עבודה עושה חופש

בסיפרו כותב פרימו לוי,
אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים,
התבוננו וראו הזהו האדם.
והיה כי תידומו יאבדו ביתכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד.

ארוזים במעילי רוח עוטרים צעיפי צמר על הראש מכונסים היינו בתוך אווירון
שנחת הרגע בשדה התעופה של וארשה, בחוץ מטלטלת סופת שלג, פעם ראשונה
בחיי אני מביט בסופת שלג, מבעד לחלון הכל ניראה כמו דף מספר עם ציורים של
אסקימוסים, האווירון מתנהל באיטיות, הקברניט מתריע בקול רגוע שנחתנו
במדינה שכללי המשטר בה אחרים ואנחנו מצווים להקשיב לדפי הוראות הביטחון
שחולקו לנו, הוא ביקש בקולו המלטף לאחל לכולנו סיור מעניין ומועיל.

הימים, ראשית אלף תשע מאות שמונים ושלוש, ימים של חורף מכביד.
נקראנו לצלם סרט על ביקורה הראשון של התזמורת הפילהרמונית באושוויץ.
לפני המסע הלכתי אל מדף הספרים לקרוא את "הזהו האדם" של פרימו לוי.
פרימו לוי יהודי כימאי יליד טורינו ששרד את השואה ובספריו הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו, בספר הזה, שהוא הראשון שלו
הוא מתאר את השנתיים שעשה באושוויץ, רציתי לקבל עוד מימד לתוך אין סוף
הסיפורים השחורים שאספתי במהלך השנים.

אברהם מלמד ישב מכווץ בכסא חגור בחגורה ואת הכינור הוא חבק חיבוק של בן, הוא לא זז רק הסתכל מבעד לחלון ומלמל, פניו היו שטוחות. אברהם מלמד היה כנר בכיר בתזמורת וניצול שואה.

אולם קבלת הנוסעים ניראה כמו מחסן אפסנאות צבאי מהמאה הקודמת, ריח
דחוס של נפט תוקף אותך בכניסה, העובדים לבושים במעילי צמר חומים ולראשם
כובעי גרב, כל העת נשמעו הטבעות רעשניות של חותמות, רוב הטפסים שנמסרו לנו
עד שער היציאה יכלו לאכלס מגירה גדולה בשולחן הכתיבה של סבא שלי.
על הרצפה היו מסומנים קווים עבים שבתחילתם נצטווינו לעצור, העמידה לרוחב
הקו הזכירה לי מראות מתוך תמונות שהקרינו בימי שואה.

השמים פלטו פתיתי שלג לבנים, עמוד חשמל שממנו מותקנת מנורת רחוב האירו באור נמוך ומעיק את היציאה.
נדחסנו לתוך אוטובוס ישן, מלווה צעיר וסימפטי שהיה לבוש במעיל פרווה סנתטי
ביקש להגיד לנו באנגלית טובה שכל מה שהרגשנו עד עכשיו זה הבקרוב של מה
שאנחנו הולכים להרגיש בימים הקרובים, הוא גיחך והבין שדבריו לא זכו לתהודה
מחוייכת. קולין קראו לו.

רחובות וארשה נראו כמו ציור אקוורל דהוי, מתוך חלונות הבתים בצבצו נקודות
אור קטנות, מדי פעם חלפה על פנינו מכונית שנסעה ללא אורות, קולין עבר בין
המושבים עם בקבוק משקה לבן וצורב וחילק ביד נדיבה לכל מי שביקש להתחמם.
זה במקום תנור הוא ניסה שוב לשעשע, המשקה דומה היה בטעמו וריחו לחומר
חיטוי אכזרי.

בכניסה למלון פלדיום שרר שקט, לא הרבה אנשים היו מכונסים בלובי, על ספות
כבדות ישבו מספר אנשים מעונבים וניהלו שיחות חרישיות, על שולחן שיש נמוך
היו מנוחות כוסות תה שמהם היתמר עשן, כולם עישנו, הם הדליקו סיגריה
בסיגריה לשמור את הגפרורים למקרי חירום.

במעלית המתין לנו נער צעיר לבוש בבגדים תכולים ופפיון מרופט הוא לחץ על כפתור ובו ברגע שהדלת נסגרה הוא הוציא מכיס מעילו קופסא כחולה של קוויאר
שחור ושאל מי רוצה לקנות בארבע דולר.
הוצאתי ארבע דולר וקניתי, קוויאר בארבע דולר אין דבר כזה וגם אם הוא מזויף
הקופסא שווה יותר.

בכניסה לקומה בסמוך למעלית ישבה אישה שמנה ולא מטופחת פניה היו חסרות הבעה היא הביטה בחשדנות בכל מי שיצא מהמעלית. אחרי יום הבנתי שתפקידה
לשמור שלא יכנסו זונות למסדרון לפתות את האורחים.

בחדר ניצבה מיטה שעשויה הייתה מברזל גס, עליה נחו שתי שמיכות צמר וכרית
ורודה, הסתכלתי לתוך המקלחת על תקרה הנמוכה היה קבוע טוש שחוריו היו
חלודים, מגבת מנייר עבה הייתה מנוחת על שרפרף, בית הכסא היה חשוף, תושבת
עץ מרופט עמדה נשענת על הקיר מישהו לא טרח להחזיר אותה.
רדיו שעמד בסמוך למיטה השמיע מנגינות פשיסטיות, חיפשתי להחליף תחנה ולא
מצאתי אף כפתור, זה מה שאתה הולך לשמוע כל עוד אתה בחדר לחש לי סבי מתוך
חתיכת סבון שהיה מנוחת על הכיור...

דן היקר קבע איתנו בעשר בלובי, מישהו לחש לו שיש במלון מסעדה ובר רק למיוחסים ואנשי מאפייה ויש לו איש קשר שיכול להכניס אותנו, צעדנו חבורה קטנה לתוך המטבח וממנו פנינו לתוך מסדרון ארוך, באמצע המסדרון פגש אותנו איש ענק עם שפם גדול וסימן לנו עם האצבע לשמור על השקט, הגענו לחדר קירור האיש הגדול סימן לנו להיכנס הסתכלתי על דני ואמרתי לו בלחש "טוב לא יצא מהסיור הזה.." הדופן הפנימית של חדר הקירור נפתחה לרווחה, עמדנו פעורי עיניים,אולם לא גדול נפרש בפנינו בתוכו המולה של צבע וצליל, הרבה בחורות חטובות היו עסוקות עם גברים שפניהם היו זועפים, אוירה הלומת אלכוהול ואוכל בלי גבול,על הבמה עמדו חמישה נגנים שנראו כאילו אספו אותם מהרחוב וזמרת פרוסית עם שדיים חשופות.

התיישבנו ואחרי כמה רגעים רוקנו בקבוק של סליבוביץ, אל השולחן הצטרפו לא מעט בנות חטובות וכל אחת עסקה בשידול עדין.
הרבה צהלה וחיבוקים ונשיקות על השפתיים הפכו אותנו אחרי חצי שעה לחבורה הומוגנית שיודעת היטב את סודות החיים, הליידי שהיית תלויה לי על הצוואר
לחשה בקול מענג לתוך האוזן "קח אותי לחדר אני אעשה לך טוב " "במה מדובר" שאלתי, "אתה תחליט.." "עשרים דולר " חזרתי אליה נוקב, "חמישים ואני בדרך כלל לוקחת מאה" "חמישים אני לא משלם וחוץ מזה יש לי בבית אישה ואני לא עושה כאלה דברים" "אתה עושה, ועוד איך אתה עושה.." אחרי משא ומתן מייגע החלטנו להיפרד כידידים.

בשעה ארבע בבוקר מצלצל הטלפון בחדר, סורי יו וונט גארל, לא הבנתי על מה סח
הדובר, הוא איז איט, אי אם דה קונסירג' אי סנד יו גוד גוד גארל, נו טנק יו, גוד
גוד, הוא דחק בי, נו טנק אי אם סליפינג, טומורו, הוא ניתק ואחרי רגע שוב צלצל הטלפון איף יו דונט ליק גארל הי סאנד יו בוי, טרקתי לו את הטלפון.

למחרת בבוקר יצאתי אל הרחוב לנשום אויר ולראות באור יום את רחובות ורשה,
צעדתי לאורך הרחוב וכל מי שעברתי לידו הסתכל בי וחייך, חשבתי לעצמי הרי לא יכול להיות שפה בוורשה מכירים אותי, חלק עברו והצביעו חלק ביקשו להגיד לי משהו בפולנית, חזרתי למלון נרעש וסיפרתי לקולין הוא התפוצץ מצחוק והצביע על המעיל שלי, "המעיל ג'ינס הארוך הזה שאתה לובש הוא המצרך הכי יקר והכי מבוקש בוורשה וכל מי שרואה אותו חלום שאולי יהיה לו פעם מעיל כזה" .

