יום חמישי, 17 ביוני 2010

אני וסילביה שוכבים קשורים.

שעת בוקר מוקדמת ולחה, רגע לפני עוד היינו מכונסים עם חברים קרובים במסיבת
יום הולדת בלי גבולות,

בכניסה לטרמינל עמד שומר רוסי ועישן סיגריה, השמש עוד עמוק מתחת לשמיכה, הקפה סגור בקופסא והוא מעשן כמו קטר, קיבינימט אין פה איזה חוק שיתעורר לרגע ויכניס לו באביו אביו.

חצי מתושבי הארץ דחוקים על המדרכה כולם עמוסים וצווחים, הם נוסעים מהר
לפני שהכל ייסגר או יתפרק ולא יהיה לאן לחזור,

אבא אחד מוריד סטירה מצלצלת לבן שלו כי המזוודה נפלה מהעגלה, לא היה טעם להיכנס לברור נוקב כי האבא היה גדול עצבני ובעיקר לא מגולח, גם השעה לא ממש נוחה.

מיהרנו לדלפק הביטחון לאורך הדרך היו סדורים אנשים טרוטים בתוך רעש והמולה, כל היופי המתחדש של הטרמינל הבלתי סופי הזה לא יכול לחפות על ההתנהלות הלא מרנינה והלא נימוסית שהקפידה להציץ מכל פינה.

בדלפק של אל-איטליה עמד יהודי לא צעיר וצעק בקולי קולות על הדיילת "ג'יזס קרייסט ביטלתם לי טיסה ואני צריך ללכת עכשיו לכרטס, פק דם, פק דה קאנטרי,
פק דה אל-איטליה..." אדוני " ניסתה הדיילת בכוחות אחרונים,"בול שיט אדוני,
שום אדוני, פק יו, תלכי את לכרטס את הכרטיס, גם פה לא מצאתי סיבה להתערב
כי לך תדע מאיזה חבל ארץ היהודי, אולי יש לו קשרים חסויים עם איזה משפחה לא כל כך ידידותית ולפני שאני אומר ג'ק רובינסון זה יכול להיגמר לא בריאותי...

יש לנו דרך לא פשוטה עד קורסיקה פניתי לדיילת, מדובר על שלושה מעברים, המזוודה תגיע ? מה אתה דואג אנחנו במאה עשרים ואחת היא חייכה והדביקה מסביב לידית בלי סוף מדבקות.

במילאנו שתינו אספרסו חזק כדי להעיר את מה שעוד לא נרדם לנו, העליה למטוס
בדרך לניס התנהלה כמו בהלוויה איטלקית, רגע אחרי הנחיתה מודיע הטייס שיש
סטריק באייר פרנס ולא יודעים מתי יבואו לקחת אותנו מהמטוס, שילכו לעזאזל
יש לנו טיסה לקורסיקה עוד ארבעים דקות והם משחקים לי עכשיו כמו בגן ילדים.

בניס ביקשנו הכוונה באינפורמיישן, האנטישמי פיהק והתמתח עם הידיים לצד שמאל .

רצנו כמו מטורפים לאן שהוא סימן, אחרי ביקור פתע בשני טרמינלים הגענו
בלי טיפת אויר לטרמינל הנכון, ממש ברגע האחרון הושבנו את עצמנו טרוטי עיניים ועטורים בזיפים שהתחילו לצמוח עוד בארץ.

דיילת מטופחת לא הפסיקה למולל בצרפתית מתחילת הטיסה עד סופה, הם לא סותמים לרגע הפרנסאווים, אנחנו יוצאים מבטן המטוס מודבקים לבגדים וצועדים בביטחון לדלפקי הכניסה.

אני לא מאמין המסוע של המזוודות נעצר בלי המזוודות שלנו. חולפות עוד דקות
ארוכות ואני אומר בלב הרי אין שום צ'אנס בעולם שמישהו שם מאחורה ידע לשים
את המזוודה על המטוס הנכון, אני מסתכל על החבר החבר מסתכל עלי, מתחילה
להסתמן דרמה.

סילביה היתה חסרת סבלנות עוד רגע פורץ לה לתוך הפרצוף יום ראשון וכאן שני יהודים מארץ שמערבבת מלחמות מנסים בשפה מעוקמת להסביר את גודל הצרה.

מילינו טפסים הבצרנו נשבענו התחננו נזפנו והכל בתנועות ידיים, עזבנו את סילביה
על סף בכי, יצאנו עם עגלה ריקה ושני תיקי יד לקחת מכונית מאיוויס,

הרי לא יתכן שנעבור חלק את ההרשמה שם בדלפק, כמובן שהשם שלי היה כתוב בשפת נקבה וטובת הלב מאיוויס פסקה באופן צרפתי שאין הזמנה על שמי, משהו בהסדרי הנשימה שלי השתבש, עוד רגע פורץ איזה וריד מרכזי החוצה ואני משחרר את הידיים למעשים רעים. בסוף נפרדנו כידידים.

בדרך אני אומר לחבר הרי אם לא תגיע המזוודה שלי יש פה צרה לא פשוטה כנראה אין באי אף אחד בגודל שלי שלא לדבר על חנות למידות גדולות, אל תהיה ילד אומר
החבר הרי באנו לאי לעשרה ימי בריאות, להוריד במשקל, תוך יום הכל יעלה עליך,
חסר היה מילימטר שאני מעיף לו סטירה שהיתה משתקת לו חצי גוף.

מאי אי ספיק וויט סילביה, נו. מאי נאם איז גפן מאי סוט קייס... נו, ווט נו?,
נו אינגליש, אימא שלה זונה, סאם באדי ספיק אינגליש אין יור אופיס? נו, הצרפתייה לא אמרה כלום חוץ מנו, בטח מישהו במשפחה שלה היה בווארמאכט.
טומורו היא סיננה וטרקה, אחותך טומורו.

בלילה חלמתי שאני וסילביה שוכבים קשורים זה ליד זה בתוך מזוודה .

למחרת נסענו לשדה התעופה לפגוש את סילביה, היא לא היתה, פגשנו את מארי
אנטואנט או השד יודע איך קוראים לה, סורי לא מוצאים את המזוודה שלך בשום
שדה תעופה, אני מחפש בסביבה חומצה מילחית לשפוך לה על הפנים, מה זאת
אומרת? זאת אומרת שמחפשים בכל שדות התעופה שעברתם ולא מוצאים, אני
מנסה לבדוק שאנחנו קרובים לאיזה בית חולים כי האירוע מתחיל לתת את אותותיו,

חשוב לציין ועוד רגע זה היה פורח לי מהזיכרון, החבר קיבל את המזוודה
שלו אתמול בלילה וכמו שאתם מבינים זה פרט שמוסיף שמן למזוודה.

אנחנו בפיתחו של היום השני ואני עם אותם תחתונים.

אין אדם במלון כולל מנכ"ל הרשת שיושב בניו-יורק שלא יודעים על המקרה.
ההמולה והרעש גרמו לוועד העובדים הבכירים של המלון להגיש מכתבי התפטרות, מנהלת האיכות הציעה להביא תחתונים של אבא שלה שנפטר מעודף שומן.

אחרי הצהרים מודיעים לי מהנהלת המלון בשמחה שלא יודעת גבול שהמזוודה שלי
נמצאה ועוד היום בלילה היא תגיע לחדר.



בחצר המלון נשמעה צפירת הרגעה, החיים מתחילים לחזור למסלולם.
בעשרים ושתיים אפס אפס נכנסתי לחדר והיא המפלצת השחורה ניצבת מלאת ביטחון עם הידית למעלה.

למחרת, אחרי לילה רגוע ומלטף אני יורד ללובי לבוש בתחתונים נקיים פונה אלי סגנית המנהל לברר איך ישנתי, אני מתקרב אליה זקוף ובידידות אמיתית אני שואל
אותה איך זה יכול להיות שחברה כל כך גדולה וכל כך מכובדת מביאה את עצמה לכזאת תקלה.

היא הסתכלה עלי, קרבה את ראשה ואמרה...
היא נתקעה בתל אביב שכחו להעמיס אותה שם.
עם ישראל חי סיננתי בעברית .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה