אתה עוד שם זבל

יומיים אחרי שהקאתי את נשמתי מאיזה מיקרוב שהחליט להתיישב אצלי במרכז המעיים צלצל הטלפון בשעת לילה מאד מאוחרת ומעבר לקו תקף אותי איזה איש בקול מחוספס ושאל אם ניקיתי את הפה, שאלתי מאיזה חברת ניקיון הוא מתקשר ואם יש לזה איזה קשר למיקרוב, תגובתו הייתה קולנית, את הפה נקית ? יש לי
הרגשה שהשעה לא ממש סבירה לברור כזה השבתי לו מיושב ורגוע, הוא צחק צחוק
מטורף וצרח שוב... אני רוצה לדעת שרחצת את הפה כי לפני זה אני לא מתכוון
לדבר איתך מילה נוספת ושוב הוא צרח מצחוק, הסתכלתי על השעון השעה הייתה
ארבע ועשרים בבוקר, שאלתי אותו אם יצא לו לעשות ברור שאימא שלו זונה ואם לא אז אני מודיע לו חגיגית שאימא שלו לא זונה, היא זונה בת זונה, טרקתי את הטלפון,

לא עברה שנייה ושוב צלצל הטלפון מעבר לקו הוא זמזם את שיר השלום, ניסיתי להרגיע את אורית שהתעוררה בינתיים, מי זה רפי? כנראה שכן, שוב הוא לא לוקח את הכדורים, אורית שואלת אם אתה לא לוקח את הכדורים, לוקח ועוד איך לוקח ואני מתכוון לירות בך אותם, מה אתה אומר ? רציתי באמת לשאול אותך איך אימפוטנט יכול לירות כדורים ? כל מה שהוא יכול לעשות זה להטריד אנשים שעות בוקר מוקדמות, אתה הרי יודע ששנים אני מחכה לך שתבוא לירות את הכדורים ואתה רק מזיין את השכל ועושה רעשים מיותרים,
לא נשמע כל תגובה,
אתה עוד שם זבל ? את הפה אני מצווה עליך לנקות , וטרק.

לפני בערך חמש עשרה שנה בשעת ערב חורפית חזרתי מעוד יום עבודה של ריצות למרחקים ארוכים הנחתי את הקטנוע בכניסה לחדר המדרגות ברחוב חשמונאים פינת קינג ג'ורג', בעוד אני מסיר את הקסדה ומוריד את הכפפות ניגש אלי בחור
לבוש בדובון צבאי עם רעמת תלתלים שנראה כעוזב קיבוץ או משהו ומסר לידי פתק
מקופל, הוא אמר לי בטון סמכותי תעלה הביתה תנוח ואחרי זה תיקרא את הפתק,
שאלתי אם הוא בטוח שהוא מוסר את הפתק לידים הנכונות, הוא הנן בראשו ואמר
בזמנך תיקרא .

הנחתי את הפתק על שולחן העבודה מזגתי לעצמי כוס תה הדלקתי מלבורו לייט והתיישבתי.

אני לא אפנה אליך פעם נוספת היה כתוב, שמי רפי ואני פוקד עליך לתת לי עשרת
אלפים דולר דמי השתתפות בסרט פרסומת, לקחת את הבן שלי לסרט בלי לשאול
את רשותי, אם לא תעביר לי את הכסף עוד היום אני לא אחראי למעשי, בתחתית
הדף היה רשום אני אתקשר אליך יותר מאוחר.

התולעת שבדרך כלל לא עוזרת לי להירגע צצה בין רגע והדליקה בערה במרכז המוח, רצתי למטה כמו משוגע לבדוק שהוא עדין שם, כל מה שרצית באותו רגע זה
לקמט לו את הצורה, מי שיאיים עלי נזיין לו האימא, חיפשתי אחוז אמוק בכל פינה
קרובה לא היה זכר לבן זונה, עמדתי בקצה המדרכה רועד מכעס, התנעתי את
הקטנוע וללא קסדה התחלתי לחפש אותו ברדיוס יותר רחב, שום כלום.

שלושה ימים אחרי זה בשעה שלוש בבוקר צלצל הטלפון, הרמתי את השפופרת,
הכסף מוכן הוא צרח, מוכן ועוד איך מוכן אמרתי, בוא עכשיו יש לי מעטפה עם
עשרת אלפים דולר בשבילך, אני מגיע, יאללה בוא... טרקתי את הטלפון וסיננתי
בוא יא, בן זונה, בוא נראה לך מאיזה צבע יוצא השחור, שוב התולעת לא ריחמה
עכשיו זה הרגע שלה, לבשתי טרנינג חבשתי לראשי כובע צמר וירדתי למטה מפוצץ
מכעס.

בחוץ נשבה רוח חזקה , מדי פעם הבזיק ברק, קולות נביחה של כלב נשמעו
ממרחק, מנורת רחוב האירה את המדרכה,
איפה הבן זונה כבר עברו עשרים דקות,
כל אוטו שהגיח העלה את מפלס העצבים, אני עוד רגע מתפוצץ.
חלפו ארבעים דקות והבן אלף לא מגיע, אני לא עולה הביתה עד שאני לא משכיב אותו לכמה חודשים בבית חולים, דמיינתי איך אני מתנפל עליו לפני שהוא מבין בכלל מה ומי ומשתק אותו עם בעיטה בבטן.

כבר ארבע וחצי התחיל לטפטף, נכנסתי פנימה לתוך הכניסה והדלקתי מלבורו לייט,
הגשם התחזק, כבר חמש ועשרה התחיל לעלות אור, איך עבד עלי הכלב אמרתי
לעצמי, עד חמש וחצי ואני עולה.

ישבתי על המיטה קפוא, הטלפון צלצל, נו מה ? לא חם בחוץ ? מה...?
לפני שהספקתי לענות נשמעה טריקה.

עברו שלושה חודשים חיפשתי כל דרך אפשרית להשיג אותו, דברתי עם ארזי
מהמשטרה, ארזי איש נוקשה ויעיל צחק לי בפנים שספרתי לו על הלילה המבעית
שעברתי, אתה מטומטם וכנראה לא תתרפה מזה לעולם, בשביל מה יש לך חברים
במשטרה.

שלושה ימים אחרי ארזי סימן לי שהם עלו על מספר הטלפון שלו ואמר לי לגשת לאיפרגן, איפרגן חיבר לטלפון בחדר החקירות טייפ ואמר לי מה לשאול, התקשרתי
למספר, נשמעו שלושה צלצולים... כן... תגיד לאן נעלמת ? הדולרים נרדמו בתוך
המעטפה, איך מצאת את הטלפון שלי, בדקתי את השיחות בבזק... נשמעה טריקה.

מיד התקשרתי שוב, אם תתקשר הנה אני אגמור לך את הצורה, מה אתה רוצה
ניסיתי לציית לשאלות שכתב לי איפרגן, אני רוצה מה שכתבתי לך במכתב,
מה כתבת לי ? אתה מקליט אותי וטרק.

שוב התקשרתי, בוא ניפגש ואני אתן לך את המעטפה ונגמור את העניין ניסיתי להרגיע, איפה ? איפה שתגיד... בלובי של מלון דן כרמל בחיפה, מתי ? מחר בארבע
וטרק.

איפרגן נראה מאושר אני מדביק לך מיקרופון ושולח איתך ארבעה בלשים סמויים
שיקשיבו לשיחה איתו הם ישבו בלובי כאורחים.

למחרת נסעתי במכונית שלי ומאחורי קורטינה לבנה עם שלושה בלשים ובלשית,
קצת לפני העלייה לכרמל נכנסנו לדרך צדדית והבלשים הדביקו לי לגוף בעזרת מסקין טייפ שחור מיקרופון זעיר, הם התרחקו ובקשו ממני לדבר לבדוק שהכל
עובד.

בכניסה למלון דן כרמל עמד בל-בוי חסון שהכיר אותי הוא ציטט איזה שורה
מסרט שהשתתפתי להראות שהוא בקיא... אם תצטרך משהו אני פה...
נכנסתי ללובי השעה ארבע בדיוק הסתכלתי מסביב, להוציא מספר אנשי עסקים
מעונבים שישבו ודיברו בספרדית לא היה שם אף אחד, התיישבתי ליד החלון
והמשכתי להסתכל, שנים מהבלשים התיישבו די רחוק ממני כאשר מצטרפת אליהם הבלשית.

השעה ארבע וחמישה לתוך הלובי נכנס איש מבוגר לבוש בטוקסידו והתיישב ליד
הפסנתר.
מלצרית ניגשה אלי ושאלה מה אני מבקש להזמין בקשתי הפוך והדלקתי מלבורו לייט....

הייתי מתוח כמו קפיץ שיננתי את מה שביקש ממני איפרגן, מחוץ ללובי נשמעו
לפתע צעקות רמות הסתכלתי אל הבלשים הם לא הגיבו לא ידעתי אם לקום או להמשיך לשבת הסתכלתי עליהם שוב ואחד מהם סימן לי להירגע, הרגשתי שבעוד
רגע משהו הולך להתחולל פה...
הזדקפתי לא באופן חשוד לראות מה מתחולל שם מחוץ ללובי, עדין נשמעו צעקות,
הסתכלתי אל חבורת הבלשים ואחד מהם שוב סימן לי עם כף היד להרגיע.

המלצרית הגישה לי את הקפה ואמרה אתה לא צריך להתרגש ככה זה ישראלים
הם מדברים בקול רם, שאלתי גם בחיפה, בעיקר אלה שמגיעים מתל אביב, מה יש
לך נגד כאלה שמגיעים מתל אביב, אין לי כלום, חבל...היא חייכה ועזבה לעיסוקיה,

המהומה חוסלה אחרי כמה דקות, הצצתי בשעון כבר ארבע ורבע, אולי הוא שוב עבד עלי הכלב, פתאום הגיח מהכניסה איש לבוש בסודר לבן גדול לראשו כובע קסקט חאקי הבחנתי בו ולא הייתי בטוח שזה הוא, הסתכלתי אל בלשים ואחד מהם שאל עם הראש זה הוא, השבתי בהבעה של חוסר ידיעה, הבחור התחיל להסתובב בלובי ותר את היושבים, מבטו חלף עלי פעמיים בלי לעצור, ניסיתי לאמץ את העיניים ולא הצלחתי לזכור אם זה האיש שמסר לי את הפתק.

הוא התיישב בצד השני של הלובי הוציא מחברת מרופטת והתחיל לכתוב בה.
מה עושים עכשיו, ישבתי עוד כמה רגעים מדי פעם גנבתי לעברו מבט הוא היה שקוע
בכתיבה, החלטתי שאם לא קורה כלום אני ניגש להתקשר אליו הביתה אם הוא
עונה כנראה שזה לא הוא, הסתכלתי עליו הוא הרים את הראש לתקרה ומלמל משפטים בלחש, קמתי והלכתי לכיוון הלובי סימנתי עם הראש לאחד הבלשים לבוא איתי, בתוך השירותים הבלש בדק שאין אף אחד ואפשר לדבר, אמרתי לו שאני לא יודע אם זה הוא ואולי אני אתקשר אליו הביתה לבדוק, חייגתי מטלפון ציבורי
שהיה מוצב בכניסה לשירותים, אחרי שני צלצולים הוא הרים כן, איפה אתה, הוא
טרק.

הבן זונה שוב עבד עלי.
אחד הבלשים צלצל לאיפרגן לשאול מה עושים, כאשר סיים הבלש את השיחה הוא
אמר לי שצריך להמתין, למה ? שאלתי ולא נענעתי.

עד תשע וחצי בערב ישבנו בלובי של המלון, הספקתי לחסל חצי קופסת מלבורו לייט
לרוקן שש כוסות קפה הפוך ולאכול בלי סוף בוטנים שהוגשו לשולחן, הבטן התחילה מקרקרת, מידי פעם ביקרה אותי המלצרית וככה עם הזמן התפתחה
חברות לא מחייבת, אבא שלה ימאי בצים ואמא שלה עובדת בניקוי חדרים במלון,
כשהיא שאלה אותי מה אני עושה פה אמרתי לה שאני ממתין לאיזה בן זונה שרוצה לרצוח אותי, היא התפוצצה מצחוק.

עוד מעט עשר כולנו נדחקנו לתוך הקורטינה, לאן שאלתי, אחד מהם אמר לי שנוסעים לבקר אותו, אני אוהב ביקורי פתע פלטתי בגבורה עודפת.

ירדנו לאחד הרחובות שיוצאים מרחוב החלוץ, הם חנו על מדרכה מתחת לבנין לא
גבוה, מנורת רחוב האירה את הרחוב באור אפל, אחד מהם יצא לבדוק משהו וחזר אחרי שני רגעים, נקי בואו, ביקשתי להצטרף ואחד מהם סימן לי שאני אלך אחרון, עלינו בחדר מדרגות חשוך לקומה שלוש אחד הבלשים פתח דלת של ארון חשמל והאיר עם פנס לתוכו, אחר קירב את האוזן לדלת חומה והקשיב לרגע, מתוך הבית נשמעה מוסיקה חרישית, הוא סימן לו קדימה, וזה הוציא את כל הפקקים,
הכל השתתק, ירדנו חצי קומה להמתין שיצא לראות מה קרה... עוברת דקה ושום
דלת לא נפתחת, עוברת עוד דקה דממה.

אחרי רבע שעה של המתנה מעצבנת לחש לי אחד הבלשים, הבן זונה מתוחכם או
פחדן הוא לא הולך לצאת.
בדרך חזרה לתל אביב כמעט נרדמתי על ההגה.
עברה כמעט שנה.

בליל הסילבסטר רגע לפני כניסת השנה צלצל הטלפון ומעבר לקו הוא מלמל, איזה
שנה אני מכין לך, וטרק.

יום אחרי צלצל הטלפן בשלוש בלילה, תשמע טוב עכשיו אתה הולך לשים בוידיאו
את הסרט הכי מגעיל שעשו בישראל ואתה שיחקת בו, שאלתי איזה כי יש לא מעט
כאלה, הוא צרח עם ישראל חי, ואחרי שתסתכל בסרט עד הסוף אבל עד הסוף אני
אדבר איתך, וטרק.
מה הוא רוצה ממני עם הסרט הזה, שוב נשמע צלצול, אתה צריך לקרוא את מה
שכתוב בסוף הסרט, עכשיו לך, וטרק.

מי יכול לעצום עין אחרי פקודה כזאת, דחפתי את הקלטת לתוך הוידיאו ורצתי לסוף הסרט, הסתכלתי ברולר של השמות, אני לא מאמין לקראת סוף הרולר מופיע
כותרת עם שמו: בום מן - רפי גרוסמן.

ימי עם ישראל חי לא זכורים לי כי קודם אין לי שום סיבה להיזכר, ובעיקר כי רוב היום הסתובבנו בראש עם מחיקוני זיכרון שעושים מכל עשב אפשרי.
אני כן זוכר אותו במעורפל עומד עם זרוע ארוכה של מיקרופון ולא מחייך אפילו פעם אחת במשך חודשיים של צילומים, להזכירכם מדובר בקומדיה.

נו טוב.
בהמלצתו של ארזי הגשתי תלונה במשטרה וזאת הביאה אותו לבית המשפט לדיון
על מעצר אפשרי, כמובן שהשופט לא איפשר כי מדובר באיש עם שפיות מוגבלת, מתוך האירוע בבית המשפט דלפה ידיעה לעיתון.

בבוקר מוקדם אני מקבל צלצול, על הקו אלקיים, אייל (במילעל) תגיד מה זה כתוב
בעיתון שמישהו מאיים עליך ואנחנו האחים שלך לא יודעים, להזכירכם אלקיים
היה חבר בכיר ומוציא לפועל בחצרו של אסלן, תעזוב אלקיים מזיינים את השכל
בעיתון, שו תעזוב, אם נעזוב הכל יפול, תן פרטים, תאמין לי אלקיים הכל בסדר, איך הכל בסדר שככה כותבים בעיתון, הוא נשמע לא רגוע, תביא מספר שלו שנלך
לעשות לו מניקור פדיקור, אמרתי אלקיים חבל ולפני שסיימתי הוא שאג את מספר
הטלפון לפני שהעצבים שלי מטפסים למגדל שלום.
לא שמעתי ממנו כמעט חמישה חודשים, אלקיים היה מתקשר מידי פעם ושואל
התקשר? אמרתי לו לא, בטח לא הוא צחק, איך יכול להתקשר מבית חולים כל
הקווים בגוף שלו תפוסים.

לפני חצי שנה בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול בתי הרימה את הטלפון, כן, איפה
אבא ? אבא ישן מי זה ? שיתעורר...

הבת שלי למודת פסיכולוגיה ובחצי שנה האחרונה היא עובדת בהתנדבות
עם חולי רוח במקלט של אנוש, היא ניסתה להוביל אותו לשיחה במשך לא מעט זמן
בסופה של השיחה הוא נשבר ובכה בכי מרורים , היא המשיכה לדבר איתו כמעט שעתים נוספות מאז לא שמעתי ממנו .