בנדיטים.

אבי זיכרונו לברכה מת לפני שנים, הוא נולד ברחוב נחמני בתל אביב, רחוב שלא
דרכו על מדרכותיו מלכים מהתנ"ך כמו ברחובות ירושלים, אבל מתוך הרחוב הזה
ורחובות סמוכים צמחו ובאו מלחי הארץ, מתוך משפחות פשוטות וקשות יום באו
וגדלו בנים פשוטים ואיכותיים, אנשים שדרכם היתה דרך ארץ אמיתית.

אבי הכיר את אמי ביום חורף קשה באוהל צבאי שהיה נטוע במחנה של הפלמ"ח
בנגב, הוא ישב על כסא פשוט, מאחוריו היו תלויות מפות מלחמה, על שולחן מעץ
מחורר היה מונח קומקום פח מפויח ומסביבו היו פזורים ספלי פלסטיק, הרבה
מאפרות גדושות בבדלים הסגירו אין סוף שעות עבודה ללא מנוחה.

אמי היתה בת משק גאה שלא אומרים לה מה לעשות, כשהיא נכנסה לאוהל
להציג את עצמה כפקידה חדשה של המ"פ, הרים אבי את ראשו הציץ בה ארוכות
ואמר לה בטון של לוחם אמיץ שהיא צריכה להצדיע לפני שהיא פונה אליו.
אמי, חדרה בעיניה היוקדות לתוך עיניו ואמרה לו באופן ישיר כמו שרק בנות משק
יודעות להגיד, לא באתי לעשות הצגות באתי לעבוד, אחרי שנה הם התחתנו בקיבוץ.

על הכוננית בבית הורי היו מונחים שני כרכים עבים של ספר הפלמ"ח, חתיכת אבן
סגולה שעליה היה מודבק סמל של גדוד הפורצים, שאבריה ערבית מעוטרת שאבי
סחב מאיזה לוחם סודני גדול שהרג ואלבום תמונות של כל מיני חברים שמתו
במלחמת השחרור, הדף הראשון באלבום היה מוקדש לחבר רב פעלים שדמותו
הפכה מקדש לסיפורים ולהערצה בכל כנס או מפגש חברים והיו כאלה בלי סוף.
שמו של החבר היה פוזה, ועד היום, שנים אחרי שאבי מת רוחו שורה בבית.

עם השנים למדנו לכבד ולהוכיר את פינת הפלמח, המדף היה כמו שזובחים למרים
הקדושה, בכל פעם, שבוע לפני יום העצמאות אבא ואמא היו ממרקים ומנקים
ומברישים כל פינה ודף ולנו היה אסור להתקרב או להציע עזרה.

אז בימיה הראשונים של המדינה לא היה פשוט להשיג דגלים, לפני כל חג אמא
היתה פותח ארגז גדול שנח מתחת למיטה ומוציאה מתוכו מכונת תפירה זינגר וככה
מתוך מה שהיא הצליחה לאסוף במהלך השנה מכל מיני שאריות וטובות של שכנים
היא תפרה שלושה דגלים.
אבא היה קושר אותם על מקלות של מטאטאים ומניף אותם, בכל פעם שהיה עובר
לידם הוא היה מצדיע.

הימים ימי אלף תשע מאות שישים וחמש בעוד חודש חל יום העצמאות , אבא החליט שהשנה זה זמן מוצלח לקחת אותנו למצעד הצבאי שיצעד ברוב פאר והדר ברחובות תל אביב.
שלושה שבועות לפני מדדנו בגדי חג וההתרגשות נשמרה לארוך הימים.
יומיים לפני שנסענו אמא ואבא ארזו לתוך מזוודה בגדים ונעלים וכלי רחצה,
אבא דחף לתוך המזוודה משקפת שנשארה לו מהפלמ"ח הוא ארז אותה בנייר עיתון
וארבעה דגלים קטנים.

הנסיעה ברכבת לתל אביב לקחה חצי יום עם עצירות והפסקות, בקרון שישבנו בכל
פעם היה עובר איש בגופיה לבנה עם דלי עמוס בבקבוקי טמפו ועם הפותחן היה דופק על הדלי כדי להעיר את מי שנרדם, בידו השנייה הוא אחז מגש עם סנדביצ'ים
מלחמניות גסות ופרוסות נקניק .

סבא וסבתא שלי גרו ברחוב דב הוז, משם עד רח' אלנבי הרחוב שבו יצעד המצעד
לוקח בערך עשרים דקות לצעוד, סבא ואבא תכננו שנצעד פעמים לפני כדי לבדוק
זמן הליכה מדויק שלא נאחר, ובעיקר לבדוק ולקבוע איפה נמקם את הכיסאות
המתקפלים.

כמובן שההתארגנות הזאת זימנה לא מעט התרגזויות וויכוחים כי סבא שלי נולד
איש מאד לא רגוע ולא פשרן עם נטייה מאד כואבת לכל מיני מעשים לא ישרים
ואבא שלי היה איש ישר ותמים שעניינו אותו רק קווים ישרים.
סביב כל האירוע הזה התחילה להיווצר אווירה לא מי יודע מה נעימה, כמובן
שאמא שלי לא התערבה לרגע כי אם היינו מבקשים סיבה לפיצוץ סופי להרבה זמן
היינו מבקשים ממנה להתערב.

מוקדם בבוקר התייצבנו לבושים בבגדי חג, סבתא הכינה כוסות תה ופרוסות לחם לבן עם דבש, סבא התרוצץ כמו סביבון והביט כל רגע בשעון הוא חילק פקודות לא ברורות ומידי פעם סינן קללה עסיסית ביידיש.

בחוץ עדין חושך, ריח של חג באוויר, כולנו צעדנו כמו דבוקה לעבר רחוב אלנבי
בדיוק לפי המסלול שנקבע ימים מראש, אחותי ואני אחזנו ביד דגל.
סבא צעד צעד אחד לפנינו ומלמל ביידיש, הוא חימם את עצמו וכשהגענו לפאתי
רחוב אלנבי הוא גנח כמו פרימוס רותח.

המקום שאבא וסבא סימנו מראש היה גדוש באנשים שישבו על כסאות ונמנמו, חלקם היה עטוף בשמיכות צמר צבאיות, סבא ניגש אליהם מאד ענייני ומסר הודעה
דרמטית בעזרת תנועות ידיים, אבא ביקש שנישאר רחוקים כי עשוי להתפתח פה
עסק לא נעים.

תוך רגע התחילה מהומה קולנית שהקפיצה את כל הרחוב, סבא בעזרת ידיו
הארוכות השליך כל דבר שעמד בדרכו, החברים הלומי השינה לא ידעו מה נפל
עליהם, סבא המשיך לחבוט ולפנות את הכיסאות, אחד החברים הפליק לסבא שלי
פליק לתוך הפנים, סבא נפל לרגע אבל תוך שנייה התעשת וקם על רגליו, מתחת לעין
שלו נפער פתח שממנו נזל דם.

אבא רץ לעזור לו והוא בשום צורה לא הסכים הוא צרח על אבא "סור מפה אני
אלמד את הבנדיטים האלה לקח".

אמא לחשה לאבא שהיא לוקחת אותנו חזרה הביתה ושהיא לא רוצה להישאר במקום הזה, היא אחזה בידינו והובילה אותנו במורד הרחוב חזרה הביתה.
אחותי ואני פרצנו בבכי מר, אמא ניסתה להרגיע אותנו ולהסביר שסבא כועס כי
לקחו לו את המקום אבל זה לא עזר, אחותי נתנה לי את הדגל ולא היתה מוכנה
להפסיק לבכות.

אבא חזר יותר מאוחר, פניו היו נפולות.
התיישבנו בחדר האורחים ולא הוצאנו הגה, אבא פתח את הרדיו ומתוך המקלט
פרץ קולו של יעקב בן הרצל מספר על חיילות וחיילים שצועדים בסך כמו גיבורים.

את סבא לא ראינו יותר עד שנסענו חזרה הביתה.