היא ישבה פסוקת רגליים

כבר שנים שלא הרחתי את ריח הגולוואז, ריח צרפתי גברי שהיה מתגנב בשעות
לילה מאוחרות מתוך ברים של מלכים גברתניים ברחוב העצמאות בחיפה.
היא ישבה פסוקת רגליים וקראה בז'ורנל צרפתי, אף אחד מבין היושבים במסעדה
לא עניין אותה, היא שאפה ונשפה מתוך הסיגריה ומדי פעם דחפה את היד בין
רגליה והתמסרה לגירוד ארוך.
לגמתי מהפסטיס עוד לגימה עמוקה ולא הורדתי ממנה את העיניים, היא נראתה
כמו גיבורה שחיה בתוך ספר כיס צרפתי שמוכרים על הסאן, שערה היה אסוף לתוך
שביס בורדו ופניה היו כמו של רבנית בימי צעירותה האחרונים.
הרד סנפר היה מטובל בשמן זית שרקחו באיזה כפר פרובנסיאלי ועל הדג פיזרו מלח
ים גס, הפירה שהצטרף למנה היה מהמשובחים שאכלתי.
המלצר שוב מזג לה מתוך בקבוק יין צרפתי כמעט עד קצה הכוס, היא המשיכה לעיין בז'ורנל והודתה לו בתנועת ראש מאד חסכנית.
כוס של האמא שלה למה היא לא מרימה לשניה את העיניים? מה היא מוצאת שם
בתוך הז'ורנל שיותר מעניין?
"תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם הוא בדידותו הגדולה
של היהודי, לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל נתן לו..." דברים שכתב
פרופסור יואל הופמן בספר חדש קוריקולום ויטה, אני מעביר עוד דף מתוך הספר
ומנסה לשדר לרבנית שדרים מטפיזים על יקום ועל יהודים ועל חללי חיים יותר
טובים והיא לועסת עלי ערגולה צרפתיים ברוטב בלסמי וצלפים שהוחמצו בחביות
מעץ אלון מעושן, אני מפיל לרצפה כוס דקה וגבוה עם שארית של קיר רויאל כדי
להסב את תשומת ליבה, היא מרימה את הראש לרגע ומפנה לעברי איזה משפט,
יכול להיות שמדובר במין ברכה, אני מסתכל עליה ומנסה לרמוז לה שעשיתי את
המעשה רק כדי שתרים לחצי רגע את הראש ותסתכל, עלה פרמזן צנח לה באותו
רגע על החצאית ואם היה איזה סיכוי שיזוזו פה דברים הכל עסוק כרגע שחס
וחלילה לא יווצר כתם והשמלה תלך קיבינימט.
בתוך הראש אני נמצא איתה מכורבל בחדר אפל עם שמיכת פוך שמדיפה ריח של
אלכוהול, ככה זה שאתה יושב לבד במסעדה צרפתית במרכז פריז אחרי כמה כוסות קדושות של פסטיס וקיר רויאל, בסוף כל מחשבה שוכבת צרפתייה עם רגלים פתוחות וריח חריף של אלכוהול.
בתוך השקט הצרפתי ההדוק נשמע צלצול טלפון, היא הוציא מתוך תיק מהודר מכשיר ורוד וענתה מאד ענייני, יס, יס, נו פרובלם וסגרה, היא חזרה אל הז'ורנל ואל
הסלט כאילו השמים הלכו מזמן לישון, אולי איזה לקוח התקשר להגיד לה שהוא
לבוש בחזייה וביריות והיא יכולה להגיע , מי יודע .
השעה טיפה אחרי חצות אני יושב בבר של המלון ולוגם עוד כוס של קיר רויאל מסביב נשמע בליל של שפות צווחני, הקולות טבולים באלכוהול, מדי פעם נשמעת התפוצצות של צחוק מתוך גרון של איזה מנכ"ל אמריקני, רוב העניבות מסביב לא מהודקות, מין תחושה של סוף ימי החיים.
דלת השירותים נפתחת ואני לא מאמין למראה עיני הרבנית חטובה מתמיד יוצאת
וסופקת ידיים, היא פונה אל כסא בקצה הבר מדליקה גולוואז ומתיישבת, אני
מסתכל על דלת השירותים לראות מי יוצא אחריה אולי איזה מנכ"ל מפורסם ביצע בה את זממו ברבנית, אולי מתפתח פה סיפור כמו שאני אוהב, הדלת לא זזה החוצה ולא זזה פנימה.
אני מרגיש שמשהו בסיפור הולך להידפק לי, אני חייב לתפעל איזה מהלך שלא
יוציא אותי אידיוט גמור, במצב האלכוהולי שאני נמצא הכל פתוח...
אני ניגש אליה ושואל אותה באנגלית אם השירותים נקיים כי אם לא אני אשלח מישהו מעובדי המלון לנקות...
היא הסתכלה בי כמו שמסתכלים במוזיאון על תמונה אבסטרקטית, חייכתי כי זה
מה שנשאר לי לעשות, לעזאזל היא כנראה לא הבינה את ההלצה, אמרתי לה שיש לי קשרים הדוקים עם הבר-מן ואני יכול להזמין לה משקה במבצע , היא לקחה רגע הפסקה הביטה לצדדים וחייכה סוף סוף, נעמדתי כמו מלצר לרשום את ההזמנה, הוא פרצה בצחוק ואמרה "למה לא" .
קטי הניעה את גופה בחוסר שקט, היא הביטה ימינה ושמאלה, אולי מישהו צריך
להגיע, אולי מישהו מחפש אותה. בתוך ההמולה של הדי האלכוהול הצלחתי להבחין
בעיניה שהיו צבועות בצבע תכלת רך ועדין, קמטים ראשונים חרשו בפניה, מכמה
משפטים שהצלחנו לחבר היא נשמעת מאד אינטליגנטית. לא רוצה לבזבז את כל
הערב בניחושים, פניתי אליה נחוש "מאיפה אם מותר לשאול" "מניו-יורק" היא ענתה בביטחון מופרז "במה את עוסקת אם מותר לשאול " "אני מנכ"לית של חברת סיקורסקי" היא ענתה לי קצר וחד.
הוצאתי מיד כרטיס ביקור כדי שתוציא גם היא, ניסיתי לבדוק שהיא לא מהתלת בי
ואכן היא הוציאה כרטיס ביקור מהודר בצבע לבן שרשום עליו באותיות מוזהבות קטי ואילדין ויס פרזדנט סיקורסקי בע"מ.
התאכזבתי, מה אני צריך עכשיו מנכ"לית על הראש, על מה אני הולך לדבר איתה?
על הליקופטרים?
התיישרתי כדי להיראות טיפה יותר מכובד ושאלתי אם היא באה לסלון האווירי
היא השיבה בחיוב ותחבה עוד סגריה גולוואז לתוך פיה.
פתאום היא נראתה אחרת לגמרי, יש בטח לא מעט אנשים בעולם שרוצים ברגע
הזה לפגוש את האישה הזאת ואני עם קצת חוצפה וקצת אלכוהול עומד מולה ויכול לדבר על כל דבר בעולם.
"למה את לבד ?" "אין לי כוח לכל "הפקידים" שהגיעו איתי "
הישירות הזאת מוצאת חן בעיני היא נראתה פתאום מאד מיוחדת ומקורית,
טון הדיבור, ריח הסגריה והדי האלכוהול צבעו את הכל בצבעים מהירים וחדשים.
היא המשיכה ללגום והגבירה את קצב העישון, מדי פעם היא נגעה בכף ידי כשרצתה
להדגיש איזה משפט או הברה שלא הצליחה להוציא מפיה.
התקרבנו זה לזה כמו שנים מאותו הכפר, היא כבר עשר שנים פרודה מבעלה ויש לה
תאומות בנות שבע.
השעה כמעט שלוש לפנות בוקר אין לי מושג מה אני הולך לשלם בבר אבל מדובר בכמויות של אלכוהול שלא היו מביישות אף מתחרה בספר השיאים של גינס.
היא מרוחה על הדלפק כמעט ללא רוח חיים, חשבתי לעצמי שאם הייתי מצלם אותה ושולח את התמונה למעבידים שלה זה היה יכול להיגמר בשערורייה עם
תמונה בניו-יורק טיימס.
היא שעונה על הבר ונושמת נשימות אחרונות היא מנסה להרים את עצמה ותוך כדי התרוממות בתנועת יד לא מבוקרת היא מפילה את התיק שלה.
התיק התהפך וכל מה שהיה בפנים התפזר על הרצפה, התכופפתי לאסוף את הדברים, היו שם מצלמה מאד מאד קטנה, טייפ מנהלים, שלושה סוגי אודם
בצבעים שונים, כפפות גומי דקות, דרכון גרמני ואוסף של כרטיסי ביקור עם שמה כאשר בכל כרטיס רשום עיסוק אחר...שאלתי אותה באיזה חדר היא מתאכסנת כדי להוביל אותה לישון, היא לא ענתה , היא נחה בעולם מלא חלומות.
ניגשתי לדלפק הקבלה לבדוק באיזה חדר היא מתאכסנת, אחרי חיפוש אמרה לי
הפקידה שאין לה ברשימות אורחת בשם כזה...
בארוחת הבוקר היא ישבה ארוזה בחליפת יוקרתית ולא עשתה שום סימן שהיא מכירה אותי , לגמתי כוס מיץ תפוזים טרי ונתתי לחיים להחביא את הרגע הבא .