כולם עצובים.

מפתח השמים בקעו עיניים טרודות,
ישבתי בין אנשים מבוגרים שקוראים את מילות אדוני,
איש זקן, צהוב במראהו הוציא מתוך שקית ניילון ספר תפילה ובכה,
אחר לבוש בפולובר וכיפה זהובה ניגב בשרוול חולצתו את שולחן התפילה,
איש צעיר חרוש בקמטים כיסה את ראשו בטלית ואמר לתוך עצמו ברוך אתה בורא
עולם,
כולם עצובים בבית התפילה.
כל איש מכונס בתוך כאביו,
רוח אלוהים טרודה בעניינים אחרים,
היא מביאה אנקות וקול מקומט מאחורי ההרים.
כמה חבל , אין שמחה .

הגבאי יוצא אשכנז נשף לתוך דף מספר הספרים,
פשט לתוכו אבק, ימים שלא נפתח...

מילות הקדושה מהללות ומשבחות ולא מורות על כלום,
שוב אתה הגדול,
שוב אתה המולך.

נמתח כיוון המחשבה, אולי ההבנה ממני והלאה,
ימים נוראים נלחשו בין ספסלי הישיבה.
חולצות לבנות מוכתמות בכתמי חיים.

בעזרת נשים ריק,
אולי הן בוששו להגיע מחמת כובד הקדושה,
אולי רוקחות ארוחת חג.
בחוץ הכינו צלוחיות מפלסטיק,
על כל אחת מהן הייתה מונחת פרוסה של עוגת דבש.

הקירות עטורים בכרזות מטעם תורמים שמסרו נפשם לכותב השורות בספר.
ארון הפרוכת ניצב רדום וחסר מעש בתוך קבוצת אנשים מתנדנדת,
העצבות יושבת עטורה בכתר.

רציתי לשפוך את חמתי על הגויים,
רציתי ללוש במרכז הרגש,
רציתי לעקוב אחרי המילים,
רציתי לדפן את גופי,
הייתי מוכן ורציתי בכל מאודי,
באמת התורה,

משהו בחוקי הקדושה ניתק את הזרם.
ימי התשובה התרחקו כמו צ'רלי צ'פלין בסוף של סרט .

גמר חתימה טובה