אנחנו יושבים צפופים בתוך קרון רכבת ישן בדרך לאושוויץ,אברהם מלמד יושב ליד
החלון ומתבונן בנוף .
אברהם ניצל משיניהם הנוגסות של הגרמנים באושוויץ כי הוא ניגן בתזמורת של המחנה שעמדה ברחבת הכניסה וניגנה בכל פעם שהגיעו אנשים חשובים, הוא היה
אז בן שתיים עשרה, הוריו וכל בני המשפחה נשרפו באושוויץ.
פניו השתקפו בחלון הם היו לבנים וקמוטים, שפתיו קפוצות הוא לעס את שיניו וחיבק בחוזקה את הכינור,הוא לא נתן לאף אחד מהסובבים לחדור לתוך נשמתו הוא רק הסתכל ולא הגיב, צלמנו אותו קרוב עם שתי מצלמות, לפתע הוא הוציא את הכינור הניח מטפחת אף לבנה בקצהו הצמיד את סנטרו והחל לנגן בשקט את "היידיש א מאמא". תוך רגע השתרר שקט מבעית בקרון, ניגונו התגבר, עוד רגע הוא בוצע את הכלי לשנים, הוא בכה בכי גדול מתוך הכינור עיניו היו יבשות, עמדנו בלי תנועה ובכינו ,אברהם הפסיק לפתע את הנגינה, כאחוז אמוק החזיר את הכינור לארגז , הוא הוציא מטפחת לבנה וקינח את האף.

בכניסה למחנה הסתכלתי בשלט "ארבט מאח פראי" לא ידעתי איך לספח את
הפרוש, העבודה עושה אותך חופשי, זה הזוי ומטורף, ישמור אלוהים על איזה חופש מדובר פה .
בינואר 1940 נבנה המחנה, שטח מגודר בגדרות חשמל עם עמודי בטון מאיימים, כל כמה מטרים מוצב מגדל גבוה עם גג פח ופרוז'קטור. הכל עומד מאובן כמו בתמונות.
שעברנו את סף הכניסה הרגשתי פתאום לבוש בבגדים מפוספסים ולראשי כובע מלוכלך, שרתי לעצמי באידיש איזה שיר שאף פעם לא ידעתי.
הכל מסביב פסטורלי, מעל חגות ציפורי חורף, בצידי הדרך פזורים עלי שלכת
מוזהבים, מנקות שמנות אוספות בעזרת מטאטאי קש את שאריות העלים, ליד אחד
מבתי האבן עמד איש קשה יום עם כלי חפירה וקילף תפוז את קליפתו הוא שם בחרך שהיה קבוע בקיר.

ברחבת הכניסה על אחד מקירות הבתים תלויה תמונה גדולה בשחור לבן, תזמורת
המחנה מנגנת, הכל נראה מטושטש ומרוח.

אברהם מלמד האיט את צעדיו, הוא נעץ את ראשו והסתכל מרחוק לתוך התמונה,
מתוך כיס מעילו הוא הוציא כיפה שחורה והניח על ראשו.
מתוך שקית נייר חום הוא הוציא שרשרת שבקצה תלוי מגן דוד הוא הניח את השרשרת על צווארו וחשף את המגן דוד.
מתוך ספר תנ"ך הוא הוציא שקית ניילון שבתוכה היו תמונות קטנות ובלויות של
אנשים זקנים.
תנועותיו היו כמו של רובוט, מישהו ניסה לעזור לו הוא לא נתן לאף אחד להתקרב
שנים הוא מתכנן את הרגע הזה.
מסביב אף אחד לא זז, עשרות הנגנים הסתופפו להביט באברהם.
לפתע הוא התחיל פוסע לעבר התמונה, הוא נעצר וקרב את עיניו, בשורה התחתונה
הוא מישש באצבעותיו פנים מצולמות , היו אלה פניו ,ידיו התחילו לרעוד.
קולות בכי חרישי נשמעו מסביב,
אברהם המשיך למשש, בפניו התגלו קמטים חרושים, מתחת לעיניו תפחו שקיות
שהיו תלויות כמו שקדי בוסר, מידי פעם הוא בלע רוק, שום לכלוכית, שום דמעה.
הוא התכופף והוציא מתוך הארגז את הכינור, הוא נעמד כפוף ומכווץ מול התמונה
והתחיל לנגן את התקווה.
תוך רגע הצטרפנו אליו כל העומדים חרישי... נפש יהודי הומייה...השירה התגברה
ומתוכה נשמעו קולות בכי קורע.

אברהם היה מכונס לתוך ימי הילדות שלו, הוא עמד כמו ילד קטן ורזה וניגן...
להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים...
בסיום הוא חיבק את הכינור הסתכל מסביב ולחש אני לא אתן להם לראות אותי בוכה, אני לא אתן לקלגסים לראות אותי חלש...
ראשו נשמט, הוא מלמל עוד מילה ונפל.