יום חמישי, 17 ביוני 2010

מה כואב לך?

הלכתי להסתפר אצל דוד הבוכרי ברחוב שנקין.
דוד מספר כמו שסיפרו פעם עם מספרי שיניים כדי לדלל ושפריצר עם פומפה.
על מדף מתחת לראי עומד פרפום סגול וחומרים שכבר שנים לא מייצרים, לידם
נמה מברשת עם מעט שיניים, יש לו במגרה עוד אחת עם שיניים מלאות שהוא מוציא רק ללקוחות מכובדים.
דוד בא בכל יום מאור יהודה עם שני אוטובוסים.
הוא בעיצומה של דרמה משפחתית מאד לא נעימה ואלוהים יודע איפה זה יגמר.

בעוד אני צועד ברחוב המאד תל-אביבי הזה, קצת לפני דוד עומד ואן על המדרכה
וחוסם באופן הדוק ולא מתחשב לעוברים ושבים את הדרך, כדי לעבור אותה או
אמא עם עגלה או איש זקן או ילד קטן צריכים לרדת מהמדרכה לכביש,
עניין מאד לא בטיחותי שעשוי להיגמר בפגיעה.

אני נעצר ליד הואן ומנסה לזהות פרטים ,אולי מספר טלפון אולי איזה חלון פתוח.
האוטו נעול ושותק, אני מנסה לאתר מסביב את הבעלים אין שום זכר לכלום.
מרגע זה אני הופך לאזרח טרחן ומטריד, אני מרגיש בתוך הבטן שאם אני רואה
עכשיו את הבן זונה החוצפן הזה המפגש הזה יכול להיגמר במוסד רפואי.

אני מחייג למשטרה עונה לי איזה שוטרת מכונה ולפני שאני מעלה על בדל שפתי איזה משפט מכוון אני עובר סידרה של שאלות חודרניות, אני מצליח אחרי כמה דקות להתאפס ולספר לה באובר דרמתיות על המפגע.

אתה יודע שאנחנו לא מטפלים בזה תפנה למחלקת חניה של העירייה, אני מנסה
בכוחות אחרונים להסביר לה שהבעיה לא חניה, הבעיה נפשעת של איזה חוצפן
שהעירייה מקסימום יכולה לתת לו דוח, וזה לא העניין כי האירוע הזה מסכן חיי
אדם, יש לי הרגשה שהיא מתחילה להתרצות, איפה אמרת שזה, בשינקין 48
ניידת בדרך היא פסקה כמו סגן מפכ"ל.

נו טוב ניידת בדרך ואני תקוע פה עכשיו עם אזרחות הטובה הזאת ודוד בטח מתפוצץ מדאגה כי הוא יודע שאני קובע זמן אני מגיע בול.

פתאום ניגש אלי איש מנופח חזה לבוש בסרבל עבודה מרופט וחצי סיגריה בפה
"כן, אתה מחפש משהו?" הוא פנה אלי הדור חשיבות
"אתה הבעלים של הרכב?" שאלתי
"כן, מה כואב לך? " הוא שאל אותי דואג כמו רופא מנתח
"עוד לא כואב כלום" התקרבתי אליו שלא יווצר חס וחלילה מצב שהוא לא ישמע מה יש לי להגיד.
" אתה רואה מה את מעולל לאנשים כשאתה חונה ככה?" התרסתי בשפתיים
קפוצות
"בתחת שלי מעולל.."
השיחה מתחילה לתפוס תאוצה והופכת למאוד מעניינת מרגע לרגע
"התחת שלך לא יושב לי טוב בסדר היום" אני מרים טיפה את הקול
הוא לא מצליח להבין באופן מדויק מה אני עונה לו , וזה בכוונה.
"אתה מפגע ציבורי ואתה גורם לאמא עם תינוק לרדת לכביש כי אתה החלטת
בחוסר רגישות משווע לחסום את הרחוב..." לעסתי את הטקסט באופן איטי
וברור. לאנשים מהצד זה היה יכול להישמע לא ידידותי.

"אתה לא רואה שאני עובד" הוא מתחיל לאבד את הסבלנות וכמו שזה נראה
אין לו ולא היו לו רזרבות ממנה.
"לא" עניתי לו "כמו שזה נראה כרגע, אתה לא רק שלא עובד אתה עושה נזקים גדולים ומסכן חיי אדם.." השוואתי עוצמה.
"תגיד אתה מחפש צרות? " הוא אמר כמו כותב הנאומים של הקדוש ברוך הוא וגם הוסיף תנועת יד לא ריקודית שיהיה עוד יותר ברור.
"ונניח שכן ? לא נראה לי שאתה יודע להביא את פיתרון" אני נישאר בשפה גבוה.

אני חושב שהוא כבר מאד כועס גם כי משהו בהתייחסות ובשפה מעררים לו את הביטחון, אבל בעיקר מצליח להרגיז אותו שאני לא מאבד גובה באף שנייה ולא נכנע לטון הכמעט מאיים והמאד אבדיטי שלו.

"אתם השחקנים האשכנזים תפסתם תחת ברחוב הזה אז אני אראה לך מי פה הבעל
הבית" הוא עכשיו איבד את הסבלנות לגמרי .

לא מעט אנשים התגודדו במקום כי כבר כמה דקות טובות הדיון הזה מתנהל בדציבלים טיפה גבוהים המותר.

"אני אזיין לך את הצורה למה מי אתה חושב שאתה" הוא התחיל לעשות התעמלות יותר צפופה עם הידיים.
"מי אני?" שאלתי " אני איש פשוט שחושב שאתה מתנהג בחוסר התחשבות או אם תרצה כמו חיה חסרת מוח"
גם אני ברוב טיפשותי הגברתי את הטונים ועוד רגע יכולה לפרוץ פה תגרה עם פצעים עמוקים.

פתאום כשהסתכלתי עמוק לתוך הפנים הזועפות שלו משהו בהם היה מוכר לי
ניסיתי להקטין את הלבה ולנסות להיזכר באיש.

אלוהים ישמור פתאום קפאתי.
זה אבא של חזי החבר הראשון של הבת שלי.
ראיתי אותו פעם אחת בחיי שהוא בא לקחת מזוודה ופעם אחת מוכר כדורי פלאפל ברחוב אלנבי.

אני אומר לו בטון שקט וקרוב "חזי היה מתבייש בך..."
הוא עצר לרגע כאילו מישהו ניתק את הזרם ושאל "מה לך ולחזי"?
אני אבא של דניאל.
הכל קפא כמו בסרט "הרבה שנים אני מחפש להגיד לך שהצלת לי את הילד.."
אחרי חצי דקה המדרכה הייתה פנויה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה