ממדרגות הכניסה נדף ריח של מאפה גבינה חם ומהביל,
פקידה נמוכה ולא מטופחת הסתכלה בפה מלא לתוך מסך טלוויזיה שחור לבן שממנו בקעו קולות של תוכנית אמריקאית.
על דלת הכניסה בסוף המסדרון בקומה שתיים היה מודבק צילום של כלב בולדוג מאד לא ידידותי, מתחת לצילום כתוב דוקטור חודניצקי מומחה לדיאטה לא קונבנציונאלית.
קבלת פנים כזאת מורידה באופן די מהיר את מפלס התיאבון,
חשוב שנדע , כל מי שמגיע לדר' חודניצקי בפעם הראשונה בדרך כלל בא עם תיאבון שעבר מזמן את רף החיים הבריאים .
נעצרתי לרגע מחמת הספק, חשבתי לעצמי רגע לפני המפץ אולי נדחה שוב
לשבוע שבועיים, בטח הבן אלף ייתן לי איזה סטנסיל מודפס עם רשימה
מאד לא טעימה של מצרכים שלא הייתי לוקח בשום רגע לאי בודד,
אבל לא, הפעם אני הולך על כל הקופה.
דפקתי לא בכוח מופרז על הדלת,
לא באה תשובה...
אמרתי לעצמי יש אלוהים..
אבל לא,
אחרי שני רגעים נפתחה הדלת, ברקע נשמעו נביחות מוקלטות של כלב בולדוג , המזכירה שהייתה עסוקה בעיצוב ציפורן שלא עמדה בעומס הביטה בי וצחקקה, אתה הולך למות..לא חבל..
שאלתי באופן לא סבלני למה מתכוונת הגברת , ואז בלי להסתכל היא אמרה במבטא רוסי כבד... רופא ידבר אותך..
אני מודה שזאת פתיחה די לא מבטיחה,
משהו רטוב החל להופיע בצוואר העליון.
שאלתי ברוב נימוס אם אפשר לשבת, ובקצת חיוך אם הכלב לא נושך,
היא לא התפוצצה מצחוק ואמרה לי שוב אתה הולך למות וכלב שלנו
לא נושך גוויות...
אזור הצוואר היה מוצף כבר בנוזלים מלוחים .
מתוך חדר סמוך נשמעו צעקות גבריות, היו אלה שברים של מילים לא ברורות במבטא רוסי,משהו שהזכיר חקירות מתוך חדריו העמוקים של הקי. ג'י. בי .
אני כבר לא כל כך רוצה לאכול אמרתי בקול לא כל כך רם...
המאדאם עם הציפורנים המטופחות לא הגיבה.
פתאום בא שקט מפתיע,מתוך אינטרקום נשמעה צרחה..תכניסי אותו...
הצלחתי בכוחות אחרונים לאטום את הנזילה בצוואר,
קמתי ופסעתי עד כמה שאפשר לאט לתוך התנור.
מאחורי מכתבה זולה ישב איש קרח כולו שקוע באיזה ספר עבה ולא נקי,
על פני המכתבה היו פזורים חלקי נייר ומחברת, כוס נס קפה לא גמור, קליפה של תפוז , ושלושה מכשירים ניידים.
בקשתי רשות לשבת..
עם כזאת צורה אתה עוד תשב אצלי...
כמעט נחנקתי,
ניסיתי בכוחות אחרונים לחפש קרבה משפחתית אולי זה יציל אותי,
אבל לא , הוא הסתכל עלי במבט של רוצח ואמר לי..
אתה לא מתבייש ?
שאלתי ממה ?
והוא צרח... מזה שאתה נראה כמו זלמן שושי,
מאיפה לעזאזל הוא מכיר זלמן שושי
הולך ליפוצץ לך וריד בראש ואתה להיות משותק...אתה מבין על זה?
כן... גמגמתי... אני מבין על זה...
הוא נעץ בי מבט וחשב שאני מתבדח איתו,
אל תעשה איתי בדיחות, אחרי שאתה קבל סטרוג אתה לא דבר יותר..
הוא דפק באגרוף קפוץ על קצה המכתבה וצרח
אתה נותן החוצה ארבעים קילו
שאלתי בכוחות אחרונים איך
אתה לסגור הפה שלך צ'ורטו ויזניא (כנראה קללה ברוסית)
משהו במנגנוני התיאבון שלי התחיל להשתבש,
הרגשתי מרוד וחסר אונים,
רציתי להתקשר למול ים ולמסור שיותר אני לא בא לעולמי עולמים,
הבנתי שהרוסי מדבר מניסיון ובעוד שני רגעים הולכים לאשפז אותי בבית לווינשטיין משותק וחסר חיוניות.
שאלתי בשיא הרצינות כדי לא להרגיז אם בכל זאת נישאר לי איזה סיכוי
הוא אמר לא..ושוב קילל ברוסית.
אוירה מאד לא אופטימית עמדה באוויר,
ניסיתי להיזכר אם העברתי לאשתי את כל הפרטים על החסכונות ואם יש עוד משהו שמחייב סגירות אחרונות.
הוא פקד עלי לך במיטה תן חולצה למטה
צעדתי כל עוד רוחי בי למיטה.
הוא הופיע ודקר אותי עם סיכות בכל חלקי גוף,
הוא אמר עם משקל כזה אתה לא צריך סיכות...אתה צריך מסרגות.
ושוב קילל ברוסית.
במשך חצי השעה הוא נכנס שלוש פעמים וכל פעם פקד באופן שלא משתמע..נכון אתה מרגיש יותר טוב !!
מלמלתי משהו לא ברור כדי חס וחלילה לא להרגיז, הרגשתי איום ונורא.
בסוף החצי שעה הוא נכנס הוציא את הסיכות ואמר..
אין יותר תאבון... נכון צ'ורטו ויזניא !
השבתי לו בלי היסוס אין וראיתי מול עיני מנה פלפל גדושה בטחינה.
אני חודש אחרי המפגש שהשאיר עלי סימנים כחולים ,
מחוסר בריריה הסרתי מעלי כמעט 12 קילו,
חשבתי לעצמי , הפעם אני לא מסתבך עם העלייה הרוסית.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה