יום חמישי, 17 ביוני 2010

חיים.

ברחוב שלמה המלך שלושים ושש בתל אביב עומד יתום ומחוסר זהות בית מפורר,
סביבו שעונים שאריות דלתות וסורגי ברזל שלא מאפשרים כניסה חופשית, שני
גרמי מדרגות שהיו פעם מאד הדורים מובילים לטרקלין אירופאי, ביניהם קבועה
במרכז מזרקה שכבר שנים לא טעמה טעם של מים.

מלון "חיים" קראו לו.

בימי שירותנו בצבא הגנה לישראל גרנו כל הצפוניים והדרומיים במלון חיים,
מלון חיים היה מרכז מאד פעיל ומאד צבעוני של הלהקות הצבאיות.
שם נרקמו הצמדים והשלישיות הראשונות, מתוך חדרי המלון יצאו זוגות לחיים משותפים, על קירותיו מסומנים התווים הראשונים שחיבר מתי כספי.
שם בילינו בצפיפות בלתי נסבלת את השעות הכי יפות בחיינו.

לבעלי המלון קראו חיים ויעקב, הם אף פעם לא טרחו לגלות לנו את שם משפחתם.
חיים היה איש קשה יום שהתנהל בכבדות, הוא התהלך כל הזמן עם הבעה חמורת סבר, לעתים היה נתקף בפרצי זעם איומים, בדרך כלל בשעות בוקר מאד מוקדמות.
יעקב היה אינטלקטואל תל אביבי שמכורח ההתעסקות השוטפת נדחקו מהוויו ללמוד עוד ועוד פילוסופיה באמריקה.

מערכת היחסים בין האחים יכולה היתה לאכלס ספר עב כרס, הבית שהוסב למלון
ניתן להם על ידי אביהם בעודו בחיים, שניהם לא דיברו איתו כי הוא התעקש להקים בקומת המרתף בית כנסת ספרדי דבר שקלקל את האווירה הבוהמית שיעקב כל כך רצה לשוות למקום.

חיים היה צורח על אביו בכל פעם שפקד את המלון ולא אפשר לו להיכנס למשרד
לשתות תה.

כשחיים היה מתפרץ יעקב היה לוקח צינור מים ומשפריץ עליו שיירגע.

החדרים היו טחובים וחסרי זהות אחידה, כל אביזר בתוכם או שהיה שבור או שהיה חסר, כדי לחיות בתוכם חיים "איכותיים", בכסף שהיינו מרווחים מחלטורות במועדון האומנים קנינו צבע ומברשת, שולחן ומיטה וראי למקלחת, הכל מיד
שניה,

באחד החורפים אריק סיני ואני נאלצו לקנות שק מלט וחול ולבטן את גג החדר מבחוץ שלא ייזלו מים לתוכו.

כשהיינו יוצאים להופעות רחוקות וחוזרים בשעות בוקר מוקדמות תמיד מצאנו שמישהו ישן במיטות שלנו, חיים היה מציץ לקראת חצות ואם לא היינו בחדר הוא היה פותח אותו ומשכיר את שרותיו לעוברי אורח.

בכל פעם שהיינו מגיעים ופוגשים אורחים לא רצויים היינו דופקים לו בכעס על החלון והוא היה מתעורר, מסובב אלינו את הראש ונישבע שזאת הפעם האחרונה.
בחדר מולנו גר איש מבוגר מאמריקה שבה לסיים את חייו בתל אביב, לואיס קראו לו, תמיד היה מסתובב במסדרון עם סיגר שבקצהו פיה לבנה מפלסטיק וכוס ויסקי, תמיד עם חלוק ונעלי בית, הוא היה מנסה לשדל אותנו לבוא להתארח אצלו בחדר,
הוא התפאר בעושרו וסיפר על מפעלים גדולים לאלומיניום שמכר לסוחר אינדונזי לא הגון.

פעם בשעת ערב הוא דחק בי להיכנס לחדרו "רק לכמה דקות כי אני נורא ממהר" הודעתי לו, במרתף האחורי התחילו לשחק פוקר ולא רציתי להפסיד את המושב, כשהוא פתח לי את הדלת נגלה חדר רחב ידיים במרכזו עמדה ספה מכוסה בבד אדום על הקיר ממול היתה תלויה תמונה גדולה של גבר ערום, "איץ מי" הוא סימן בחיוך לעבר התמונה, "סיט דאון יו וואנט וויסקי און דה רוקס" מה זה האון דה
רוקס הזה לעזאזל, הוא התיישב על הספה ותפח בעזרת כף ידו על המושב "קאם
סיט " משהו לא הריח לי טוב, "נו איי מאסט גו, מאי פרנדס ואייט פור מי..." הוא
התרומם ומשך בידי, התרתי את היד בכוח, התקרבתי אליו ואמרתי לו בקול מאיים
"בי קרפול נקסט טיים אי קילד יו" ויצאתי משם כל עוד רוחי בי..

לילה אחד נזעקנו אל כניסת המלון, חיים עמד עם מגהץ רותח ויעקב עמד עם צינור
והשנים צווחו אחד על השני, עוד רגע יקרה פה רצח, ניסיתי להתקרב לחיים להוציא
מידיו את המגהץ, הוא פנה אלי אחוז עמוק וניסה להכות אותי עם המגהץ,
נסתי לאחור.

אריק פרץ בצחוק מטורף ועודד אותם להתגושש, יעקב הוציא מכיסו כיפה שחורה והניח על הראש, הסתכלתי על אריק והתפוצצתי מצחוק, הוא עמד קרוב אליהם ואחז בידו כפכף שלתוכו הוא שדר את הקרב ברומנית, מידי פעם הוא
העביר לי את "המיקרופון" לדברי פרשנות, עוד ועוד חברים הצטרפו לרחבה, אחרי
עשר דקות כמעט כולם היו מפוזרים על הרצפה מרוסקים מצחוק.

יום אחד הוזמנו לאחד החדרים להופעת בכורה של שלישיה שלימים נקראה
שלישית לא אכפת להם, גדי אורון יענק'לה נוי ומתי כספי, ישבנו אחד על השני
במשך שעה והקשבנו מהופנטים ללחנים שהלחין מתי כספי.

ברוב שעות היום חיים היה עסוק בעבודות שיפוץ במלון, מין תרפיה, בדרך כלל
בדברים לא עקרוניים, כמו למשל לשלוף לכלוך מתוך החריצים שמפרידים בין
הבלטות, הוא היה יושב שעות רכון על האריחים ובעזרת מברג מגרד ומגרד, פעם
בשבוע הוא היה צובע את המעקה בצבע דביק וכל מי שהיה עולה היה מלכלך את כפות הידיים.

אם היינו צריכים סדינים נקיים או מזרון יותר נוח, היינו מנסים לשחד את חיים בהופעת "פיפ שאו"... אתה תיתן לנו סדינים וכריות נקים ואנחנו ניקרא לך להציץ
כשאנחנו מביאים מישהי לחדר.

בכל חדר היה חור שנפער מבעוד מועד, החריץ של חיים קראו לו.

עדנה היתה חטובה מאד, גופה שזוף ומטופח, שערותיה היה קשורות בסרט אדום
בוהק, היא היתה מגיעה בכל ערב למלון עם כלב קטן ומטופח וכאילו הכל ברור
וידוע מראש נכנסת לאחד החדרים ומבלה את הלילה במיטתו של אחד מהאמנים לעתיד, אף אחד לא עשה עניין מדייר נוסף שחיפש מיטה חמה ללילה אחד,


הכלב היה יותר פעיל ופחות סבלני ובמהלך הלילה לא פעם הוצא החוצה בכעס והמשיך ליילל מה שהצליח להרגיז לא מעט דיירים.

קראו לכלב מייק על שם מייק ברנט.

כשחזרתי באחת בלילה מהמרתף אחרי משחק פוקר סוער עם רווח של 12 לירות
שמח וטוב לב מצאתי את עדנה יושבת על המיטה שלי עם תחתונים שחורים וגופיה
נדיבה, הכלב רבץ לצידה על הכרית, ברכתי אותה ותוך שהיא מושכת את שערה בשמן היא זזה טיפה הצידה לפנות לי מקום, הסרתי מעלי דברים הכרחיים ונכנסתי
למיטה כאילו אנחנו חיים ביחד לא מעט שנים.

אריק מסר לי בבוקר שעד כמה שהוא זוכר היה לילה סוער במיוחד.
שהתעוררתי בבוקר היא כבר לא היתה.

לקראת הצהרים הרגשתי גירוד לא נוח במקום רגיש באופן מיוחד, הגירוד הלך וגבר
והכניס אותי לחוסר שקט, ניסיתי מול הראי בחדר לבדוק על מה מדובר, לא ראיתי שום דבר חשוד.

לקראת הלילה הרגשתי שבמקום מתקיימת חגיגה של גופים לא מזוהים שחדרו למתחם ללא רשות..

בלילה עדנה פקדה שוב את החדר בלי הודעה מראש אבל הפעם היא התמקמה במיטה של אריק...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה