כמו בלוס אנג'לס

באחד הימים של אלף תשע מאות שבעים ושמונה שעור הפנים עוד היה מתוח
ומקרין, אני מקבל פניה קולנית מערוץ אחד לבוא לפגישה דחופה עם מפיק רב שם ויכולת, אני מנסה בעדינות לברר באיזה עניין מדובר והם מוסרים לי שבגלל קיצוצים הם לא יכולים להאריך בשיחה.
אז פניה מערוץ אחד הכניסה אותנו לכוננות מדרגה הכי גבוה, לא היה שום גורם
זניח ומפריע כמו שהיום מנסים כל הזמן לקלקל, אז פסיקה של בית ההפקה
בירושלים הייתה מגדילה או מקטינה את גורלך.
הדינמיקה פעלה כמו בלוס אנג'לס, אבל לא.
אם לאה זהבי או אהרל'ה גולדפינגר היו קמים על הצד הלא נכון אתה לא קיים.
היית חייב לעשות "כן" עם הראש גם אם לא ביקשו שום התייחסות ממך, לא פעם
פגשתי במסדרונות של בניין הטלוויזיה שחקנים שמסתובבים ועושים כן עם הראש.
בכלל אז אמרו יותר כן מאשר לא .
אל חדרו של אהרל'ה גולדפינגר היית יכול להיכנס רק אחרי שייסרו אותך בדום מתוח מול דלת הכניסה מינימום שעה, השעון הירושלמי עבד לפי קצב מעבידיו, אחרי שישים דקות מתוחות ביקשה ממני נילי העוזרת המיתולוגית להיכנס.
מאחורי שולחן מטונף ועמוס ניירות ישב במלוא גופו אהרל'ה גולדפינגר, בקדמת
השולחן ישבו לא אחרים מאשר טוביה צפיר, ספי ריבלין ואפרים קישון, בלעתי את
שארית הרוק וננעצתי לרצפה, כולם הקשיבו משועשעים לסיפור שאפרים קישון סיפר על החתול האדמוני שלו.
צעדתי צעד אחד לתוך החדר והמתנתי לאיזה התפתחות, אולי מישהו יגיד לי מה לעשות, לשבת או משהו דומה, עמדתי מתוח בלי חצי מושג מה ילד יום, רק אחרי
שאפרים קישון סיים את הסיפור פנה אלי גולדפינגר ואמר למה אתה עומד תשב
וחזר לעומק השיחה, בחדר לא עמד שום כסא פנוי.
"קח תיקרא עם טוביה" הוא הגיש לי קבוצת דפים, לקחתי בחרדת קודש את
הטקסט והסתכלתי בתוכו,
אפרים קישון פנה לעסוק בפיטום המקטרת שלו, הוא מולל באצבעותיו את הטבק,
הוא אחז בידו חפיסה של "בלאק ג'ק" לבן שבתוכה היו שקועות קליפות של לימון
עסיסי, הוא קרב את החפיסה לאוזנו לשמוע את מידת היובש, מדי פעם הוא תחב
את אפו לתוכה ונשם נשימה ארוכה.
חל איסור חד משמעי להפריע לו ברגעים האלה, וכל מי שהיה בחדר ידע על המגבלה
ושמר עליה באדיקות.
התבקשתי לרשום את הנוהל הזה שלא יהיו אי הבנות.
כשסיים את תהליך ההידוק הוא הדליק את הפייפ בעזרת שני גפרורים ופלט עשן שריפד את החדר בריח של סופרים, כמו חיים גורי שביקר פעם בבית הורי, הוא
ואבי ישבו על המרפסת עישנו מקטרת והקריאו אחד לשני מאמרים מתוך עיתון למרחב .
טוביה דחק בי "תתחיל..."
גמגמתי את הטקסט כמו טירון במעבר מכשולים, כפות ידי היו רטובות,
אני מבין שאם אני ממשיך ככה אני חוטף בעוד רגע בעיטת שפיץ ומתחלק על הישבן
עד תל אביב.
בערב פורים אנחנו אמורים להיות התוכנית המרכזית, את המערכונים כותב ומביים
אפרים קישון, בתפקיד אחשורוש טוביה צפיר, בתפקיד המן הרשע ספי ריבלין, ואת
תפקיד ושתי הגישו לי. גם מי שדמיונו פעיל ושפוי לא יודע לתאר אותי איש מאד לא צנום מכוסה בשמלה ארוכה ומלאה בצבע עם צמות זהובות ואודם שמכתים את שפתי .

ניסיתי שוב את השורות בקול נשי חבוט,
אפרים קישון הביט בי ואמר במבטא הונגרי מכביד אני רוצה שתשחק כמו פאם פאטאל יוגוסלבית שהכל מגיע לה, כמו ליידי מקבת שלא בעלו אותה מעל חודש,
אני רוצה שכל פעם שאתה גומר משפט תרגיש שעומדת לברוח לך נפיחה, תחשוב
על ושתי כמו אורפו נגרו בשאול...
אלוהים ישמור איך אני מחבר את כל מה שהוא פרק לי הרגע בפרצוף.
לא העזתי לענות או לשאול הנהנתי מזיע והמתנתי להוראה.
ושתי היא אשת הימים האלה הוא המשיך, ואני רוצה שתידקור אותה בתחת כל הזמן, ככה זה יצחיק מאד.
גייסתי את כל מה שאני יודע או חושב שיודע, אמרתי בלב על החיים ועל המוות ופרצתי למרכז החדר בהליכה של דוגמנית מסלול וחזרתי על המשפטים בקול נשי מאד גבוה, כולם מסביב פרצו בצחוק,
לאפרים הייתה תקועה המקטרת בפה ואולי בגלל זה הוא לא צחק.
במהלך החזרות התבקשנו לבוא אליו ביום אחד הביתה, ישבנו בחדר העבודה שלו
דחוקים ולא הוצאנו הגה, הוא היה שקוע בתוך כסא רכון על מכונת הכתיבה שלו
והדפיס בלהט, ככה זה נמשך מעל שעה, אנחנו ישבנו ונשמנו הכי בשקט שאפשר
והוא רקח מילים מודפסות, אחרי שעה הוא סובב את הראש ושאל בהפתעה מה אתם כבר פה?.
הוא פתח באופן מופגן ובלי גינונים כמו שף אירופי מכובד ופרט את המתכון שעד היום חרוט לי עמוק.
"אני רוצה שעין אחת תבכה ועין אחת תצחק אחרת אין הומור,
אם הצופה לא יבין דבר ובכל זאת יצחק סימן שההומור הוא הומור טהור,
אם גם לא יבין וגם לא יצחק הרי זאת סטירה,
ואם גם יצחק וגם יבין כנראה שסיפרנו לו בדיחה באידיש.

אחרי שסיימנו את הצילומים הוא לא ניפרד, הוא פשוט נעלם.

אחרי המון זמן ראיתי אותו יושב במטוס וקורא בעיתון הונגרי, ובקשתי לברך אותו
הוא הביט בי לרגע הנן בראש וחזר לעיתון.
הוא בטח חשב , עוד מעריץ מנדנד...
הוא לא ידע כמה הוא צודק,
כן עוד מעריץ,
מעריץ גדול.