יום חמישי, 17 ביוני 2010

אפרופו.

רעש מחריש אוזניים העיף אותי מתוך חלום מבועט,
המראות התערבבו לתוך תמונה של בית קפה מפורק לרסיסים .
נעמדתי בין רגע על הרגלים, הדלקתי אור וניגבתי את הזיעה שניגרה מהמצח.
לא פשוט,
מראות וזיכרונות של לפני הרבה זמן טיפסו אל מרכז הראש ולא נתנו לי מנוח,
בכי של תינוק, מראה של אישה עם בטן חרוכה, צרחות אבודות..
מאז ימי הפיגוע באפרופו בית חנה לא חלמתי על בתי קפה מפורקים לרסיסים,
הכל נדחק לקרן זווית אי שם למטה בתוך הנשמה ונרדם להרבה מאד זמן.

יום שישי,
העיר חוגגת בתחפושות, ערב רב של ילדים צועד במורד הרחוב,
הגעתי לפגישת בוקר שנקבעה מבעוד מועד עם במאי תל אביבי על איזה סרט שהייתי אמור לצלם אחרי החג, התיישבנו במרכז הרחבה תחת שמשיה לבנה, הזמנתי ספל קפה הפוך ובקשתי קרסאון חמאה טרי, הלחות הייתה בלתי נסבלת אחרי חצי שעה בקשתי שניכנס פנימה לתוך בית הקפה כי שם פעל המזגן.
בעוד אנחנו עוזבים את השולחן ונכנסים פנימה מבקש אותי הבעלים של המסעדה
דדי גולן אם אני אוכל לפנות כמה רגעים יש לו משהו חשוב לשאול אותי, סיכמנו שבין סיום הפגישה הזאת לפגישה הבאה נתיישב לכמה רגעים לדבר, בתום הפגישה הוא התיישב ושאל אותי בדאגה איך אפשר לפרסם את בית הקפה כי הוא רוצה לרוץ קדימה ורק פרסום יעזור, אמרתי לו שאני אחשוב ונדבר בעוד יום יומיים.
בעוד אני יושב עם גדי ואדם לסכם איזה פרויקט נשמע פיצוץ אדיר,
דלת הכניסה נעקרה ועפה לכיוון שלנו, משהו נפל מלמעלה וחבט בי בצוואר, עפתי מהכסא אל הקיר, ענן אבק סמיך חדר מבעד לפירצה...
לא שומעים ולא רואים.
הכל קפא, שקט סטואי עמד באוויר ולא זז, כמו בגן האלוהים,
כאילו מישהו גזר את חוט הקול,
קמתי על הרגליים ניערתי מעלי את האבק ורצתי החוצה, הבנתי שבחוץ מתחוללת הדרמה האמיתית, בחוץ הכל עמד, על ריצפת הרחבה היו מוטלות שתי נשים ליד אחת מהן שכב תינוק, עגלתו הייתה מפורקת.
ליד השיחים הייתה מוטלת עוד גופה, גבר מבוגר שהתפתל .
אחת הנשים בערה רצתי פנימה להביא מפת שולחן לכבות אותה, הרמתי את התינוק ודפקתי לו על הגב לבדוק שהוא חי, אין לי מושג למה דפקתי לו על הגב.
פתאום כמו שמישהו נתן סימן התחילו להישמע צרחות קורעות לב, תוך שנייה הפכה רחבת בית הקפה לזירה מבועטת של אי סדר והתרוצצויות.
רצתי אל האימא ששכבה בוערת, בינתיים איזה שוטרת לקחת מידי את התינוק, האימא התפתלה וגנחה, רכנתי אליה וניסיתי לעשות משהו, ידי קפאו, הספקתי לשמוע אותה מגמגמת משהו ואז היא נפחה את נשמתה. עצמתי את העיניים ולא ידעתי את נפשי, בחיי לא ראית מישהו כל כך קרוב חי ואחרי רגע מת.
כשאתה יוצא למלחמה עם חגור נשק וכובע פלדה משהו במנגנון מוכן אולי למראות כאלה, כשאתה יוצא לפגישה בבית קפה במרכז העיר לשתות כוס קפה המראה הזה הופך לך בנשמה באופן שאתה לא מכיר.
במרכז הרחבה הסתובבה ילדה קטנה לבושה בבגד לבן של מלכת אסתר ושרביט מזהב בידה, שמלתה הייתה מוכתמת בדם, פניה היו לבנות, עיניה היו נשואות למרחק, היא לא הצליחה לבכות מתוך ההלם.



המראה הזה לא נותן מנוחה ועוד הרבה זמן אחרי הוא רדף אותי לכל מקום.
ההמולה הלכה והתגברה, משהו בראיה שלי השתבש לא הצלחתי למרכז את המבט וכל דבר נראה לי לא בפוקוס, ריח כבד ולא מוכר של שריפה שלט באוויר, לתוך ההמולה פלש רעש של סירנות, עשרות שוטרים הגיעו למקום והתחילו לשאוג פקודות לכל עבר.
בקצה הרחבה בתוך השיחים שכב איש מרוסק, אין לי מושג מאיפה שאבתי את הכוח לגשת אליו, לחצתי בכף ידי על צאוורו, לא יודע למה אולי לעצור את הדם,
לימיים הסתבר לי שזה היה המחבל .
בין לבין ניסיתי כל הזמן להתקשר לארזי שהיה מפקד מרחב תל אביב שיגיע, ארזי היה חבר קרוב שבאיזה שלב של היום הייתי אמור להיפגש איתו.
מערכת הטלפונים הניידים קרסה.
הרחבה הייתה גדושה באנשים ושוטרים ופרמדיקים ומה לא, החלטתי לעזוב עוד לפני שמגיעה התקשורת ועיתונים ומצלמות.
עזבתי,
כשנכנסתי לתוך האוטו לא הצלחתי להכניס את המפתח, אמרתי לעצמי אני אקפוץ לאיכילוב שיבדקו מה הטשטוש הזה בראייה.
בשער הכניסה לאיכילוב שאג עלי השומר "עוף מפה היה פיגוע ואתה מפריע לאמבולנסים להיכנס.." .
רציתי להגיד לו שאני מהפיגוע אבל מי היה מאמין לי .
המשכתי לנסוע ועצרתי את האוטו ברחוב צדדי מאיפה שיצאו ההלוויות .
לקחתי את הטלפון וניסיתי להתקשר לאורית, הקליטה חזרה, כמו שאני מנסה להתקשר אני רואה על צג הטלפון רשומות שלושים ושש שיחות נכנסות .
מיד בקשתי לבדוק, השיחה הראשונה שקבלתי הייתה מחבר בטקסס שצרח לתוך המשיבון "אני רואה אותך בסי אן אן תתקשר אלי מיד להגיד לי מה שלומך…"
הייתי בהלם איזה סי אן אן על מה הוא מדבר.
המשכתי להקשיב,
נו נו, איזה צלם חובב תיעד את הרגעים הראשונים ותיכף שידרו את זה בארץ ובחו"ל.
התקשרתי לבני הבית להרגיע ומאותו רגע התחילו לטוס לכיווני עשרות שיחות מכל כתב טלוויזיה או עיתונאי אפשרי, עוד רגע אני הופך לגיבור לאומי.
כל הלילה ישבתי ספון על המרפסת צופה לתוך גן מאיר , מראה הבטן החרוכה של האימא רדף אותי לכל מקום, קולה האחרון הדד בתוך הראש .
ברגע שהבציע אור לקחתי את הקטנוע ונסעתי כמו אחוז אמוק לבית קפה.
המראה היה מייסר, שאריות של חלקי בית , חלונות וקרעי בגדים , כתמי דם טבועים באבני הרצפה, לא פגשתי שם נפש חיה.
התקרבתי לערמת החורבות ונעצרתי במקום שבו שכבה האימא, עגלת התינוק הייתה מונחת מרופטת וחסרה גלגלים בשפת הרחבה.
עמדתי והסתכלתי אל תוך האבנים והרגשתי גל של דמעות מתקרב ופורץ,
רציתי בכל מעודי להקיא החוצה את כובד המשא, להיפתר ממנו, וכך היה
ישבתי שם עוד שעה ארוכה.
חבר צלצל והשביע אותי ללכת לבית כנסת להגיד את ברכת הגומל.
לקחתי את הקטנוע ונסעתי משם לבית הכנסת ברחוב בורוכוב .
נכנסתי פנימה כל העיניים הופנו אלי, בקשתי מאחד המתפללים שיראה לי בספר התפילה איפה ברכת הגומל, מישהו מבאי הבית סימן לי על הכתף וביקש שאתלווה אליו, הוא סימן לי את הדרך אל במה הדורה באמצע בית הכנסת , הוא ביקש ממני לעלות, בדרך הוא שאל כמה כבודו רוצה לתרום, לתרום למה שאלתי משתומם, אתה יודע צריך לקנות את הזכות לעלות לתורה, אמרתי לו אני לא רוצה
לעלות לתורה אני רוצה רק להגיד את ברכת הגומל וללכת הביתה,

כן אבל צריך לתרום, אמרתי לו שבשבת אני לא מדבר על כסף,
ירדתי משם ניגשתי לפינת האולם לקחתי ספר וקראתי את ברכת הגומל שלוש פעמים , ליתר ביטחון.
ימים אחרי לא היה אחד שלא בא וניחם וטפח על השכם וכאב את כאבו בלי לשאול אם זה מעניין אותי או לא, כמעט כולם סיפרו מבלי להחסיר פרט על סבל או מקרה דומה שהם עברו.
באחד הימים ישבתי בית קפה אחר, ניגש אלי איש לא צעיר ואמר לי,
אני הולך מפה אתה מביא מזל רע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה