יום חמישי, 17 ביוני 2010

לא יאומן.

יכול והפניה הזאת תצטרף לרשימת תלונות ארוכה ובלתי נגמרת שנחה מנוחת עולמים על השולחנות המטופחים במשרדי הממשלה .
אז מה ? לא לשלוח ? לסתום וזהו ?
אני מבקש להפנות מכתב גלוי ומריר לגברת רוחמה אברהם שרת הפנים ולכל מי
שהיה לפניה או יהיה אחריה, ואם יש למישהו מה להוסיף מוזמן הפעם להטיל את
מימיו בכל זרם שהוא רוצה ולהגיב ולהוסיף ולירוק , אני מתחייב להעביר הלאה.
המעשה שהיה כך היה.
לא מדובר פה בלוחם אמיץ שגבורתו חבויה בתוך דפי ההיסטוריה החשוכים של מדינת ישראל ובזמן ובמקום הנכון עוד יספרו את סיפורי מעלליו.
בסך הכל מדובר כאן בנושא אקדח ברטה עשרים ושתים מילימטר מאז היותו בן חורין.
בגלל גיל מופלג וימים בהולים פתאום הסתבר לי שלא זכרתי לחדש את הרישיון לאקדח, קורה .
הגעתי בנשימות אחרונות למטווח ברחוב ריבל בתל אביב כדי לטפל בחידוש, למטה
מתחת לאדמה פגשתי איש עם סבר פנים מקבלות שלקח מידי את הרישיון הישן חייך חיוך רחב ואמר לי "אתה לא נורמלי ייקחו לך את האקדח " " מי ייקח? " אני שואל אותו בטון מאיים, והוא עונה לי בטון מאיים גם "זה שנתן הוא זה שייקח" ניסיתי להסביר לו שאני לא לוקח דברים שלא שייכים לי אז למה שייקחו ממני, הוא עיין עוד רגע ברישיון ואמר לי אני אנסה לעבוד על המחשב, הוא תקתק ותקתק ואז הוא פלט... "אח שלי זה לא ילך הם חסמו לך את הרישיון " "מה עושים אני מתחנן " " תכתוב להם מכתב שאבא שלך מת והיית חייב להיות עם אימא שלך ובגלל זה לא היה לך זמן לחדש את הרישיון..."
"אבא שלי מת לפני חמש עשרה שנה.." אני עונה לו, "אם לא תכתוב מכתב של בכי לא יחדשו לך את הרישיון "
יצאתי משם אבל וחפוי ראש חשבתי לעצמי למה צריך להרוג בשביל לחדש רישיון לאקדח...
כתבתי מכתב דומע על חיים חבוטים ונפש מיוסרת, כתבתי שימי טובעים בים של
דמעות, מין מכתב שנראה כמו תקציר לטלנובלה חדשה שבטח יצלמו באיזה יום.
את האקדח שמתי בכספת של חבר והמתנתי בכל יום במתח עצום ליד תיבת הדואר,
אחרי שלושים ימי עבודה קבלתי מעטפה מטעם משרד הפנים הרשות לכלי ירייה והמכתב מאפשר לי לשאת את האקדח לעוד חודש כאשר בחודש הזה יש לא מעט פרוצדורה.
ברשימת הדרישות ביקשו שאני אשוב אל הרופא המשפחתי שיחתום על מסמך שאני
בריא בכל חלקי הגוף בעיקר בראש, עברתי סריקה מהירה והרופא חתם, משם
התבקשתי לחזור אל המטווח ולעבור קורס מזורז בירי, המדריך הרוסי שלא
הצלחתי להבין כלום ממה שאמר כעס עלי מאד כאשר הכנסתי את הכדורים הפוך למחסנית, יריתי את המחסניות כמו גדול, לא כל הכדורים פגעו אבל בשביל להרוג
טוב כדור אחד באמצע...יצאתי משם עם שמיעה מוגבלת.
עכשיו ביקשו שאני אגש למשרד הפנים ששוכן בבנין רב קומות חדש באזור סודי.
הימים ושעות הקבלה מוגבלים ומפוצלים באופן כזה שאם לא תיפצע את יום עבודה שלך פציעה חמורה לא תוכל לעשות את הסידור המיוחל.
לא הצלחתי להבין למה משרד ממשלתי לא יכול לפתוח את שעריו בשעת בוקר סבירה ולסיים אחרי שמונה שעות עבודה כמו בכל מקום שמבקש לקיים את חייו באופן נורמלי.
באולם הכניסה מוצב לתפארת אקווריום ענק עם מים וצמחיה ותאורה, רק דגים
לא היו בו, אולי בדיוק ברגעים האלה הם סעודים בהפסקה לא מתוכננת, כי במשרד
הזה כנראה לא צריך אישור מהמפקח להחליט על הפסקה.
אולם הקבלה רחש כמו ערב מלחמה, המון תנועה, בכל רגע מאיזה פינה פורצות צעקות, בדיוק ברגע שהגעתי דלפק המודיעין היה מיותם, אחד מהשומרים שהיה
עמוס באוזניות נמצא בתוך שיחת טלפון דחופה, כשהוא סיים הוא התפנה לרגע
בקשתי ממנו לדעת איפה אני צריך להחתים את הרישיון, הוא סימן לי על תור של
בערך שמונים איש שעמדו לפני שער ביקורת.
נעמדתי ומאחורי נעמדה אישה רוסיה בשנות חייה האחרונות עם חזה ענק, היא
הקפידה להצמיד אותו לגב שלי, בשער שלנו עמד מאבטח לא סבלני וטרטר את
האנשים, השער השני הושבת מטעמים טכניים, הרוסייה מאחור צווחה בכל רגע למה שער השני לא עובד.
אחרי ארבעים ושתיים דקות של זחילה מורטת עצבים הגעתי לשער, אני מודה
שעברתי את המפתן בלי אירועים מיוחדים, נכנסתי ונעמדתי בתור נוסף שהיו בו
לפחות עוד שבעים איש ואישה, שוב לקחתי זמן, אחד מהאנשים הלא מפותחים, והיו שם לא מעט התעקש להיכנס בלי תור, בקשתי ממנו בפנים מאד מרלו ברנדאיות להיכנס לתור, אז הוא אמר לי אח שלי הייתי פה כבר, אמרתי לו לא מעניין, לך לסוף התור, הוא הסתכל עלי מופתע איך יכול להיות שמישהו מעיז בכזאת עזות מצח לקלקל לו את ההתנהלות המנומסת שהוא מקפיד לשמור כבר שנים מאז שבא מארץ מוצאו, אחרי משא ומתן לא רגוע הוא ויתר.
עוד רגע אני סוגר כמעט שעתיים בתור, אני מגיע לדלפק מצויד בטפסים ובשטר של
מאה שקל, הלב הולם בחוזקה, הרבה התרגשות, צלחתי את התור בלי הרוגים
ופצועים, הגברת בדלפק מגישה לי מספר, אני שואל אותה בשביל מה מספר, היא
אומרת לי בלי להרים את העיניים זה בשביל דלפק שלוש, אני שעתיים עומד פה
בתור בשביל לקחת מספר אני שואל בכעס מאופק, הגברת לא טורחת לענות.
נו טוב, אני מפלס דרך בין אין סוף אנשים ומגיע לדלפק מספר שלוש, אני שוב נכנס
לתור, אחרי עשרים וחמש דקות אני מתיישב סוף סוף מול פקיד עם חיוניות מאד מוגבלת, הוא מעיין במסמכים, אני מרגיש שחוק מרפי עומד להכות בי מכות נמרצות הרי לא יכול שעברתי את הויה דה לרוזה הזאת ופתאום מישהו יציע לי
רישיון בלי להקפיץ לי את לחץ הדם, הוא נעצר לרגע על אחד מהניירות, הנה זה בא
"תגיד מה הכתובת שלך ? " אני אומר לו..." למה זה לא רשום אצלי " הוא ממשיך לסובב את הסכין "אני נישבע בכל היקר לי שאין לי מושג.." הוא לקח נשימה ארוכה ובטוב ליבו הוא הוסיף את הכתובת, ניגבתי את הזיעה.
הכל מתחיל לזוז , אבל אני לא פותח פה לשטן. עוד רגע אני מתרסק , הוא ביקש מאה שקל ומסר לי בשפה לא ברורה שהקבלה תשלח לי בדואר כי נגמרו לו הקבלות, מיד הסכמתי שייתן את הטופס של הרישיון ושילך לעזאזל עם הקבלה הזאת.
אני שומע את רעש המדפסת עוד רגע הטופס בידנו.
חברים יקרים אני סוגר כמעט שלוש וחצי שעות עם טופס חתום ובלי קבלה,
ופתאום אני הופך לאיש הכי מאושר בעולם.
אני מבקש מהשלטונות חצי שאלה,
בימיים כל כך אינטרנטיים למה אני צריך להפריש שלוש וחצי שעות מחיי בשביל להחתים איזה פקינג טופס? אי אפשר היה לעשות את זה דרך הדואר או האינטרנט?
למה אני צריך לעמוד בתור כמעט שעתיים רק כדי לקחת מספר, מה עובר עליכם ?
כל כך הרבה בירוקרטיה מתפרנסת מהטיפשות הזאת, לא יאומן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה