אתה הולך למות.

בימים שכולם רועדים מפחד שאולי הנה בעוד רגע מגיע איזה פיגוע קולינארי שהולך לחסום לנו את הכניסה ללב ולראש.
ואני לרוחב הימים האלה מסתובב בשיא הפאניקה עם פה מלא ושומע בכל אמצעי רדיופוני את כל מי שנחשב פעם למומחה מנסה את היכולות הקריאטיביות שלו ומנסח דיאטת דלת דמיון , והנבל נשבע באימא שלו שמי שלא מתחיל עכשיו דיאטה אכזרית הוא מפסיק להיות אחראי.
וממש הרגע סגרתי את המקרר עד לפעם הבאה ועל המזל שלי מתקשר איזה עיתונאי רזה ומעוצב לבקש כמה משפטי צבע לכתבה דשנה על החיים הטובים.
וכשסוף סוף אני מתיישב מול הטלוויזיה עם סל מפירות העונה וכמה ביסקוויטים דלי פרורים גוער בך המגיש שחייבים דחוף לעשות מעשה,
ואני מרגיש איך הבן זונה הזה מנסה לחטוף לי מהפה.
נו טוב, כבר מזמן ראיתי שזה לא עסק עם הקלוריות האלה שמוכנות להתנדב בכל פעם שאני פותח את הפה, ובתי היקרה ואשתי שתחייה מסמנות לי בקווים עבים את הדרך לאיזה קוסם שיסגור לי את הפה,

אז זהו , כמו כל יהודי עם מטען חורק שלא מי יודע מאמין קמתי ועשיתי
מעשה.
במדרגות הכניסה נדף ריח של מאפה גבינה חם ומהביל, פקידה נמוכה ולא מטופחת הסתכלה בפה מלא לתוך מסך טלוויזיה שחור לבן, מתוך
המסך בקעו קולות של תוכנית אמריקאית.
על דלת הכניס בסוף המסדרון בקומה שתיים היה מודבק צילום של כלב בולדוג מאד לא ידידותי, מתחת לצילום כתוב דוקטור חולנישקי מומחה לדיאטה לא קונבנציונאלית. קבלת פנים כזאת מורידה באופן די מהיר
את מפלס התיאבון.
חשוב שנדע , כל מי שמגיע לדר' חולנישקי בפעם הראשונה בדרך כלל בא עם תיאבון שעבר מזמן את רף החיים הבריאים.
נעצרתי לשנייה מחמת הספק, חשבתי לעצמי רגע לפני המפץ אולי נדחה שוב לשבוע שבועיים, בטח הבן אלף ייתן לי איזה סטנסיל מודפס עם רשימה מאד לא טעימה של מצרכים שלא הייתי לוקח בשום רגע לאי בודד...
אבל לא, הפעם אני הולך על כל הקופה, דפקתי לא בכוח מופרז על הדלת,
לא באה תשובה... אמרתי לעצמי יש אלוהים... אבל לא, אחרי שני רגעים
נפתחה הדלת, ברקע נשמעו נביחות מוקלטות של כלב בולדוג, המזכירה
שהייתה עסוקה בעיצוב ציפורן שלא עמדה בעומס הביטה בי וציחקקה, אתה הולך למות... לא חבל...
שאלתי באופן לא סבלני למה מתכוונת הגברת, ואז בלי להסתכל היא
אמרה במבטא רוסי כבד... רופא ידבר אותך... אני מודה שזאת פתיחה די
לא מבטיחה, משהו רטוב החל לבצבץ בצוואר העליון.

שאלתי ברוב נימוס אם אפשר לשבת, ובקצת חיוך... אם הכלב לא נושך,
היא לא התפוצצה מצחוק ואמרה לי שוב אתה הולך למות וכלב שלנו
לא נושך גוויות...
אזור הצוואר היה מוצף בנוזלים.
מתוך חדר סמוך נשמעו צעקות גבריות, היו אלה שברים של מילים לא
ברורות במבטא רוסי, משהו בטון הזכיר חקירות מתוך חדרים אפלים של
הקיי.ג'י.בי.
אני כבר לא כל כך רוצה לאכול אמרתי בקול לא כל כך רם...
המאדאם עם הציפורנים המטופחות לא הגיבה.
פתאום בא שקט מפתיע, מתוך אינטרקום נשמעה צרחה...תכניסי אותו...
הצלחתי בכוחות אחרונים לאטום את הנזילה בצוואר, קמתי ופסעתי עד
כמה שאפשר לאט לתוך התנור.
מאחורי מכתבה זולה ישב איש קרח כולו שקוע באיזה ספר עבה ולא נקי,
על פני המכתבה היו פזורים חלקי נייר ומחברת, כוס נס קפה לא גמור, קליפה של תפוז, ושלושה מכשירים ניידים.
בקשתי רשות לשבת... עם כזאת צורה אתה עוד תשכב אצלי... כמעט
נחנקתי, ניסיתי בכוחות אחרונים לחפש קירבה משפחתית אולי זה יציל
אותי, אבל לא, הוא הסתכל עלי במבט של רוצח ואמר לי...
אתה לא מתבייש ? שאלתי ממה ? והוא צרח... מזה שאתה נראה כמו זלמן שושי, מאיפה לעזאזל הוא מכיר זלמן שושי... הולך ליפוצץ לך וריד בראש ואתה להיות משותק... אתה מבין על זה? כן... גמגמתי... אני מבין
על זה...
הוא נעץ בי מבט וחשב שאני מתבדח איתו,
אל תעשה איתי בדיחות, אחרי שאתה קבל סטרוג אתה לא דבר יותר..
הוא דפק באגרוף קפוץ על קצה המכתבה וצרח אתה נותן החוצה ארבעים קילו!!! שאלתי בכוחות אחרונים איך ? הוא קרב את פניו אלי ולחש כמו שטן אתה לסגור הפה שלך צ'ורטו ויזניא (קללה ברוסית)
משהו במנגנוני התיאבון שלי התחיל להשתבש,
הרגשתי מרוד וחסר אונים, רציתי להתקשר למול ים ולמסור שיותר אני לא בא לעולמי עולמים, הבנתי שהרוסי מדבר מניסיון ובעוד שני רגעים הולכים לאשפז אותי בבית לווינשטיין משותק וחסר חיוניות.
שאלתי בשיא הרצינות כדי לא להרגיז אם בכל זאת נישאר לי איזה סיכוי
הוא אמר לא... ושוב קילל ברוסית.
אווירה מאד לא אופטימית עמדה באוויר, ניסיתי להיזכר אם העברתי לאשתי את כל הפרטים על החסכונות ואם יש עוד משהו שמחייב סגירות אחרונות.
הוא פקד עלי לך במיטה תן חולצה למטה... צעדתי מוכה כל עוד רוחי בי למיטה. הוא הופיע הפשיל שרוולים ודקר אותי עם סיכות בכל חלקי גוף, הוא אמר עם משקל כזה אתה לא צריך סיכות...אתה צריך מסרגות.
ושוב קילל ברוסית.
במשך חצי השעה הוא נכנס שלוש פעמים וכל פעם פקד באופן שלא משתמע... נכון אתה מרגיש יותר טוב !!
מלמלתי משהו לא ברור כדי חס וחלילה לא להרגיז, הרגשתי איום ונורא.

בסוף החצי שעה הוא נכנס הוציא את הסיכות ואמר..
אין יותר תאבון... נכון צ'ורטו ויזניא !
השבתי לו בלי היסוס אין.
אתה לא לקחת לפה כלום היום , כן.

אחרי חצי שעה עצרתי את הרכב באבן גבירול מול פלאפל מזרחי הסתכלתי מסביב שאין אף רופא רוסי בסביבה , ובלי להרגיש שפכתי פנימה שתי מנות גדושות כדי לסתום את החורים שעשו הסיכות.