רול.

לפני עשרים וחמש שנה באתי לרחוב שמעון התרסי 35 בתל אביב, ירדתי מפוחד
ארבע מדרגות אל תוך שביל, בוגונביליות מטופחות קישטו את סף הדרך, בסופה
קבועה הייתה דלת חומה ועליה היה מודבק שלט פליז נוצץ בתוכו היו חרוטים המילים "סרטי רול".
עדנה ישבה מכונסת בתוך חוברת תשבצים היא לעסה מסטיק בקול מחריש אוזניים, על פני חלף איש קטן וחיוני עם מצלמה ישנה ואמר לעדנה אם מישהו מחפש אותי אני חוזר בעוד חצי שעה, עדנה לא הגיבה.
על קיר רצוף בעץ היו תלויים כרזות של סרטים, קוני למל בתל אביב, חמש חמש, שתי דפיקות לב. מאחד החדרים נשמעו צחוקים פרועים, הדלת נפתחה ומתוכה
נפלט כמו מתוך לוע של תותח ישן צבי שיסל הלום ומחרחר, אחריו שעט אורי זוהר
תוך שהוא בועט בישבנו בעיטה הגונה. ישראל רינגל יצא מחדרו לראות שלא מפרקים לו את המשרד, הוא הביט במתרחש וחייך חיוך של גיבור, התכווצתי כל
עוד רוחי לא להפריע, עדנה הסתכלה במתרחש ופלטה בחוסר הבעה "חבורה של דבילים" היא הרימה את קולה לכיוונו של ישראל והעירה לו "רינגל יש פה בחור שרוצה לפגוש אותך".
החדר של ישראל נראה כמו חדר של סבא טוב, הרבה תמונות מתוך סרטים, כולם
מחייכים ומאושרים, על השולחן עמדה כוס תה עם חצי לימון, לידה היו סדורות
בסדר מופתי לפחות עשר חפיסות סיגריות אירופה ומאפרה גדושה בבדלים,
"אתה רוצה לשתות תה",
"לא תודה"
מה אני יכול לעשות למענך הוא פנה אלי בפנים טובות.
אני שחקן ואני לא רוצה יותר לשחק, אני רוצה לעבוד בסרטים ואני לא רוצה
ללמוד בבית ספר, אני מבקש להתקבל לעבודה אצלכם, אל תשלם לי עד שתחשוב
שמגיע לי. הוא הסתכל בי שניות ארוכות אחרי זה הרים את הטלפון ואמר לתוכו
"יאיר אם יש לך רגע כנס אלי, אני לא פוסל שום דבר תיכף נשאל את יאיר",
יאיר נכנס לחדר ואחרי שני רגעים התקבלתי.
במהלך השבועות הראשונים שיפצתי את החדרים וסדרתי ביחד עם ניצ'ו את מאות הקופסאות שהיו פזורות בכל פינה.
מדי פעם הורשיתי להיכנס לחדר העריכה שטובה אשר ערכה בו כל מיני סרטים לשרות הסרטים הישראלי.
אשר גת היה גוער בי בכל פעם שעשית משהו טוב, מין הומור פנימי שהתפתח עם הזמן.
עדנה חיפשה באדיקות חבר מזדמן לסופי שבוע וצרפה אותי בעל כורחי לחיפושים, כל מה שעניין אותה זה למצוא חתן עם פיפי גדול.
דוד גורפינקל היה בן בית, בימי שישי הוא וניצ'ו ויאיר פרדלסקי ושמוליק אימברמן היו באים "לטיש" אצל ישראל בחדר, בבוקר מוקדם הייתי נוסע לשוק לוינסקי וקונה לקרדות וברינזה וזיתים שחורים וחלבה ושלושה בקבוקים של ערק זחלאווי ושתי ככרות לחם שחור טרי ומכין להם את השולחן, והם עד רגע לפני כניסת השבת היו מחסלים את התקרובת ושותים עד אובדן חושים.
ניצ'ו מת לפני כמה שנים, אולי מצער אולי מחוסר נחיצות, הוא תמיד רץ מהר מכולם, שהייתי עומד לידו ומכוון פוקוס במצלמה הוא היה מתנשם בכבדות כמו בזמן משגל, בשבילו כל פריים היה כמו להכניס להריון , כשסיים את השוט והיה צריך להזיז את המצלמה הוא היה צועק לי "חבר'ה צריך להביא את המצלמה לכאן..." ולא היו חבר'ה היינו רק הוא ואני.
שנתיים ימים למדתי דרך הרגליים מה שאני רואה היום בעיניים .

רול שצילמה מאז ימי הלקות הצבאיות כל תנועה וצליל לדראון עולם
רול שניצחה לא מעט בחירות,
רול שידעה תמיד למצוא את הוריד הראשי של מה שהיה צריך,
רול הושיטה יד לכל בחוריה הטובים של התעשייה ומתוך כפות הידיים הרכות של ישראל ויאיר וניצ'ו אכלו ושבעו, ולא פעם השמינו.
רול שהייתה תמיד הסמן הכי רענן והכי פעיל בתעשייה הפכה לפני שנים מתוך נבזותו האיומה של הזמן לחברה אנורקסית, חברה מתכווצת, חברה שניראת מרגע לרגע כמו חולה סופנית.
עכשיו הכל ניראה כמו גן נעול עם סבך של כורי עכביש,
עכשיו הכל ניראה כמו בית קולנוע עזוב שכבר שנים לא מקרינים בו סרטים,
תמונה שאף אחד מאיתנו לא מוכן לשמור בספר התמונות של חייו,
ישראל ויאיר אנשים נהדרים הזדקנו לתוך דור שרוצה חיים בצבע אחר,
הם היו מאמינים גדולים בימים הגדולים ונשארו מאמינים גדולים בימים שהפכו עבורם קטנים,
כך מתרחקת ונעלמת תהילה של ראשונים .
כך נרדם החלום לתוך בעליו ,
אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מזכיר.
הסתכלתי בדפי העיתון והמילים צורבות ומייסרות.
מס הכנסה פשט על המעט חיים שנשארו להם ועצר להם את דופק.
יאיר וישראל פשטו רגל,
יאיר וישראל פושטים עכשיו יד.
ארונם מוצב בכיכר התרבות הישראלית .
ואף אחד לא בא ,
ואף אחד לא חולף על פניהם.

אדון עולם בשמך ובשם כל מי שעובד אצלך תן להם ולנו כוח להיפרד מהדברים בעודנו זקופים.