יום חמישי, 17 ביוני 2010

מדונה.

במהלך השנים אתה מוסיף לתוך סל החלומות עוד ועוד כאלה שאולי המסתכל מהצד יסובב את האצבע אל מרכז הרכה ויעשה לכולם סימן שדעתך נטרפת כי על פניו החלומות האלה נראים הזויים ובלתי מתגשמים באליל .

גם אם ברור לך שלא יבוא הצ'אנס ואין שום מלאך שיתפנה להגשים לך את החלום
אתה עדין סמוך ובטוח שאולי יבוא איזה יום בן מלאך ומבלי שאבא שלו ידע יעשה איזה מערוף ויגשים לך אחד .

על אחד כזה אני מבקש לשדוד מכם כמה רגעים ,

מדונה היא חלומו הרטוב של כל מי שקצת חי בביצה ומבין איזה איכויות המאדאם הזאת יודעת להביא , להוסיף את העובדה שהיא מקור להרבה יצירתיות והרבה מקוריות והיא הפכה מודל ומדד לכל מי שמבקש לצאת לטור הופעות בעולם .

היא כמו ספקית אינטרנט של ידיעות צבעוניות שלא מפסיקות להפתיע ,
העולם הזה שיא יצרה סביבה ומצליחה לתחזק בכזה כישרון נשמר כדבר הכי חם כבר לא מעט שנים .

מאז ששמעתי על הטור שמשמש ובא ניסית בכל הכוח למצוא זמן והזדמנות לראות אותה , מיטב המוחות באירופה רבתי ניסו לארגן לי כרטיס וזה כמעט הסתדר .
כל פעם זה נגמר במפח נפש והמפחים הלכו מהפח אל הפחת .

ביום שלישי שעבר אני מגלגל שיחה עם חברה קרובה ששואלת בעדינות ובנימוס רב אם בא לי לראות את מדונה בברלין יש לה כרטיס ספר , כל מה שיצא לי באותו רגע הייתה צווחה לא אנושית של עורב שעט על טרפו , מתי שאלתי , מחר היא ענתה , אני בדרך אמרתי .

למחרת טסנו לברלין ,
הצטיידתי במגבת קטנה לנגב את הזיעה שלא הפסיקה להרטיב כל חלק יבש ,
ההתרגשות עשתה מסיבת פיג'מות מרוב שמחה , לא הצלחתי להוציא משפט אחד שלם , אבל מי צריך לדבר שיש את מדונה .

ברלין היא כמו מוח עם הרבה תאים שכל תא עושה מה בראש שלו, מולי בארוחת בוקר בקמפינסקי ישב איש אצולה גרמני שהסתכל לשמים , הוא חושב הרבה מידי ומרגיש פחות מידי , ככה זה שכל כך הרבה פעמים מרימים את היד במהלך השנים

אוטו רחב שוליים המתין לנו בכניסה למלון הנהג היה לבוש בהידור הוא פתח את הדלת בנימוס גרמני אופייני והשמיע איזה מילה שהזכירה לי נשכחות.

אנחנו בדרכנו אל מתחם השמור באצטדיון......בברלין
הכניסה עברה חלק , הכניסה באירופה תמיד עוברת חלק , השיטה עובדת לטובתך לטובת זה שהיה לך כל הזמן נוח וקל וידידותי , אתה הלקוח ונעשה הכל שתרגיש הכי טוב בעולם .

בכניסה לחדר האחמים מצמידים לך צמיד ורוד עם שם ומספר סידורי כדי שתוכל להיכנס ולצאת מתי שאתה חפץ .
הצמיד והמספר חוררו לי ביד ,
משהו מימי סבא וסבתא האבודים שלי צרח שנים שלושה משפטי מצוקה באידיש .

בחדר האחמים מקובצים גברים ונשים בגיליים מתבגרים מכל תפוצה באירופה כולם נראים שמור ומבטיח .

מלצריות מאד חינניות שסבם בטח היה פקיד בכיר במנגנון מגישות נתחי בשר צלוי וכרוב לבן ,על השולחן מפוזרים הפרצל (מין בייגלה שטעים פחד ) והרבה בירה ומשקאות אלכוהליים , הכל מתנהל כמו בלול שיש בו האבסה אוטמתית .

הבמה מוצבת בתוך אצטדיון מאד משוכלל , הכול בנוי בממדים מטורפים
בשני ציד הבמה מוצבת האות M בגובה של 50 מטר כולה עשויה מלדרים
שהם גופי תאורה שמפיצים אור יקרות .

חושך ,
50 אלף איש מראים בטרוף האצטדיון מתרומם לגובה רב ,
מתוך הרמקולים מתפוצצת מוסיקה קצבית שחודרת לך לבטן ,
על הבמה מתחילים להתרוצץ בקצב מסחרר אימאגים שמוקרנים מעשרות מקרנים מחשבי תאורה מיצרים עולם של צבע שלא ראיתי כמותו , פתאום נפתחות כנפיים ענקיות ובתוכם היא יושבת מלכת הלילה , הדיווה גדולה בתבל.

היא נראת כמו מאלך , מותחת עור וזוהרת , היא נראת שלמה וחסרת עקבות , שערה יושב בול איפה שצריך , מבנה הגוף שלה כמו אחד שיצא מתוך מכחולו של צייר איטלקי גאון מהמאה ה14 .

מאותו רגע אתה לא זוכר מאפה לנשום , אישה בת 50 שעם האנרגיה שלה יכולה להאיר את כל מנהטן מפיקה מתוך עצמה עוצמות שקשה להכיל .

היא מתרוצצת על הבמה כמו מלכת העולם , היא רוקדת ומתערטלת כמו דמות מצוירת מתוך סרט אנימציה הכי מתקדם שיצר.
היא מחליפה תלבושות ובכל פעם היא מישהי אחרת ,
היא כאילו מתפרקת בסוף כל שיר ובונה את עצמה לשיר הבא .

באמצע המופע עולה להקה צוענית ששרה איתה שלושה שירים מופלאים
היא מייצגת קצה מנוקר , הם מבוגרים שמשמרים תרבות עתיקה ,
משהו בחיבור הזה הופך את הנמבר לאנושי ממדרגה ראשונה .

יש במהלך המופע לא מעט אמירות פוליטיות שקצת נראות לי חלביות לפחות מהמקום שאני בא , אבל הקהל יוצא מגידו בכל פעם שמוקרנים פנים של איזה דמות מיתולוגית מימים עברו מהימים האלה .

יש לה קבוצת רקדנים בלי מפרקים , הם משייטים על הבמה ומיצרים כגיאוגרפיה מכוכב אחר , הם להוטים וחדורי אומנה שהם הכי טובים והם הכי טובים .

אני שוב ושב ממשש אזורים רגישים להבין שאני חי ונושם בתוך המופע הגרנדיוזי הזה .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה