יום חמישי, 17 ביוני 2010

כניסת שחקנים

מתחת לפסג' ברחוב דיזינגוף מה שהיה פעם הקניון הראשון של תל אביב מתפתלות
מדרגות לתוך כניסה אחורית של תיאטרון הקאמרי, בשפה חצי מקצועית נקראת
הכניסה "כניסת שחקנים".
ריח שתן חריף מקבל את פני העולים, כל מי שצעד בדיזינגוף והיה צריך להטיל את
מימיו היה נכנס לפסג' יורד חצי קומה ומציף את המקום, יש משהו מאד פיוטי
להיכנס בכניסה אחורית של תיאטרון ולהריח ריח אמיתי של חיים.
באשנב הכניסה ישבה אסתר גוזלן, אישה שמנה וחסודה שעל נאמנותה לתיאטרון קיבלה את פרס העובד המצטיין, קשר טוב עם אסתר מאפשר לך לדעת מה מתנהל, מי אמר מה, מי הולך לעוף, ואם באמת היית קרוב לאסתר היא הייתה דוחפת לך
מדי פעם קובה ביתי או לביבת פרסה.
אחרי כל חזרה גנראלית היינו רצים לשמוע מה אומרת אסתר, כי כל מה שאסתר
אמרה כך קרה.
בעלה של אסתר היה מכה אותה לעיתים קרובות וכשראיתי אותה עם סימנים נצבט לי הלב, התחננתי על הברכיים שתגיד לי איפה הבן אלף זונות אנחנו מארגנים קבוצה והולכים לקרוע לו את הצורה, היא תמיד הייתה מחייכת ואומרת
בעזרת השם לכל שטר יש יום פירעון.
היינו מגיעים הרבה לפני תחילת ההצגה לשחק פוקר פתוח, כל האנרגיות שלנו היו
מונחות עם רגלים פתוחות על שולחן מאולתר מכוסה במפה ירוקה.
היינו מתלבשים ומתאפרים ורצים לאחד החדרים ותוך חצי רגע היינו שקועים עמוק עד הישמע הצלצול השלישי, כולנו דחסנו הכל להספיק לסחוט את הדקות עד רגע לפני עלות המסך.
שיחקנו את נשות ווינזדור העליזות מאת ויליאם שקספיר, התרגום המופלא של
ט. כרמי היה כמו שיר שבכל ערב היה מעביר אותך לעולמות עם טעם אחר,
עומרי ניצן ביים את ההצגה כמו חתיכת חיים בשנות החמישים בעיירה אנגלית.
את המערכה השנייה בהצגה אני פותח לבד, אני עומד על הבמה וממתין לשלמה וישינסקי וכאשר הוא נכנס שנינו מתגוששים...
בדרך כלל אני עומד חצי דקה ואז הוא נכנס...
אני עומד ועוברת דקה ועוברות שתיים ואני מתרוצץ מצד לצד בחיפושים נואשים ושלמה לא נכנס, אין לי מושג לאן מובילים הרגעים הארוכים האלה, מה שיותר נורא אין אפשרות להמציא פתאום טקסט, מדובר בשקספיר והשפה שם גבוה, מה עושים לכל הרוחות, אני מסתכל אל צידי הבמה ואין אף אחד שיעשה לי איזה סימן מושיע, למי שמתעניין אלה בדיוק הסיטואציות שפולשות לתוך החלומות השחורים של מי שמשחק או מופיע.
אחרי ארבע דקות של נצח הוא נכנס מתנשף נעמד מולי בפנים חתומות ואומר לי בלי בושה ולא בשפה שקספירת "ס ו ל ד...."
(למי שלא מצוי במשחקי פוקר "סולד" זה אני מהמר על כל הכסף שיש לי על השולחן באותו רגע) בלעתי את הלשון ולתוך המבוכה והכמעט התקפת לב דחסתי פרצי צחוק שפרקו אותי לחתיכות.
כך התנהלו ימינו בין כניסה ליציאה ובין פול אס לזוגיים בטון.
באחד הערבים ישבתי בחדר הירוק מין חדר בית קפה שבו יושבים ערוכים לבושים ומאופרים לפני עליה לבמה, בחדר יש רמקול שמתוכו אתה יכול לעקוב אחרי מה שקורה על הבמה ובהפסקות אתה נח על כוס תה לפני העלייה הבאה.
אל החדר הזה נאספים השחקנים לקראת ההצגה וזאת כמעט ההזדמנות היחידה לפגוש אותם לא על הבמה.


ישבתי לבוש בסרבל גינס וכובע קש מאופר בשפם דק שנמתח מעל השפה העליונה,
פני היו מרוחים בצבעים בהירים כדי להדגיש חולי, עוד רגע מתחילה ההצגה, מתוך הרמקול נשמעו רחשים של קהל מתאסף.
בעודי נוגס בסנדביץ' טרי עם ביצה ומלפפון ירוק, ראיתי בסוף החדר הירוק יושב בודד שחקן שמבוגר ממני בעשר שנים, הוא ישב לבד כמו בתוך בועה שקופה מנותק מכל מה שקורה מסביב, הוא אחז בידו כוס תה ועם היד השנייה הוא טבל ביסקוויטים פריכים, ידיו רעדו רעידה קטנה, כל כולו היה נתון בכוס תה והכמה ביסקוויטים, הוא לעס באיטיות ועיניו הסתכלו לשום מקום, הסתכלתי בו בחמלה ומול עיני הוא הזדקן והזדקן והפך לאיש קטן וחסר חשיבות, לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים כל כך ריחמתי על השחקן הזה שנראה אבוד ומיותם.
באותו רגע קרסתי אל תוך עצמי, תחושה נוגה לא נתנה לי מנוח, אמרתי לעצמי
אלוהים שבשמים ככה אני לא רוצה להראות בעוד עשר שנים.
בלילה לא הצלחתי לעצום עין, פניו של האיש לא משו ממני, הם הופיעו בכל פעם מקומטים יותר ויותר.
בשלוש לפנות בוקר קמתי נסער וכתבתי בכתב יד מכתב אישי לאורי עופר מנהל התיאטרון, במכתב גוללתי בפניו בכנות קרובה מה עבר עלי בשעות האחרונות ובקשתי בסוף המכתב להתפטר לאלתר מהתיאטרון, כתבתי לו שהבנתי שאני לא רוצה לשחק יותר בתיאטרון.
ברגע שסיימתי את כתיבת המכתב נשענתי לאחור ופרצתי בבכי, הרגשתי שפרקתי מעלי אבן גדולה שהכבידה והכבידה.
למחרת מסרתי למזכירתו את המכתב ובקשתי להעביר לו ברגע שיכנס.
בשעות אחרי הצהרים קרא לי אורי עופר אל חדרו ובקש ממני לשבת, נכנסתי נחוש
הוא שאל אם אני רוצה לשתות משהו סירבתי בנימוס,
בימים ההם אורי עופר היה הנסיך המוכתר והכל יכול בחדרי התיאטרון של הקאמרי , ובכלל ולבוא כל כך נחוש ולעמוד בפניו זקוף זאת מעשייה לא פשוטה.
"תגיד ירדת מהפסים אתה חתום לעונה איך אני יכול לשחרר אותך, אתה יודע כמה היו רוצים להיות במקומך אני לא חושב שאני יכול לשחרר אותך מהחוזה..."
הסתכלתי לתוך עיניו ואמרתי לו,
"הרגע אמרת כמה רוצים להיות במקומי, אז קח אחד מהכמה האלה"
"אתה רוצה להגיד לי שזה מה שעשה לך לקום ולעזוב"
"כן" השבתי ישר ונקי בלי להסס רגע.
"אתה שומע מה אתה אומר" הוא התריס לעברי.
אמרתי לו
"כן...
תשמע אני רוצה להגיד לך משהו חשוב אמרתי לו הדבר הכי אינטליגנטי שיש לי להציע לך ברגע זה אלה התחושות שלי, וזה מה שאומרת לי הבטן.
הוא הושיט לי יד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה