אריה.

אריה מירר בבכי.
יוחאי אמר לי שאלוהים שולח את הניסיונות הקשים לאלה שהוא אוהב,
אני לא רוצה עניינים עם אלוהים תראה מה יצא, הוא ניגב בטישו את עיניו ולגם מתוך בקבוק פלסטיק מים קרים, לא רוצה שיאהבו אותי הוא מלמל מתוך הדמעות, בכלל שיתנו לי מנוחה מה פתאום עכשיו... פניו היו מכוסים בזיפי שיבה עיניו היו טרוטת ושפתיו מפוצחות מיובש, בחוץ ישבה שרה על כסא נוח ועצמה עיניים מגבת לחה כיסתה לה את המצח מדי פעם היא השמיעה אנקה כואבת כבר כמעט שבוע שהיא לא מוציאה הגה, על עץ צפצפה מחוץ לבית היו אולי מאתים ציפורים שהחרישו את האוזניים, תקשיב בחוץ איזה רעש אמר אריה, ככה זה כל פעם שבא האביב. שרה קמה ולחשה אריה אתה רוצה כוס תה אריה הסתכל ולא הגיב, היא גררה את רגליה למטבח עיניה היו יתומות לא עניין אותה כל מי שישב בחדר. הכל קרוע לי בפנים כמו חתיכות בשר מבושלות, איזה חרבון, הטלפון צלצל אריה ניגש להרים, תודה... מאד קשה... אני מנסה תודה... מתי שאתם רוצים אנחנו פה לאיפה יש לנו ללכת, אריה עבד במטע של האבוקדו הוא לא רצה אף פעם להיות
מנהל תעזבו אותי בשקט הוא היה אומר במקום שיש אנשים טובים לא צריך מנהלים, שרה עבדה במחסן הבגדים, כל השנים הם כמעט לא דיברו בניהם הם
חיו איש בתוך בדרכו, לא היו להם חברים ,..ביום שהוא עבר כאן להגיד שלום
הייתה לי הרגשה מזופתת ידעתי שהוא ימות במלחמה..שנה אחרי במסע ההלוויה
אריה חיבק את הארון ולחש בבכי קורע לב זאביק אני כבר בא אל תתרחק לי יותר
מידי, היום עופי בת שלושים ושלוש היא נולדה שלוש שנים לפני שזאביק מת
במלחמה אחרי הרבה ניסיונות וקשיים וכל מיני טיפולים והרבה מתח וריבים,
בלילה שהיא נולדה זאביק עבד על הקומביין בשטחים ליד בנימינה זרחין הגיע
עם הג'יפ ובישר לו על הלידה רק אחרי שגמר את המשמרת הוא נסע לחדרה
לראות את עופרי מאז אותו יום הוא שמר עליה כמו על אתרוג בתוך צמר גפן,
לדליה אישתו היה רומן עם איזה בן של קבלן עשיר מחדרה, הם חיו את חייהם
בנפרד, שרה תמיד אמרה שדליה נמשכת לכל מיני אנשים עשירים ולא איכפת לה
איך הם נראים, ישבתי ואחזתי לאריה את היד מדי פעם הוא שקע לתוך עולם
חשוך ולא הוציא הגה רק הסתכל בתמונה של זאביק שהייתה מנוחת על המזנון
וכעס, פניו של זאביק היו יפות כפני מלאך, הוא אף פעם לא הביט לצדדים רק
דליה עניינה אותו ביום שהכל התפרק הוא הכיר בקיבוץ בית אלפא את דפנה
שבעלה נהרג שמונה חודשים לפני בפועלה סודית של השייטת, דפנה הייתה יפה
כמו ילדה של חוף עיניה היו כנועות גופה היה מושלם היא ישבה וליטפה ברכות
את שערותיו של זאביק , דפנה הייתה קשובה בכל מעודה לצרכיו של זאביק ולו אף פעם לא היו צרכים הוא לא הטריח אף פעם אף אחד , הוא באמת היה מלח הארץ. דפנה ואני הסתכלנו באלבום תמונות שהיה מונח על הספה , על דפים שחורים ומחוספסים היו מודבקות ברישול מעט תמונות מימיו בצבא, זאביק שירת בסירת מטכ"ל אף פעם לא יכולנו להוציא ממנו מילה על ימיו בצבא כשניסינו לדלות איזה חצי משפט הוא תמיד היה מחייך ואומר בסרטים יותר קשה.
אריה לא יכול היה לשאת את הכאב הוא שקע לתוך עצמו וכל הניסיונות של נורית ושלי לדובב אותו העלו מפחי נפש עמוקים, בשבילו החיים נמחצו.
שרה סיפרה לי שבלילות הוא היה לובש על הפיג'מה מעיל והולך לבית הקברות לפעמים הוא היה חוזר השכם בבוקר לפעמים לקראת הצהרים, בכל פעם שהיה חוזר הוא היה מכין חביתה משלוש ביצים ומסדר מסביבה פרוסות של עגבניות טריות עליהן הוא היה מפזר חתיכות קטנות של בצל ירוק וקולה פרוסת לחם לבנה, זה מה שזאביק היה אוכל בכל פעם שבא לבקר.

באחד הערבים באתי לאריה ובקשתי ללכת איתו לקבר של זאביק אריה הכין תרמוס עם תה ושם אשכול ענבים שחורים בתוך שקית ניילון, יש קציצות בשר
שנשארו מהצהרים חבל זה יתקלקל, את הכל הוא ארז לתוך צידנית, צריך לקחת
פנס יש שם המון קוצים ומאד חשוך, צעדנו במעלה הגבעה השמש התרחקה
והשאירה אותנו בחושך, אריה הדליק את הפנס, על משטח הקבר עמדו בשורה
נרות נשמה וגרעינים של חמניות לבנות הוא התיישב על כסא פלסטיק שעמד מול
הקבר ושתק, צריך לקלות יותר את הגרעינים הוא אוהב אותם כמעט שרופים...
שמתי את ידי על כתפו של אריה הוא הסתכל בי ואמר צריך לשרוף את הגרעינים,
אריה איפה אתה שאלתי, הוא הסתכל בי... זאביק תיכף מגיע הוא צריך לקבל את
הבדיקות ואחרי זה הוא בא, צריך לחמם את הקציצות...

שבועיים אחרי , בשבת מוקדם בבוקר צלצל הטלפון ליד המיטה שלי על הקו הייתה
נורית אישתי בקול חנוק היא אמרה לי מצאו את אבא מוטל על הקבר של זאביק ,
הוא התאבד.


זאביק , גיס וחבר מאד מאד קרוב נהרג בחווה הסינית במלחמת יום כיפור.
זיכרו וזכרם של האחרים לברכה ואהבה .