לאבא שלך קוראים שמעון נכון

בבית הקפה לה טוניריף ברובע השבע עשרה עומד איש מעץ על משטח אבן, ידו האחת מונחת על המותן השנייה פשוטה לאורך, שערותיו השחורות ערומות לערמה מעל המצח, גופיה מרופטת מכסה את פלג גופו העליון ומכנסים כחולים קצרים
מגלים בהמשך רגלים גבריות, פניו קפאו עוד מלפני המהפכה ואין בהם הבעה, ימיו
אטומים וחסרי חיים.

מלצר נמוך בשנות חייו האחרונות הגיש כוס קפה הפוך ולידו שני ביסקוויטים ארוזים בניילון צבעוני, בבית הקפה לא ישב איש להוציא אחד מבוגר עם זקן ארוך שהיה ספון בתוך מעיל כבד וצעיף שחור שכיסה את צווארו, הוא היה שעון על הבר, לפניו עמדו שלוש כוסיות ריקות של פסטיס, הוא אחז בקצה השפתיים בדל של סיגריה גולואז.

מבעד לשמשה התעורר רחוב פריסאי טיפוסי, חלפו אנשים בבגדי בית עם בגטים טריים ארוזים בנייר עיתון, נשים מטופחות הזדרזו לעבודתם, שני ילדים צעדו בבגד אחיד עם ילקוטים על הגב.

לגמתי מהקפה שטעמו היה כמו מים ראשונים אחרי הליכה ארוכה במדבר, הוא פשט לתוך הבטן וריפד את הבוקר בניחוח שאין בשום מקום בעולם.

על חתיכת נייר התחלתי לשרבט את פניו של האיש שעמד במרחק כמה צעדים, הסתכלתי בו לבחון את תווי הפנים, הוא היה רדום לתוך חייו, שום התייחסות
לנעשה מסביב שום הבעה שיכולה להסגיר שמחה או עצב, פנים חתומות ועיניים
שנעות בחוריהן בלי סיבה מיוחדת, הוא דמה לאיש מהעץ על משטח מאבן.

השפלתי את עיני לתוך הדף ונכנסתי פנימה עמוק לתוך הקווים, לפתע תקף אותי ריח זיעה מהול באלכוהול, הרמתי את העיניים, הוא ישב מולי והביט לתוך הציור, הסתכלתי בו רגע ארוך הוא לא הגיב, פתאום הוא פנה אלי בעברית ושאל מה אתה מצייר? החסרתי פעימה, כאילו ישבנו בבית קפה תל אביבי על חוף הים, אני מצייר אותך עניתי בעברית, למה ? הפנים שלך מעניינות...מאיפה אתה ? הוא שאל, מתל אביב עניתי, אני מכיר אותך" "מאיפה ?" "שהייתי ילד שיחקת בהצגה מורה לחשבון בקולנוע שביט בכרמל בחיפה..." "איזה הצגה ?" ניסיתי להיזכר..."הצגה על בית ספר... לאבא שלך קוראים שמעון נכון ?, רעד עבר בי, כן.

הוא קם מהשולחן והלך לדלפק להביא כוס עם פסטיס, "תשלם על השתייה" הוא
פקד עלי, "בסדר למה בכעס ?" הוא הסתכל בי ושתק .

"הייתי בחטיבה מאה שלושים ושמונה במלחמת יום כיפור..." מוכר לי המספר הזה
רק אין לי מושג לשייך אותו, "מה עשית שם ?" בקשתי לברר עוד פרט, הוא לא ענה
רק המשיך להסתכל בי. לא יכולתי להמשיך ולצייר, הסתכלתי בו הוא נראה כמו
כדור אש שעומד להתפוצץ.

"אבא שלך היה קצין חינוך בחטיבה ואני הייתי הנהג שלו" הוא פרץ בצעקה,
המלצר הזקן הציץ מפתח המטבח לבדוק שלא קרה משהו מיוחד, "הוא היה כמו
אבא שלי לא אבא שלך..." הוא תפס בשרוול המעיל שלי ולא עזב,


"אבא שלי מת לפני חמש עשרה שנה" אמרתי לו, הוא פתח זוג עיניים ונעץ בי מבט
מאשים.

מתוך העין שלו התחילה לזול דמעה.

"איך קוראים לך?" הוא לא ענה, "אולי אם תגיד לי את שם שלך אני אזכור אותך"
"טוביה"

אלוהים יעזור פתאום צנח בתוכי אסימון של טון והשמיע קול נפץ אדיר, "טוביה
מרזל ?" ניסיתי לבדוק סופית, הוא הנן בראשו.
שוב עבר בי רעד בכל הגוף.

כשאבי שכב מיוסר מכאבים במיטת חוליו בבית חולים רמב"ם בחיפה היה מגיח מדי לילה איש חרדי עם זקן עבות ומתפלל ליד מיטתו, אף פעם לא שאלתי או
בקשתי לדעת מי האיש, יומיים לפני שאבי הלך לעולמו הוא ביקש שאקרב אליו את
אוזני וסיפר לי בחריקת שיניים על האיש הזה שבא בכל לילה להתפלל ליד מיטתו.
שמו טוביה מלמל אבי, טוביה מרזל בן קיבוץ כברי, הוריו היו איתי בפלמ"ח.
במלחמת יום הכיפורים הוא איבד חבר ילדות שלו ומאז דעתו נטרפה, הוא הפך
לבלתי נורמלי, עם הימים חזר בתשובה.
הוא תמיד היה מגיע אלי בימי שישי למשרד ומשאיר שני נרות שבת קשורים בחבל דק ומבקש משרה מזכירתי שלא תגיד ממי הנרות.
כך במשך שנים.

בלוויה של אבי הוא עמד על גבעה מרוחקת וקרא בבכי פסוקים מקראיים.
בדברי ההספד שרו בני דורו של אבי את המנון הפלמ"ח והוא נעמד זקוף על הגבעה והצדיע ובכה.

אחזתי בידו ושאלתי מה אתה עושה כאן,
הוא לא השיב, הוא הסתכל בי וחייך כמו ליצן בקרקס שעושה את עבודתו.
אתה צריך משהו ניסיתי לחדור ..
אבא שלך מחלק גבינות כחולות בשדרה, עומד ומחלק לילדים קטנים.
אולי תיקח אותי לראות את אבא שלי ? אבל תן לי רגע לפני, אני צריך להשתין.
הוא לא הגיב לדברי, הוא המשיך לחייך חיוך סתום.

קמתי והזדרזתי לשירותים .
כשחזרתי הוא לא היה.

בקשתי מהמלצר לדעת לאן הלך, המלצר הסתכל עלי ובהבעה צרפתית חסרת עניין
הוא סימן לי שאין לו מושג .

למחרת חזרתי באותה שעה,
הוא לא היה שם.

אולי עד עצם היום הזה מסתובב טוביה ברחובות פריז ורואה את אבא שלי מחלק גבינות כחולות לילדים.