לפני יום פתחתי אחרי כמעט שבוע את תיבת המייל שלי ובאחד מהמנשרים מצאתי
שורות מרגשות של יואב חבר רחוק שאני מאד אוהב, הוא כתב לי על השנים האלה
שבכל יום חמישי בשעת בוקר מוקדמת כשאנחנו נפגשים לכמה רגעים באמצעות
השורות האלה, ותמיד אבל תמיד הגעתי והנה פתאום לא באתי ביום חמישי ואפילו
לא הודעתי...
יואב יקירי באותו יום וימים אחרי הייתי תלוי בין חיים ומוות, זה נשמע מלודרמטי
ודביק ובלתי ניתפס אבל באמת התורה זה מה שהיה.
אני מודה שהתלבטתי לא מעט לפני, אני מבקש לכדרר עם עצמי מונולוג אישי שבא
מהכי עמוק שאני מכיר ומבין נכון לרגעים האלה, ואני מתכוון לרגעים האלה כי
בשום רגע אחרי אני לא רוצה להבין יותר ממה שצריך ולבוא בטקסטים מיסיונרים
על טיב החיים ואיך הם צריכים להתנהל.
המסע הפנימי הוא שלי באופן הכי עמוק ופורץ מתוך אירוע הכי מטלטל שעברתי
בחיי.
מאד חשוב לי להגיד שבתוך כל הדברים שיכתבו פה אין קשר ליכולות המופלאות
והפנומנאליות של טובי הפרופסורים והרופאים שניתחו אותי בפעם הראשונה והצילו את חיי בפעם השנייה.
חלה הסתבכות נדירה שבועיים אחרי הניתוח, הסתבכות שלא קשורה באופן ישיר
לניתוח, היא קשורה לאופן שהדם נקרש ובכל העולם כולו התגלו שלושה מקרים
כאלה, כלומר מבחינה סטטיסטית על כל חמישים אלף ניתוחים כאלה יכולה לבוא
התקלה הזאת.
שבועיים אחרי הניתוח עם פחות 13 ק"ג אני יושב בפגישת הפקה ומרגיש פתאום
שהכל בוער בתוכי, מתנפלים עלי כאבי תופת בבטן ואני לא מוצא רגע מנוחה, שש
שעות אחרי אני מובל באופן בהול לבית חולים אני רפוס על המיטה, אחרי מספר
בדיקות של סי. טי. אני מוצא את פניה של הרופאה המופלאה שלי קרוב לפני כאשר
היא לוחשת לי...
"אייל המצב מאד מאד לא טוב ממש קריטי אנחנו נאלצים לנתח אותך שני ניתוחי חירום בלי להעיר אותך ביניהם ואני מבקשת שתחתום לי על שני הטפסים האלה"
אני מסתכל לה בעיניים מקומט מכאב ושואל מה זאת אומרת קריטי...
מכאן אני זוכר את עצמי מוסע במסדרון לתוך מעלית, אני מבחין מגובה השכיבה
באנשים עם פרצופים מודאגים, אף אחד מהם לא מחליף מילה, אני זוכר מסכת
חמצן ומישהו אומר במבט רוסי אני צריך עוד...
מאותו רגע, שלושה ימים מתחוללת דרמה לא פשוטה ומאד מדאיגה של חיים ומוות
ואני שחקן מרכזי בדרמה הזאת רק אין לי מושג מי ומה.
הבת היקרה שלי מסתגרת בחדר וקוראת תהלים, אישתי שהיא באמת באמת
אחראית אמיתית לעובדה שאני מזהה עכשיו את האותיות על המסך שפינתה אותי
לבית חולים הנכון והזעיקה את כל העולם כי כל דקה היתה קריטית מספרת לי
שביקשו ממנה כל הזמן לדבר אלי כי אני שומע ומרגיש,
ואז איזה לילה היא קרבה את פיה לאוזני וצעקה
"אסור לך לעזוב את דניאל ואותי, אסור לך לעשות את זה, תתחזק, תניע מנועים כמו שאתה יודע ותחזור אלינו אל תשאיר אותנו לבד...."
אחרי ניתוח מאד מורכב אני שוכב בטיפול נמרץ מחובר כמעט לכל צינור אפשרי ומדי פעם פוקח את העיניים לנסות להבין.
משהו מתחיל להתבהר לי, אני רואה לקצת את אשתי עם פנים מחייכות ואת יעל
שנמצאת כל החיים לידי, אני רואה ושומע את איתוש האח הלא ביולוגי אבל הנדיר
שלי, ואת הפנים של הרופאה המלאכית שלי, אני מעכל שברי משפטים ומתחיל
להבין שנשארתי כאן על האדמה לעוד כמה וכמה סידורים...
אני מתחיל לזהות פנים ולהתמסר במודע לדספלינה של חדר טיפול נמרץ.
מין חדר בלי טיפת נשמה בלי יום ולילה וסאונד מעיק של מכונות אלקטרונית
אבל עם צוות מופלא שבא במיוחד מגן האלוהים.
באחד הערבים התיישב על המיטה שלי אחד הפרופסורים הכי מדהימים שהכרתי
ושאל אותי איך אני מרגיש, שאלתי אותו איך אני צריך להרגיש... ואז נדלקו לו שני
פנסים בעיניים והוא הפיל לי את האסימון "אייל יקירי לא היית לנו בידיים, אין לך
מושג כמה מרגש אותי לראות אותך עם עיניים פקוחות... אין לך מושג איזה איש
חזק אתה... " הוא מחה דמעה.
מהרגע הזה התחלתי להבין עם הרבה דמעות בעיניים מה עבר עלי, בלי או עם קשר
הגוף והנפש עברו טראומה איומה והכל מתחיל לתפור את עצמו מחדש, אולי הבנתי
פתאום את המשפט המדהים שצעקה לי אשתי באוזן שאסור לי לעזוב אותם...
אני רוצה להגיד לכם מה אני מרגיש 10 ימים אחרי באמת בלי שום מגיני ברכיים וטישואים שמנגבים דמעות (והם מנגבים), אני בתוך מסע מרתק של רקמה מחודשת, אני באיזה ערבוב תחושות שמייצר משפטים ותובנות שקורות כאן ועכשיו, שום דבר לא מרחיק לכת, שום דבר לא הופך מבחינתי לתורה כתובה או מחוקה, שום סדר יום לא שובה אותי, לא רוצה להמציא את הגלגל מחדש, רק רוצה באופן צנוע להשתמש חכם במה שהמציאו, אני רק רוצה להיות הכי קרוב למה שקורה הרגע, בלי להסתיר או להחביא וזה מרגש אותי ומחזק אותי עד קצת לפני השמים.
אני מודה בכל בוקר לבורא עולם, כן לבורא עולם, ואין פה שום הכרזה רדיקאלית
על חזרה בתשובה או מעשים רעים או טובים, אני מדבר אליו בשפה הפשוטה
והישירה שלי וזה עושה לי נפלא.
יואב יקירי, עכשיו אתה יודע למה לא ביקרתי אותך ביום חמישי שעבר, אני נשבע שלא התכוונתי ולא רציתי לגרום לך חצי כאב אבל פה ושם צריכים אולי להיות מוכנים לשינויים בתוכניות...
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה