ברברה.

המדיסון סקואר גארדן הפך ביום 11.10.06 לגן האלוהים,
אלפי אנשים כסופים בשערם באו אל הגן הקדוש לראות את אשת האלוהים
בכבודה ובעצמה.
בשתי השורות הראשונות ישבו בזה אחר זה הילרי וביל קלינטון, סטינג, ברוס
ויליס, רוזאן בר, אופרה וינפרי, לינל ריצ'י. ג'רי סיינפלד ועוד רבים ומעונבים.
כל הכבודה הזאת באה בבגדי חג לראות את הגדולה מכולם, את הגברת הראשונה של אמריקה, את ברברה סטריסנד.
ואני אייל הקטן מקיבוץ יגור יושב ממש ממש קרוב לכבודה הזאת מכווץ כל עוד נשמתי באפי , ובכוחות אחרונים מנסה לסדר את הנשימה, וזה לא בא בקלות.
מאז ימי בחרותי ברברה סטריסנד הייתה המאיץ שלי להיות בצד של הסרטים
והמוסיקה, הייתי מאוהב בה כמו במלכת הכיתה, יהודיה מבית טוב מה יכול להיות
רע, אפילו כתבתי לה פעם מכתב ובאופן מאד מפתיע היא לא ענתה.
תמיד נראה לי שאין דבר כזה ברברה סטריסנד, שזה מין בלוף אמריקאי ושסתם
עובדים עלינו.
ברברה סטריסנד זכתה באוסקר על הופעתה הכריזמטית במצחיקונת, היא קצת שיחקה את עצמה, נערה יהודיה מברוקלין שמצליחה לשחק את המשחק הגדול בדרך לברודווי. הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של הבדרנית זמרת פאני ברייס
מהזיגפלד פוליס של שנות ה-30.
ראיתי את הסרט בקולנוע ארמון בחיפה ב-1968, שלושה ימים אחרי הסרט הייתי
מרותק למיטה, מין דיכאון של אהבה שאף פעם לא תבוא.
בכניסה לאולם אתה מקבל מין אגרוף של כדור ספוג בבטן, הגודל, העוצמה,
הסאונד של ההמונים, הערבוב הזה משתק אותך לכמה רגעים, אתה עומד לרגע
אבוד כמו ברגעים דומים בטיים סקוואר או על אחד הגשרים, רגעים שהכל גועש
מסביבך ואתה לא יודע מי נגד מי.
איך מגיעים עכשיו לפקינג כסא, תוך רגע חוטף לי מהיד סדרן אנרגטי את הכרטיס
והנה אני כבר יושב שקוע בתוך כסא שממנו ראו בלי סוף אמריקאים את מייקל ג'ורדן.
האמריקאיות ההדורות שישבו לידי געשו וצווחו אל מול סוללת הסלב'ס שהיו
מפוזרים מרחק של פסיעה מאיתנו, הם צילמו בלי הרף, וקרקרו בקול רם כמו
תרנגולות שמטילות ביצים, בכל פעם שנכנס אחד מהם לתפוס את מקומו הן קמו
ומחאו כפיים ושרקו ונופפו עם הידיים.
אחת מהן, דודה הדורה באופן מיוחד צווחה לעבר ביל קליטון "ביל תעשה לי ילד", הוא פנה לעברה והתפוצץ מצחוק, עד כמה שאני יודע להבחין הילרי קלינטון אשתו
הגאה לא מתה על האופציה הזאת.
יש עוד תכונה שהאמריקאים לא המציאו, אבל הם חזקים בה מאד, מהרגע שהם
נכנסים לאולם הם כל הזמן מכרסמים ושותים, הם לא נחים לרגע, כל הזמן הפה
עובד.
כמות המזנונים במסדרונות היא עצומה, והריחות מערבבים לך את החושים,
כל מה שתעלה על הדעת רגע לפני, יש.
למשל , פנקייק צרפתי עם אוכמניות שעושים במקום, או פרות טרופיים שספונים בפתיתי קרח , או ברים עם מיטב המשקאות ששום "ארליך" לא היה מתבייש בו .
שלא יהיו אי הבנות אני מכיר את רפלקס הגריסה מקרוב, אבל יכולת הבליעה
שלהם מופלאה ויש תעשיות שלמות שמגלגלות מיליארדים על חשבון הבטן הפרסרית של האמריקאים רגע לפני מופע.
האור יורד לחצי, באולם נשמעת אנקת גבהים מתוך בטן של עשרים אלף מעודדים,
קצב פעימות הלב בשמים, הלב לא זוכר קצב כזה כבר הרבה זמן.

חושך מוחלט, פולו ספוט מלווה את המנצח, עשרים אלף צופים מריעים, הוא מרים
את שתי הידיים והפילהרמונית של ניו-יורק פוצחת במחרוזת שירים מוכרים, הכל
מוביל לקרשנדו אדיר, התחושה כמו לפני התקפת לב.
במרכז הבמה נפער חור גדול, מתוכו בוקע אור יקרות,
התזמורת ממשיכה ומותחת את הצליל, לאט לאט מבצבץ ראשה של המלכה, היא
עולה ומזדקרת, הקהל בטרוף, כולם עומדים מריעים ושואגים,
אני סוף סוף קם מהכסא ומצטרף למחיאות הכפים.
אני מרגיש כאילו אני עומד בתור עם יחידי סגולה ואלוהים מחלק לנו חיים,
היא מרימה את שתי ידיה כמו אלה, היא מקרבת את המיקרופון עוצמת את העיניים ופוצחת ב memory...
הדמעות עושות את הדרך החוצה, רכבת הזמן לוקחת אותך רחוק לתוך עולם של טרוף.
במשך שעתיים וחצי היא סוחטת אותך עד אובדן חושים. אני לא זוכר את עצמי כבר הרבה זמן מגיר כאלה כמויות של מים מרוב התרגשות , אתה רק מתפלל שהרגע הזה לא יחלוף , אתה אומר לעצמך בלי שאף אחד ישמע ,עכשיו אפשר למות בשקט .
באמצע האולם יורד מהתקרה מסך גדול שמופנה אל הבמה, על המסך רצות מילות
השיר ודברי הקישור.
בשלב מסוים במופע היא עוצרת ומתוודה שבהופעה האחרונה שלה היא שכחה
מילים וזה הכניס אותה לחרדות נוראיות, הגיל היא אומרת לא פוסח על אף אחד
מאיתנו.
גם באמריקה הכי מפורסמים מזדקנים, וגם הם סובלים משכחה.