קומפקטי על סניף דואר בסוף רחוב תל אביבי, אבי דיבר איתי על תפקיד מאד אפור של פקיד דואר שאת רוב ימיו הוא מקדיש לטיפוח הצמחיה בסניף, מין אחד כזה עם
עתיד שלא מוביל לכלום.
באותם ימים הכרתי את אורית בתו של ישראל רובינצ'יק שחקן אדיר מהבימה
ובאיזה ערב היא סיפרה לי שאביה עומד לשחק בסרט את מנהל הסניף, באותם
ימים עוד לא נפגשתי עם הוריה, ישראל היה מורה שלי לאיפור כמה שנים לפני
בבית הספר למשחק וראיתי אותו בתפקידים וירטואוזיים בכל מיני הצגות
בהבימה, התרגשות גדולה.
התסריט היה קטן וצפוף, מין ירידה עם סולם לתוך חייהם של כמה אנשים מיותרים שחיים את ימיהם בשולי החברה, אנטיתזה מובהקת לאווירה של
דיזינגוף 99, במהלך הסרט מנהל הסניף אמור לתפוס אותי מתנה אהבים עם בתו.
בתחילתו של יום הצילום הראשון עברתי לא באופן מתכוון מול חדרו של המנהל, בתוך החדר ישב הדור בחליפה כמו מלאך ישראל, הוא אחז בפיו פייפ ומולל בדפי
טקסט, כשעברתי הוא הרים את העיניים וחייך, נעצרתי ובקשתי רשות להיכנס
הוא סימן לי בתנועה אצילה עם היד, נכנסתי בקשתי ללחוץ את ידו, הוא שאל אותי
לשלומי. הרגשתי כמו בתוך סצנה מהסרט, הוא הביט בי, עיניו אמרו את כל מה
שביקש רגע לפני, עור פניו היה מיושר וזוהר, שערו הלבן היה סרוק בקפידה,
הוא שידר נינוחות וטוב לב, בו ברגע אהבתי אותו. אני יוצא עם הבת שלך אזרתי
אומץ ופתחתי, אני יודע, מה שלומה הוא המשיך, טוב מאד, דברתם אתמול לא ?
אתמול זה אתמול, היום יום חדש תמסור לה אהבה, בטח, כמה ימי צילום יש לך
בסרט הוא התעניין, אני חושב משהו כמו שלושה שבועות, יש לנו כמה סצנות ביחד
הוא המשיך, לכבוד יחשב לי, באחת הסצנות אני תופס אותך עם הבת שלי, השבתי לו בחצי חיוך כבר תפסת אולי לא צריך לצלם.
יומיים הצטלמנו במסיבת פורים שסניף הדואר חגג, בתוך אולם התעמלות מעושן
עד מחנק הסתובבו חסרי מעש המון ניצבים בתלבושות הזויות, יובל כספין היה אז
בתחילת דרכו ויום לפני הצילומים גנבו את הואן עם כל התלבושות שהוא הכין לנשף, בבוקר פגשתי אותו על סף התמוטטות, ניסינו כל החבורה להרגיע אותו והנה נרשמה עוד דרמה שפילסה את דרכה לעיתוני סוף השבוע, אחרי התייעצות עמוקה הוא הביא כמה גלילי בד צבעוניים ומתוכם הוא גזר וקשר והדביק תלבושות, המראה של הנשף קיבל תפנית חדה, אבי נשר מאד אהב את השינוי.
לוזיה שיחק פקיד בנק עם נטיות נשיות, לא משהו שהיה נהוג לדבר עליו אז בכזאת פתיחות, שנינו ישבנו מול אותו דלפק ובמהלך הסרט אמורה היתה להתפתח בינינו מערכת יחסים קרובה, לא מידי.
ואכן בלי קשר לסרט הפכנו במהלך הצילומים לחברים קרובים והמערכת הזאת עזרה לסרט.
לנשף היינו אמורים להתחפש לשתי בלרינות קלאסיות עם בגד גוף צמוד וטוטו ורוד
הנמבר שלנו לקוח מתוך אגם הברבורים, הובאה לסט רקדנית בלט רומניה שאמורה היתה ללמד אותנו צעדים ותנועות. כבר אז משקל גופי עלה לשיחה בכל פעם שלא היה על מה לדבר, והחזרות על הנמבר הפכו לבדיחת היום,כל מי שהיה ולא היה לו מה לעשות ישב באולם החזרות והשתין מצחוק, באיזה רגע הופיע אבי נשר עם פנים זועפות הסתכל בנמבר ופסק בקול מאד החלטי זה לא מספיק מצחיק. אולי זה הזמן לגלות מה כן מצחיק את אבי נשר, כל דבר שקשור לסבל מסורבל ולא הגיוני או תקלה במפגש פיזי בין אנשים מפרקת אותו מצחוק.
