דוד יצחק באדר.

סבא צבי שמר את הכסף שחסך בתוך גרב אפורה מצמר, לאף אחד
מאיתנו היה אסור להביט על הגרב או להזכיר את קיומה, אם היה נדמה
לו שמישהו מפר את ההסכם הוא היה לוקח חגורה ורץ אחריו בכל הבית.
את הגרב הוא היה מחביא מאחורי פסל גדול של סוס אציל עם סייס זקוף שרכב עליו, הפסל עמד על ארון הבגדים בחדר המיטות. הוא הביא אותו מרוסיה ארוז בשמיכת פוך. בכל סוף שבוע רגע לפני כניסת השבת הוא היה לובש לידיו כסיות לבנות מוריד את הפסל כמו מנתח ומוביל אותו אל המרפסת, בעזרת מברשת מיוחדת היה מבריש מעליו את האבק, מדי פעם הוא היה יורק עליו יריקה הגונה ובעזרת הרוק מנקה ומנקה. לאף אחד מאיתנו היה אסור להיות קרוב לסבא בזמן שהוא מירק את הפסל.

פעם אחרי ששתה כוס שלמה של קוניאק אקסטרה פיין הוא הושיב אותי
על בירכיו ואמר לי שהפסל הזה יעבור אלי בירושה...
"עוד ישלמו הרבה כסף עליו" הוא לחש לי באוזן.

גם לסבתא צילה היה קניפל (מחבוא), את כל רכושה הייתה מחביאה בתוך קופסת בונבוניירה ישנה ובעזרת שתי גומיות שפרמה מתחתונים ישנים הייתה אורזת את הקופסא ומחביאה אותה בבוידעם מעל האמבטיה , רוב הרכוש בתוך הקופסא היו פתקים מקופלים מהרופא ומרשמים של תרופות, מתוך כל הניירת בצבצה מחרוזת עם אבנים עגולות בצבע טורקיז וסיכת זהב עם השם שלה ברוסית.

סבא צבי נעדר מהבית במרבית שעות היום, ברוב הזמן עסק במעשים לא מי יודע מה כשרים, לכל הזדמנות שנקרתה לעברו הוא ידע לדחוף את הידיים ובסופו של עניין היה מפסיד את המכנסים, הוא חשב כל הזמן שהוא קפציטט (מבין גדול) בכל מה שקשור לקניה ומכירה ושכולם גנבים וכולם מרמים, ברוב הזמן הוא זה ששיקר ורימה, הוא ידע להתעצבן ולצרוח כשמישהו מהנושאים ונותנים היה מתנהג או אומר דברים שלא על פי טעמו לא פעם הויכוחים "העסקיים" האלה נגמרו בתגרות ידיים.

סבתא צילה בילתה את רוב זמנה במטבח קטן ולא נוח ובישלה אוכל מפרודוקטים שסבא צבי היה מביא מדי פעם, בחפציו היה טמון סל מחבלי פלסטיק ירוקים ובכל פעם שהיה לקנות משהו "בהזדמנות" הוא היה מתנפל וקונה תפוחי אדמה וסלק ומרגרינה והרבה סולת וכנפיים של תרנגולות.

סבתא צילה ידעה לרקוח מפרודוקטים מאכלים מצוינים, לביבות ממולאות בבצל צלוי, חמיצת סלק וכנפי עוף ברוטב עגבניות,לפתן עשיר בשזיפים מתוקים ולקינוח כוס תה עם לימון וקובית סוכר, בימי שישי הייתה אופה עוגת סולת דחוסה.

בכל ערב סבתא צילה הייתה מניחה צלחת גדושה בפני סבא צבי והוא היה
מביט בה בזלזול נאנח אנחה ארוכה ואומר כעוס "למה צריך כל כך
הרבה? מי יאכל את כל זה"...שנים אותו משפט.
בסיום הארוחה סבא צבי היה מוציא מכיס מכנסיו מטפחת אף משובצת ומקנח את האף ברעש גדול, בכל הבתים הסמוכים נשמע הקינוח.

אבא שלי היה מדבר איתם איידיש שאימי לא תבין, בכלל אימא שלי
לא הייתה אהודה על סבא צבי וסבתא צילה , היא הייתה אישה מאד
עצמאית ובאה מקיבוץ בלי נדוניה ועל זה הם לא סלחו לה שנים ארוכות.

בוקר אחד התעורר סבא צבי בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר נכנס למקלחת עשה טוש במים קרים לבש חליפה שלושה חלקים מרח את שערותיו בברילנטין פיזר על הפנים פרפיום , שם בתוך מזוודה קטנה כמה פרטי לבוש ואת עיתון "למרחב" ויצא את הבית, רגע אחרי שיצא, נפתחה הדלת והוא ניגש בהול לפסל מעל הארון דחף אותו בזהירות פנימה שחס וחלילה לא יעבור מישהו בהיסח דעת ויפיל אותו לרצפה.

כבר בשעות הצהרים סבתא צילה נראתה מודאגת, בכל רגע היא הציצה דרך המרפסת בקומת הקרקע לבדוק אולי סבא צבי שב. לקראת ערב היא
גררה למרפסת כסא מקש הניחה עליו כרית טפוחה והתיישבה לצפות על הרחוב , לאט החשיך וסבא צבי לא בא.

היו אלה ימי חופשה וכולנו הגענו מחיפה לטעום את העיר הגדולה .
אביק, בן דודי היה פרא אדם נוראי ובכל הזדמנות דוד מודרכי היה מחטיף לו מכות רצח כדי שיירגע , זה היה עוזר לחמש דקות ואחרי זה הוא שוב היה בשיא מעלליו. אביק ואני מצאנו באחת ממגירות המזנון שהיה מוצב במרכז הסלון שקית ניילון בלויה ובתוכה היו כמה בלונים עם הדפס של דגל ישראל ומתחת היה רשום חג העצמאות השביעי למדינת ישראל , ניפחנו את הבלונים והתחלנו להקפיץ אותם בכוח למעלה , אחד הבלונים נגע באבג'ור שהיה תלוי מהתקרה והתפוצץ, סבתא הסתכלה מהמרפסת ואמרה קינדרלך תיזהרו על הפסל, עוד היא מסיימת את דבריה והבלון השני נחת על הארון מאחורי הפסל. עשיתי לאביק סולם גנבים והוא התרומם כמו לוליין ותוך שהוא מנסה לחלץ את הבלון הוא פוגע עם המרפק בפסל והפסל צנח על הרצפה ומתנפץ לרסיסים, נשימתי נעתקה, הסתכלנו אחד על השני ותוך שנייה ברחנו למטבח ומשם דרך חלון המזווה לחצר ומשם בריצה מטרופת לגן גורדון, הגענו בלי אוויר, נדחפנו לתוך אחד מהשיחים ולא החלפנו מילה.
הבנו שמדובר בחורבן, כל אותו לילה נשארנו בתוך השיח רועדים מפחד וקור,
למחרת בבוקר התגנבנו קרוב לבית ומתוכו נשמעו צעקות שבר...

לימים התברר שיום לפני סבא קנה את המגרש שעליו בנויה היום תחנת הדלק בקרילבך , הוא היה אמור למשכן את הפסל ובתמורה להשלים את העסקה.
בגלל שסבא צבי לא הצליח לממש את העסקה דוד יצחק באדר מנס ציונה קנה את המגרש והפך למיליונר שנים אחרי.

מאז, סבא צבי לא דיבר עם דוד יצחק באדר מנס ציונה עד יומו האחרון .