דורית רונשטיין.

שומר סף מחבר העמים חפר באחוריים של הג'יפ, כשפתח את הדלת מאחור נפלו כמה בקבוקי שתייה והתגלגלו במורד הכניסה, הסתכלתי בראי וראיתי אותו רץ
להשיג את הבקבוקים, כשסיים את האיסוף הוא הגיע מתנשף אל החלון ושאל אחרי נשימה ארוכה "נשק יש?"

בחניה, בעוד אני מדומם את המנוע ומציץ בראי לראות שהכל יושב במקום צלצל הנייד...

"כן..."
"שלום, האם מדבר אייל גפן ?"
"התשובה היא כן, מי מבקשת לדעת ?"
"יש לך חצי דקה ?"
"לא ממש אני בדרך לפגישה במה העניין?"
"אתה לא מכיר אותי "
"כן "
"אתה מופיע בטלוויזיה בסרט פרסומת לעלם..?"
"נכון "
"זה אתה מהפרסומת"
"התשובה היא כן במה זכיתי..."

לקראת יום התרומות לעלם ארגון שמתריע נגד אלימות בילדים בקשו ממני להופיע
בסרט פרסומת שיגביר את המודעות לקראת יום ההתרמה, בסרט אני פונה פניה
ישרה אל הצופים ומספר על הבת שלי, בסוף הסרט אני אומר שבכל פעם שהבת שלי
אומרת לי שהיא מרגישה חזקה שאני לידה, אני אומר לה אני מרגיש חזק כי היא
לידי.. שלושים שניות של דיבורים קרובים לנשמה.

לאשתך קוראים דורית רונשטיין?"
"לא"
"אתה בטוח ?"
"כן, בטוח, למה ?"
"אתה מכיר אישה שקוראים לה דורית רונשטיין ?"
"לא"
"בטוח שלא ?"
"כן"
"יש לך ילד שקוראים לו עדי ?"
"לא גברתי, אני ממהר לפגישה, אולי אפשר לדחות את השיחה לפעם אחרת"
"תנסה להיזכר..."
"אני מנסה ואין לי קשר, ואני לא מכיר את האנשים שעליהם את מדברת..."

מעברו השני של הקו נשמע פתאום שקט, לא יכולתי לסיים את השיחה בטריקה מפני שריח חשוד עלה באפי, השתיקה הייתה ארוכה ומייגעת.
"אתה בטוח לא משקר אותי ?"
זקפתי את האוזניים והשבתי בחוסר סבלנות,
"אם הייתי מכיר אותך הייתי נישבע...למה שאני אשקר...?"
לא הייתה לך אישה שקראו לה דורית רונשטיין ?"
"רגע, הייתה לי פעם אישה שקראו לה דורית אבל לא רונשטיין"
"ויש לך ממנה ילד?"
"לא..., לא יכולנו להביא ילדים"
"אתה בטוח שאין לך ממנה ילד?"
"מאד רצינו אבל לא הצלחנו, הרפואה של לפני עשרים וארבע שנה לא הייתה מספיק מפותחת להציע לנו פתרונות... אני יכול לשאול את הגברת שאלה ?"
"כן"
"על מה ולמה ההתעניינות הכל כך חטטנית הזאת ?"

שוב נשמעה שתיקה ואחרי רגע נשמעה טריקה,
נשארתי לשבת עוד רגע.

במעלית נשמע שוב צלצול, לא יכולתי לענות כי הקליטה שובשה, בתוך חדר
הישיבות נאמרו משפטיים מאד קולנועיים בעוד אני מנסה להסביר לסובבים איזה פרט מתוך תסריט מורכב מצלצל שוב הנייד,

"כן"
"זאת אני"
"אני מבקש בכל לשון אם נוכל לדבר בעוד שעה אני באמצע פגישה עם אנשים"
"הבן של דורית ואולי שלך היה במשך שנתיים הבייבי סיטר של הבן הקטן שלי ובמשך שנתיים הוא ביצע בו מעשים מגונים בכל פעם שיצאנו לבלות, ועכשיו אתה בא ועושה לי סרטים על אלימות נגד ילדים..."

נשמעה טריקה.

הכל מסביבי השתתק, תנועות השפתיים של האנשים שדברו אלי הפכו איטיות,
הכל מסביב נראה לי פתאום כמו לקוח מתוך סצנה לבנה של פרדריקו פליני.

על מה היא מדברת לכל הרוחות, כנראה שמישהי מנסה לסחוט אותי…

התקשרתי לחבר במשטרה וגוללתי בפניו את הפרטים הוא שאל אותי איך היא נשמעת ואמרתי לו מאד אינטליגנטית ונעימה, הוא אמר לי לנסות ולקבוע איתה פגישה ושזה לא נראה לו רציני .

למחרת בבוקר שוב צלצל הנייד,
"אני מצטערת שתקפתי, אתה לא יודע כמה קשה לי עם זה"
"אני מבין אותך, תגידי לי בבקשה בן כמה הילד שלך?"
"בן שלוש וחצי"
"בן כמה הילד של דורית?"
"בן חמש עשרה"
"תקשיבי לי רגע, אני מוכן לעשות הכל למענך אבל יש פה עובדה יבשה שלא מחברת את הסיפור"
"למה אתה מתכוון ?"
"אני פרוד מדורית כבר עשרים שנה כך שאיך שלא נביט על זה לא יכול להיות לי ממנה ילד בן חמש עשרה"

נשמעה שתיקה ואחרי רגע קול חרישי של בכי, לא הגבתי נתתי לה להתפרק בזמן שלה...
"אני רוצה לפגוש אותך"
"בשמחה, תגידי מתי ואיפה ואני מתייצב בדום מתוח"
"אני גרה בחיפה"
"לבוא לחיפה ?"
"לא אני אבוא לתל אביב אני לא רוצה שבעלי ידע שאנחנו נפגשים"
"נוח לך במסעדה יפנית? " ניסיתי לבדוק את טעמה,
"אני מאד אוהבת אוכל יפני" היא נשמעה הרבה יותר רכה.

קיוטו בכניסה לנמל תל אביב הייתה הומה הגעתי עשר דקות לפני הזמן והתיישבתי בשולחן מול הדלת, בפתח המסעדה מופיעה אישה מדהימה ביופייה בת שלושים וחמש שמלה אדומה עם נקודות לבנות הבליטה גוף מרסק, היא חבשה לראשה כובע
קש לבן , כל מי שישב וראה לא הוריד את העיניים, היא טרה את המקום, חשבתי
בליבי אם זאת היא כל העניין הולך להיגמר לא טוב,

היא נעצה בי מבט והתקרבה, קמתי לקראתה היא הושיטה יד ענוגה לחצתי בעדינות והזמנתי אותה לשבת,
היא הביטה לצדדים ואחרי זה הסירה את הכובע..
"שמי נועה ואני מודה לך שהסכמת להיפגש איתי"
"את רוצה שאני אזמין לך משהו לאכול ?"
"עוד לו, מה שכן אני מתה מצמא חם נורא בחוץ"

מלצרית חיננית הניחה על השולחן כוס בירה יפנית קרה, ומיני ירקות שעשויים
בחומץ וסויה, היא לגמה מתוך הכוס שתי לגימות ועל שפת הכוס נחתמו סימני שפתיים, הרגשתי שאני מצטלם בתוך סצנה של תחילת החיים בבית קפה פריזאי.

"מה אתה יכול לספר לי על דורית ?"
"עבר המון זמן ממה שאני זוכר היא הייתה אישה נהדרת"
"היינו חברות מאד קרובות גרנו דלת מול דלת הבן שלה היה ביבי סיטר של הבן שלי
לפני חצי שנה הבן שלי הפך לחסר סבלנות ובכל פעם שהיינו צריכים לצאת הוא היה נכנס להיסטריה ולא הבנו למה, לפני שלושה שבועות חזרנו מוקדם הביתה ומצאנו את הבן שלי והבן של דורית ערומים על הספה..."

היא האטה את קצב דיבורה והתחילה לדמוע, היא בקשה להמשיך, שפתיה התחילו רועדות היא הוציאה מטפחת מהתיק וניגבה בעדינות את העיניים, הסתכלתי
לצדדים היא המשיכה לבכות עיניה הדומעות הוסיפו לפניה יופי ועוצמה, הגשתי לה
את הכוס היא לקחה ביד רועדת ומזגה לתוך פיה .

"איפה עומדים הדברים היום"
"המשפחה שלי התפרקה, בעלי לא היה יכול לעמוד מול זה ואושפז בגהה ואני
חזרתי עם הילד לבית הורי בחיפה"
"את גרה איתם עכשיו ביחד?"
"כן אני לא יכולה לעזוב את הילד לרגע"
"ויש מקום בבית ?"
היא חייכה בזוית הפה ואמרה כסף זה הצד החזק של הורי,
"איפה הם גרים ?"
"בדניה"
"מה עושה אבא שלך ?"
"הוא יבואן של משאיות"
"ומדורית את שומעת ?"
"היא ניתקה איתי קשר, לא רוצה לדבר איתי"



שתקתי,
לא הייתה לי חצי מילה להגיד, נועה הסתכלה בי עמוק ובקשה עזרה
לא ידעתי איך להושיע, לקחתי את כף ידה והתקרבתי להגיד לה,
"אני לא מכיר אותך אבל אני מוכן לעשות כל דבר כדי לעזור לך"

היא פרצה שוב בבכי ולחצה בכל הכוח את כף ידי, הרגשתי לחבק אותה, כל היופי
הזה מתפרק בין הידיים, הסתכלתי לתוך עינה וניסיתי לשדר חום ורכות, היא
הביטה בי חזרה כמו ביקשה רחמים..

"תשבע לי שזה לא הבן שלך"
"אני נשבע בכל היקר לי"
קירבתי את כפות ידיה לשפתי ונישקתי אותם ברכות היא לא נרתעה, הוא המשיכה להסתכל בי.
"אני צריכה לחזור לחיפה"
"את רוצה שאני אקח אותך ?"
"מה פתאום הנהג ממתין לי בחוץ"
"איזה נהג ?"
היא לא ענתה והוציאה מהתיק ארנק לשלם, עצרתי בעוד מועד..
"יצאת מדעתך את אורחת שלי"
"ניפגש שוב ?"
"מתי שתגידי, יוצא לי להגיע לחיפה לפעמיים"
"תגידי אפשר שאלה ?"
"בטח"
"אמרת לי שאת רוצה להיפגש בתל אביב כי את לא רוצה שבעלך ידע...
לא אמרת לי שהוא בגהה...?"
היא הדביקה לי נשיקה מצלצלת על השפתיים ועזבה לתוך האוטו.