המשכנו את מסע הייסורים עם הרקדנית הרומנייה ולקראת סוף היום עמדנו מוכנים עם נמבר שכל מי שצפה בו היה מאד משועשע.
אבי ושרון הופיעו כמו נסיכים לתת אישור ולחתום את מסע הייסורים הזה, ואכן
באופן מאד מפתיע גם שרון וגם אבי היו מאד משועשעים.
באולם שררה המולה, בלי סוף ילדות עטופות בבדים הסתובבו בין הרגלים, העשן באולם עמד כמו חייל גרמני, כולנו הסתובבנו משתעלים ודומעים, הצוות קשר על פניו מטפחות כדי לסנן את הרעל ואנחנו היינו צריכים להפגין שמחה ושובבות.
ישראל שהיה מחופש לרוזן עלה לבמה והקריא שיר בחרוזים מאד מצחיקים, הוא
קרא את השורות בפאתוס מאד משעשע וכשסיים הוא זכה למחיאות כפים רמות, הגיע תורנו, צוות הצילום התמקם בחזית הבמה אבי ביקש מאיתנו לעשות חזרה לפני צילום וכשסיימנו את החזרה הוא קרא לי הצידה וביקש ללחוש לי משהו
באוזן, בסוף שהוא קופץ לתוך הידיים שלך תפתח את הידיים שייפול, מה זאת אומרת, תן לו שייפול, זה מסוכן ניסיתי להציל ואז הוא אמר משפט חשוב, בסרטים
אם רוצים להצליח צריך להסתכן.
אבי שאג רול קמרה, אקשן, והתחלנו בשיא הרצינות לרקוד לקול מחיאות כפים
וצחוק רם של הניצבים, עוד רגע מגיע סוף הריקוד ואני בפאניקה מה הולך לקרות צליל אחרון לוזיה קופץ לתוך ידי, אני משחרר את הידיים והוא נוחת על עצם הבריח ומתעלף, אבי ושרון מתפוצצים מצחוק אני הופך אותו ומנסה בעזרת סטירות קלות להעיר אותו, פתאום מבינים מסביב שזה לא מצחיק ומתחילה המולה רבתי, כל מי שיודע ומבין משהו בענייניים מדיציניים מסייע באיזה הצעה,
עוברים רגעים ארוכים, לוזיה התעורר בינתיים וצרח מכאבים, מרחוק נשמעה
סירנה של אמבולנס, מתחיל להיות מאד לא נעים מסביב, שני אחים קיבעו את גופו
של לוזיה והעלו אותו לתוך האמבולנס, כמובן שלא היה שום טעם להמשיך את
הצילומים, אבי ואני נכנסנו למכונית וטסנו אחרי האמבולנס.

ביציאה מחדר הרנטגן ביקשנו מהרופא המלווה לדעת על מה מדובר, הוא שבר את
עצם הזנב ומדובר על אשפוז לפחות של כמה חודשים, נעצרנו והיבטנו אחד על השני.
לא ידעתי את נפשי מצער וחמלה על הבחור, מה עושים אנחנו באמצע הסרט ויש
מלא סצנות שאנחנו מצולמים ביחד.
למחרת אבי אמר לי שאנחנו נצלם את הסצנות כאילו הוא לידך, אתה תדבר
ותתייחס וכל פעם שתסיים תגיד בוא ואז אני אחתוך, בחלק מהסצנות תגיד לו אל
תזוז אני כבר חוזר ותלך ואז תהיה סיבה לראות רק אותך, בחלק מהסצנות תצעק
לו כאילו הוא רחוק ממך, ובחלק אתה תדבר איתו בטלפון ונראה רק אותך.
למי שיראה את הסרט ויהיה לו מספיק סבלנות לבדוק הוא יראה שבסופו של עניין אצלנו ביחידה כל דבר אפשרי.
בכל סוף יום צילום אבי היה נוסע לבית החולים לסעוד את לוזיה.
עם הזמן לוזיה חזר בתשובה.
ואני עם הזמן התחתנתי עם הבת של מנהל הסניף.