לא שלמו.

באיזה קיץ לוהט של סוף שנות השבעים שהשמש מראש הודיעה שהיא לא מחשבנת ליהודים וערבים נקראתי לפגישה בהולה במשרדים הלא כל כך מטופחים של מנחם גולן ויורם גלובוס.
בתחילת רחוב אלנבי שוכן בית קומות אפור שמתחתיו הקרינו סרטי זימה, על כל
הקומה הרביעית פרוס היה משרד מאד מרושל עמוס בקופסאות פח עגולות וסלילי סרטים, על קירותיו היו תלויים כרזות של סרטים ישראלים, המולה מעיקה
ורועשת, הרבה אנשים מתרוצצים מתוך ואל תוך החדרים, את ריצפת המסדרון
עיטרו כתמי קפה ישנים, מאחד החדרים נשמעו שאגות באנגלית, מישהו כנראה
אמר מילה לא נכונה למנחם גולן...
הגעתי עד עמדת המזכירות ובקשתי בעדינות להודיע שהגעתי לפגישה שתואמה יומיים לפני עם יורם גלובוס ומנחם גולן, המזכירה ביקשה את שמי, אמרתי לה, באיזה עניין היא התעניינה, אני שחקן וקראו לי לפגישה על איזה סרט, היא הציצה
ביומן מרופט, "אתה בטוח שהפגישה להיום", "כן, קבעו איתי", "כי לא רשום לי "
היא קרבה את היומן לעיניה, "רגע יש פה כנראה טעות כי רשום לי פה יונתן גפן,
תן לי אני אתקן את זה ", "אולי הם מחכים לפגוש את יונתן גפן" שאלתי מודאג,
"אני לא חושבת" .
התיישבתי על ספת ברזל והמתנתי, עדין נשמעו ברקע שאגות רמות מישהו בחו"ל חוטף כהוגן על הראש.
"אתה רוצה לשתות משהו", "לא תודה", "אל תתבייש", "נכנס ואולי אחרי זה",
"זה יכול לקחת חצי שעה עד שהם יגמרו", "אני אתאפק".
אחרי עשרים דקות יצא מהחדר ניסים עזיקרי כעוס, הוא טרק את הדלת בחוזקה
וסינן בני זונות..
המזכירה נכנסה פנימה ואחרי רגע יצאה וביקשה ממני להיכנס.
נכנסתי לתוך חדר גדול מוצף באור יוקד שפרץ דרך חלון ענק, לרוחב החדר עמד שולחן גדול עמוס בניירות וקלסרים, מאחוריו ישב יורם גלובוס נוטף זיעה, בסוף
השולחן ישב איש מהודר, גלובוס התבונן בי ופקד עלי לשבת, "זה יואל זילברג אתה
מכיר", "איזה שאלה", "יואל ספר לו מה ומי אבל קצר יש לנו על הראש בלי סוף
דברים.."
יואל הזדקף הוא נראה כמו אציל פולני, ישיבתו הייתה מאולצת ,הוא הקפיד להסתיר קרס קטנה שבצבצה בין כפות ידיו שהיו משולבות, פניו היו שזופות וחלקות, נראה שהם ספגו את כל תכשירי הטיפוח שהיו מצויים בפרפומריות יוקרתיות בפריז, חולצתו הלבנה הייתה מגוהצת למשעי, הוא זז בתנועות מדודות לא לפרק כלום.
"אתה יודע לעשות מרוקאי","כן", "נו טוב תגיד משהו תשחק לנו משהו במרוקאית", בימי הלהקה היה לנו מערכון שהשכיב את החיילים על רס"ר פולני וחייל מרוקאי, שחקתי בפניו את שני התפקידים, יואל הסתכל בי ויורם קיבל בדיוק
שיחה. אחרי כמה רגעים הרים יואל את היד ועשה לי סימן להמתין רגע שיורם יסיים את השיחה, מישהו מהצד השני של הקו כנראה סרב ליורם והוא התחיל לצעוק ולנופף בידיים, יואל הביט בו מודאג, הוא טרק את הטלפון בחוזקה "אתה
נותן להם אצבע והם רוצים את כל הרגל " אני מכיר את המשפט בווריאציה אחרת אבל מה פתאום שאתערב.
"לאן זזים מפה" שאל יורם, יואל הביט בי ואמר "מצחיק השמנמן לא איכפת לי לנסות אותו" "תשמע" זעף יורם "אתה רוצה אותו או לא" יואל התכווץ וענה לו
אחר שנייה "כן הוא יהיה מצחיק".
יורם פנה אלי חד כמו קצין שמנדב קבוצת פקודות, "תשמע אנחנו הולכים לצלם את
אמי הגנרלית יואל רוצה אותך וזה על אחריותו, הצילומים מתחילים בעוד עשרה
ימים בערד, אני צריך אותך שם שלושה שבועות רצוף, יש לי בשבילך שלשת אלפים
לירות טוב טוב לא טוב לא טוב"
בקשתי לשאול שאלה ועוד לפני הוא דחף לי חבילת ניירות מודפסים ואמר לי תחתום פה ולמטה.
במושב הקדמי ישבה עם עיניים עצומות גילה אלמגור, במושבים האחוריים ישבו הלומי שינה גדעון זינגר אריאל פורמן וצחי נוי, השעה ארבע וחצי בבוקר, נכנסתי
פנימה והתיישבתי ליד אריאל פורמן, הוא היפנה אלי ראש פתח חצי עיין ושאל
"אתה יודע את כל הטקסט ?" "פחות או יותר" " גם של גדעון? " "לא,למה ?" " כי
לגדעון אין מושג " גדעון הפנה ראש לאריאל פורמן ושאל על איזה טקסט מדובר,
פורמן ענה לו באידיש שלא כל דבר הוא צריך לדעת.
בשבע בבוקר הגענו למלון השלום בערד, נכנסנו לחדר האוכל והתיישבנו רצוצים
ליד אחד השולחנות, גדעון הסתכל על אריאל פורמן ואריאל פורמן הסכל על גדעון, גדעון אמר בקול נמוך ומנוקד "אני חושש שאין הרבה ברירות... אייריש קופי"
פורמן הנן בראשו, וחזר על דבריו אייריש קופי... אחרי שני רגעים הונחו על השולחן
שלוש כוסיות עם מנה מאד נדיבה של אייריש קופי, בחיי לא שתיתי אייריש קופי
ובשעה כזאת, גדעון שם יד על הראש ובירך ביידיש, פורמן עצם עיניים ואמר אמן,
כולנו רוקנו את הכוסיות לתוך הבטן שהייתה שקועה בשינה עמוקה.
אחרי שתי ביציות גדעון מסר לפורמן בהכנעה שהוא מאד צמא וביקש לדעת אם יש
לו מושג איפה אפשר להשיג פה בסביבה אייריש קופי, פורמן סימן למלצר ושלושתנו
אחרי ברכה לגמנו עוד מנה, באיזה שלב בקשתי להבין איפה אנחנו ולאן פנינו
מועדות, גדעון הביט בי בצער ואמר ביידיש הלך הילד.
הגענו לגבעה עירומה וצחיחה, שום ענף ירוק שיכול לסמן צל לא נראה באופק,
חוץ מאבק בשפע וקרני שמש עוקצניות לא הציע המקום שום דבר, במעלה הדרך
היו פרוסים רכבי הפקה מאובקים, זינגר נשאר לשבת בוואן בטענה של קוצר נשימה, פורמן נזעק מיד עם סיגריה עבה ודחוסה כדי לעקל על הסבל, זינגר ינק
מתוך הסיגריה כמו מתוך משאף של חולי אסטמה וכיבד אותי במשיכה ארוכה כי
צריך לשמור על הילד שלא יתייבש, תוך כמה רגעים התערבב העשן הקטלני עם הדי
האייריש קופי והכל הסתובב סביבי בקצב לא אחיד.
לבושים במדי צה"ל מאובקים עמדנו באוהל עם אויר רותח וניסינו לעשות חזרה על
הטקסט, לא היה לי מושג מה צריך להגיד, זינגר הביט בי בחמלה ועשה מאמץ
לדחוס את הצחוק עד עומק הבטן, פורמן השתעל שיעול מאולץ גם הוא ביקש בכל מעודו להראות רציני זילברג נעול בקבקבי עץ לבנות מפריז כולו בלבן מגוהץ איבד תוך רגע את הסבלנות, מה מצחיק אתכם לכל הרוחות הוא שאג אתם שחקנים או חבורה של גנגסטרים תתרכזו... עמדתי מזיע ומבויש, בקשתי מאלוהים שיעשה איתי חסד חד פעמי ויחזיר לי את כל המשפטים שעד אתמול ידעתי בעל פה, לא
עזר כלום, במשך חצי יום צילמנו 64 טייקים של אותה סצנה כאשר מי שמפסיק
ברוב הפעמים זה אני.
אחרי שסוף סוף ניגמר הסיוט ניגש אלי יואל זילברג שוצף מכעס "מה אתה ילד בן שלוש אין לך משמעת".
שלושה שבועות אחרי, ביום ההתחשבנות ישבתי מול יורם גלובוס, יורם הביט בי
בפנים כועסות ואמר "אתה הרסת לנו יום צילום וזה עלה לנו הון תעופות בערך עשרים וארבע אלף לירות, מאיפה תחזיר לי עכשיו את היתרה..."
הסתכלתי לתוך עיניו עצוב כמי שמתחנן על חייו... הטלפון צלצל...
את הסרט הראשון בחיי עשיתי ללא תשלום.