אני הולך למות.

איתוש התקשר אלי בשעת לילה מאד מעיקה ולחש לי לתוך האוזן מילים קשות ולא ברורות...
"אוי אברוך..." מלמלתי הלום שינה משהו לא טוב קורה ואני לא במרכז העניינים...
ניסיתי לברר אם משהו בשמיעה שלי נפגם במהלך הלילה, שום כלום, הכל סביר
ומוכן למסדר המפקד, איתוש המשיך לגנוח בשקט לא אופייני ומדי פעם ניסה
לערבב איזה מילה שלא שייכת לשום משפט הגיוני.
פתחתי את העיניים עד כמה שיכולתי וניסיתי לעורר אותו להגיד משפט שלם שאוכל
להבין על מה מדובר פה, כי איתוש בימים רגילים בחור מאד חסון עם בלי סוף
חגורות שחורות בקרטה ובדרך כלל הוא אומר משפטים ברורים עם הרבה ביטחון
ושאר רוח.
"יאלצ'יק" הוא אמר "אני הולך למות..."
"במה זכינו?" שאלתי כקופץ על המציאה ...
"יאלצ'יק אל תעשה איתי הומור הפעם אני הולך על כל הקופה"
"שום כל, ושום קופה" אני דוחק בו "על מה אנחנו מדברים הפעם ?"
"על דלקת ראות מאד קשה..." הוא גנח והגיע לסוף המשפט בלי טיפת אוויר.
"איתושקה אתה סובל על הריאות ?" אני ממשיך להצליף בו,
"הרופא אמר לי שהוא מאד מודאג" הוא ניסה להגביר את הדרמה בכוחות אחרונים
"הרופאים של הרצליה לא מבינים כלום" אני לא מרפה.
"יאלצ'יק אתה מציק לי ולא מתייחס אלי בכבוד של חולה" אני מרגיש שעוד רגע הוא טורק.

נו טוב, איתוש כנראה במצב לא מי יודע מה טוב, וזה עולה לי בבריאות.
הבן זונה הצליח להכניס לתוך הגוף איזה מיקרוב ולהשאיר אותי בריא וגלמוד וחסר ישע.
מה אני עושה עכשיו עם הדלקת ריאות הזאת איך אני הולך לעבור את השבוע הזה ?
מה אני אומר לחברים ?
בדקתי באינטרנט אם הדלקת הזאת מדבקת, כי אם כן, אני נוסע טיק טק לבקר
אותו, נדבק ושלום על ישראל.
ביררתי, לא נדבקים מזה ולא נעלים.
אני יושב בחדר העבודה שלי ואוחז את הראש בין הידיים, איך זה יכול להיות
שאיתוש שוכב במלוא הדרו במיטה עם דלקת ריאות קשה ומאסיבית ואלי אפילו
לא התקרב איזה מיקרוב לברר מה המצב.
איך זה יכול להיות שכל פעם שבא לו הוא חולה ואני כל פעם שלא בא לי אני
בריא.
חמור ביותר, אני ממתין לבוקר אולי הסיוט הזה יחלוף ואיתוש יקום על רגליו בריא
כמו שור ולא נדבר על זה כאילו זה לא היה.
לעזאזל, מה אני עושה עכשיו עם השעות האלה, אולי אני מודד את החום
מי יודע אולי ממתינה לי איזה הפתעה על הסקאלה, אולי פתאום הקדוש שם
למעלה יעשה איזה מצווה קטנה ויזכה אותי בכמה מעלות, לא צריך הרבה, רק
כמה, שאיתוש לא יתהפך במיטה כמו מלך ואני אצטרך לצאת לעבודה מבויש וחסר
אנרגיות.
בבוקר אני מתקשר לבדוק שלא חלמתי חלום בלהה, הוא עונה לי מרוסק לחתיכות
"יאלצ'יק הזעתי בלילה כמו סופת גשם" הוא יורה לעברי ואני חוטף את החץ
ומפסיק לנשום, הוא חולה באמת, אם הייתה איזה אופציה שאולי הוא יקום על
הרגליים היא נמחקה במחי יד ואין לכם מושג לאיזה פינה זה דוחף אותי.
"אתה רוצה שאני אקפוץ לבקר" אני שואל לא ברצון מופרז, הוא אמר כן ותביא לי
איזה ממתק, אמרתי לו חולים לא אוכלים ממתקים, והוא אמר לי אני חולה שאוכל
ממתקים.
בחייו הבריאים איתוש סובל בכל רגע מנפילות סוכר והוא חייב להכניס משהו מתוק
לפה וזה לא קשור לזה שהוא בריא או חולה.
נכנסתי לאוטו ובאחת הפיצוציות הכנסתי לתוך שקית ניילון המון סוכריות גומי מכל מיני צורות וצבעים, מקופלת, פסק זמן ועוד מיני חטיפים שבכל אחד מהם
גרות בשכנות טובה בלי סוף קלוריות.
מין שקית יום הולדת שהיו נותנים לנו שהיינו קטנים.
בכניסה למעלית הרגשתי חולשה מוזרה, משהו בהתנהלות שלי הפך פתאום קשה
ומכאיב, הנשימות הפכו לא סדירות, גלי זיעה כיסו לי את המצח.
אני אומר לעצמי במין חצי שמחה, לא יכול להיות, אולי בכל אופן אני הולך לחטוף
איזה דלקת זעירה רק בשביל שלא יהיו מפחי נפש בכניסה לבית של איתוש.
טוב, אני לא בונה על זה מי יודע מה, ביציאה מהמעלית כבר יכולתי להודיע למי
שרוצה שאני הולך לבקר את איתוש וגם אני לא מי יודע מה בריא, אבל החלטתי לא
להתנפל עליו עם זה, לתת לו ליילל טיפה ואחרי זה להביא לו בהפוכה.
איתוש התנפל על השקית עם הממתקים וגרס אותה כמו האיש הכי בריא שאני מכיר, שום דלקת ושום ריאות, הוא גרס כמו טרמיט את המתוקים, והיה מאושר
כמו אלכסנדר המאושר.
ניסיתי בזהירות לברר מה שלומו ואחרי שהוא שאב כמעט את כל השקית הוא הביט בי במבט נוגה ואמר "עכשיו הרבה יותר טוב".
ניסיתי לסכם את המחלה שלו ואמרתי לו "לא משנה באיזה צבע התרופה העיקר שתהיה מתוקה..."
הוא שוב הביט בי, חייך מתוך פנים לא מגולחות ומאד חולות ושאל אותי באופן ישיר ולא כל כך חברי "יאלצ'יק אתה מקנא בי?"
אמרתי לו מקנא ? אני קורע אותך עכשיו לחתיכות, תביא מודד חום ונראה מי קורע
את מי..
אחרי המדידה השמים התכסו שחור לאיתוש היה 38.8 ולי 36.5.
במשך עשרה ימים הוא התעלל בי כמו בשק אגרוף.
אבל איך אמר סבא שלי , בסוף כל תרופה מבריאים ואחרי זה אפשר לחולת שוב...