נועה.

היא ישבה זקופה ותמירה עד השמים, רגליה היו שלובות אחת בשניה, בידה האחת
היא אחזה בקבוק וויסקי בצבע ירוק ולגמה ממנו בלי הרף ובידה השניה היא לפתה
סיגריה נלסון שריחה פשט לכל פינה באולם ההתעמלות, אצבעותיה היה מוכתמות
בכתמי ניקוטין, שערה גלש עד הכתפיים והסתיר כמעט את כל פניה, שדיה היו
קטנים ומוצפנים בתוך חולצה הודית לבנה רחבה, את צווארה עטף צעיף שרקומים
בו כל צבעי הקשת, עיניה היו מדויקות ודיברו דברי חוכמה.

נעה אשכול,
אבירת התקופה ההיא לימדה אותנו תנועה.
השיעורים היומיים איתה הפכו לממכרים כמו לימוד בדף גמרא, היא החדירה בנו
משמעת שהפכה עם הזמן לספר הוראות לחיים מתוקנים.
היא היתה צוחקת עד עומק נשמתה ומכרבלת לתוך הצחוק משפטים פילוסופיים
שלא היה פשוט להבין את משמעותם.

היא היתה מייצבת את צו האופנה הרבה לפני שהאופנה נזכרה להגיע, תמיד היתה
מפתיעה במשהו, כל בנות העיר היו מבקשות להדמות לה, למיוחדות ולמקוריות שהיא כל כך ידעה לטפח, הן היו מעתיקות את צבעי הצעיף ומאמצות את אופי
הליכתה, וחלקן אפילו דיברו בקולה העבה והמרוסק.

באיזה יום חורפי היא ביקשה שאני אבקר אותה בביתה בחולון, בדרך כלל באי
ביתה היו חבורה של מעריצים שישבו ישיבה מזרחית בסלון הצר ולאור נרות היו מתמסרים לכל מילה כמו החבורה המיוחדת בימי אריסטו שהיתה מוזמנת אליו
לשיחות קטנות והפכה לחבורה הכי מיוחסת ביוון, מכאן בא הכינוי
אריסטו-קראטים.

נועה אשכול היתה האישה הכי פרועה בתל אביב, סיפורי ההוללות עליה פרנסו את
מדורי הרכילות של "העולם הזה" והיא הפכה לאישה הכי בלתי מושגת והכי
מבוקשת שידעה תל אביב בימים ההם.

לא ידעתי מה ללבוש, לא שהמבחר היה עצום, אבל צריך להפתיע עם משהו, מדובר
פה בהזמנה חד פעמית ואסור לפספס, הלכתי על מכנסי ג'ינס משופשפים היטב
וגופיה לבנה שידעה להבליט את חיטובי הגוף העליון, אז עוד היו לא מעט כאלה, קשרתי מטפחת משובצת לצוואר ונעלתי נעלי התעמלות שחורות.

אני לא אשכח באיזה לילה אחד אותה ואת דן בן אמוץ יושבים בקפה פינתי ומתמזמזים באכזריות כמו שני גורי אריות מתבגרים, הכל מסביב געש והם כאילו
בתוך אקווריום אטום משחקים במשחקי אהבה סדיסטיים, הכל נראה כמו סצנה
הזויה שלקוחה מתוך אחד מסרטיו של טרנטינו.

בשעה היעודה התייצבתי מול דלת ביתה שהיה בקומת פרטר בבנין דירות ישן, ניסיתי להקשיב לקולות שבוקעים מהבית, שקט.

נקשתי נקישות רפויות לא לגרום להמולה מיותרת, אחרי דקה היא פתחה לי את
הדלת הדורה מתמיד, ריח סבון צרפתי נדף ממנה ושערותיה היו רטובות, היא
חייכה חיוך רחב כאילו כל העולם מדבר רק עליה וסימנה לי להיכנס פנימה.

לא חבורה של מעריצים ולא נרות נשמה טיבטיים, שום דבר שמזכיר אולם אפל
וטחוב באיזה אשרם בהודו הדחוקה.
סלון פשוט מעוטר בתמונות וצילומים, ספריה ענקית עם ספרים שכתובים באנגלית,
מאפרות שמפזורות בכל מקום, ריח חריף של וויסקי מהול בנלסון וכורסא גדולה
שניצבה במרכז הסלון, תנור נפט מתוצרת פיירסיד הפיץ חום וברקע נשמעה
מוסיקה קלאסית חרישית.

היא נזרקה אל הכורסא שילבה את רגליה וביקשה ממני להתפזר בחדר, היתה לה
מין שפה לא מסודרת ולא בנויה אבל מאד ברורה ומתכוונת, התיישבתי.

"תגרום לי לעשות פיפי במכניסים מרוב צחוק..." היא פקדה עלי בחן,
השעורים שלה שתמיד התחילו מוקדם בבוקר מצאו אותי הלום מלילה קודם שהיה
רווי באלכוהול זול ומיני כימיקאלים שעזרו לנו לנדוד ממציאות לחלום, בכל בוקר
בתחילת השיעור נתתי דרור לתולעת שנחה אצלי במוח לעשות מה שעולה בדעתה ובדרך כלל זה השכיב את הכיתה מצחוק.
כדי להשתיק אותי ולהחזיר אותי אל תוכן החיים כי יש פה שיעור על הראש, היא
היתה מתיישבת לי על הגב ועם כפות ידיה היא היתה עושה לי טובה כמו לכלב
וככה הייתי נרגע, או לא.

"אתה יודע שאבא שלך היה שובב גדול..."
שובב גדול ? חזרתי על דבריה מופתע, מאיפה את מכירה את אבא שלי? שאלתי
"מכירה וחצי..." היא ענתה ולגמה לגימה ארוכה מהבקבוק "נפגשנו דחופות..."
לאיזה צריכים ? התעניינתי כאילו זה לא ברור מאליו, אני הרי צריך להראות פתוח
וזורם, אבל בפנים הסתובבה לי הבטן, אבא שלי שהיה האיש הכי נאמן לאמא שלי
היה פוחז? לא כל כך נתפס.

היא חפרה באלבום תמונות ומצאה תמונה בשחור לבן, בתמונה היא ואבי עומדים
מחובקים מתחת לעץ דקל על שפת הכנרת
"הוא היה מצחיק אותי עד שהייתי עושה פיפי במכנסים..."

ניסיתי במהלך הערב להוביל לשיחה יותר ממצה על האירוע, רציתי לדלות עוד פרטים גם בשביל הרכילות אבל בעיקר בשביל להרגיש יותר חשוב.
כן, אבא שלי עם נועה אשכול, אז זה היה יחוס לא פשוט.

היא לא נידבה עוד פרטים, בכל פעם שבקשתי לרגל ולנבור עוד טיפה היא חייכה
חיוך גדול ולגמה עוד ועוד מתוך הבקבוק.

בסוף השבוע כשהגעתי הביתה לחיפה הסתכלתי באבי כמו באביר אנגלי, בארוחת
ליל שישי סיפרתי חוויות מהשעורים של נועה אשכול, אבי לא הזיז שריר.
סיפרתי שהוזמנתי אליה הביתה, אבי הסתכל בי וחייך חיוך רחב.
מאותו רגע היינו שותפי סוד.