סיפור אורגינלי

מדי פעם שואלים אותי בזהירות בשביל לא להפריע כל מיני מכותבים נאמנים שעדין קוראים את מה שאני כותב בסופי שבוע, אם הסיפורים שאני כותב הם אמיתיים, ואני מתחכם ומנסה לבדר, ובמין התכוונות מהופכת עונה להם שבאמת כדאי פעם אחת ולתמיד לברר אם הם אמיתיים או לא כי גם לי נמאס עם חוסר הודאות הזאת, אני מנסה לסובב עם העניינים עם מין הומור משתמט כזה שהפך למאד מקובל בזמן האחרון.

אבל הנה השבוע נפל לי מהשמים סיפור אורגינלי , אמיתי שאין בו טיפה אחת של
המצאה, מאה אחוז סיפור שכל פרט בו כלול במחיר, סיפור דליקטס לראש השנה, באמת באמת שפתיים ישקו.

כבר למעלה משנתיים בכל יום שני בשעה תשע בערב אני מגיש עם "האדמור" קובי
אריאלי תוכנית רדיו ברדיו קול חי, יש כזאת תחנה, ומבדיקה שעשיתי מאזינים לה
מאתים חמישים אלף חרדים וחרדיות, רדיו מאד פעיל ומאד מעורב בקהילה.

התוכנית בחסות צו פיוס והיא באה להפגיש איש חרדי עם איש חילוני שאמורים
לשוחח על נושאים לא הלכתיים שקשורים בחיי היום יום, כל אחד מהזוית שלו.
התוכנית מוקלטת לפני.

קובי ואני מנסים בכל הכוח לא להפוך את השיח לסדרה של צעקות ותלונות מה שמקובל והולך טוב אצלנו בשוק , אנחנו מנסים לשמור על שיח נוקב אבל שישמע תרבותי ולא מתלהם ואכן זה פחות או יותר הקו ששומר עלינו מלהיות דומים לכל מיני דיונים ושיחות מהסוג הזה.

מתגובות שאנחנו מקבלים, הציבור החרדי כועס לא פעם בקול רם על זה שקובי לא
נכנס בי ולא שומר על הכבוד האבוד של עובדי התורה, הם רוצים שקובי ינצח
ואנחנו מנסים להסביר בשידור שאין כוונה שבדיאלוג הזה מישהו ינצח.

עד כאן הרקע.

ביום שני אני צועד מביתי ליד הבימה לבית הקפה פרוסות, בית קפה מקסים שפתח
שמעון אלון, חברי הטוב, בית הקפה ממוקם אי שם בתוך שיכון דן, מרחק הליכה
של שעה וחצי.
אני מגיע מתנשם ורטוב, יושב עם שמעון לשתות כמה וכמה כוסות של קפה קר כדי
להחזיר את הנוזלים שזרמו מתוכי בזמן ההליכה.

לקראת השעה תשע אני מבקש משמעון להזמין לי מונית לחזור הביתה ואכן בדיוק בתשע מתייצבת מונית אני נכנס לתוכה ומזהה שהנהג דתי עם זקן, אני מוסר לו את
הכתובת וברדיו אני מזהה קול מוכר, אני מסתכל על הסקאלה, 93 רדיו קול חי, כן
זאת השעה, והנה משודרת התוכנית שלנו.


הווליום מעל הממוצע , הוא מקשיב רוב קשב ותוך כדי הדיבורים שנשמעים הוא
מלמל.

לא עובר רגע והנהג המכובד מגביר את הווליום וממשיך למלמל לעצמו מילים לא תרבותיות, אני מבין שהוא רוטן, משהו לא מוצא חן בעיניו.
אני שואל מה קרה והוא פוצח בסדרה של משפטים מאד לא רגועים, "תשמע את
האייל גפן הזה, יימח שמו אנחנו נותנים לו את הרדיו והוא אומר בו דברי בלע,
איך זה יכול להיות שהוא פוגע בנו ככה ולא מתחשב ברגישויות שלנו, מי צריך את
הכופרים האלה ברדיו שלנו, מה הוא חושב שהוא יותר חכם מקובי, הלוואי שיקבר..."

אני מתרווח מאחור, הכל חשוך מסביב אני זז טיפה כדי שלא יוכל לראות אותי
במראה ושואל אותו, "תגיד למה אתה מדבר עליו ככה ? זה מה שהוא חושב ולכל
אחד יש זכות מלאה לחשוב ולהשמיע את דעתו וזאת הסיבה שהביאו אותו לרדיו"
"שימות מי שהביא אותו" הוא ממשיך לרטון בטונים מאד לא ידידותיים...

"תראה כמה אתה אגרסיבי ועושה הכל בניגוד גמור למה שכתוב אצלכם בהלכה " אני ממשיך לעורר אותו.
"מה אגרסיבי מי שמגרסיבי ? אם אני פוגש את האייל הזה אני מביא לו אגרוף ישר לפנים ואז נראה מי שולט פה", הוא מרים את הקול ומאבד טיפה את הסבלנות "הוא לא יצחק עלינו אתה מבין"
"אולי הוא יותר חזק ממך, ואולי יש סיכוי שאחרי שתנסה להכות אותו הוא יכה אותך ואז לא תהיה ברירה ויובילו אותך לבית חולים כי אני מכיר אותו הוא איש לא חלש"
"מה הוא בסך הכל? חתיכת שמן, איזה בית חולים, על מה אתה מדבר , בעזרת השם אני אפגוש אותו ואז נסדר את החשבונות"

"הוא כבר לא כל כך שמן, שמעתי שהוא הוריד הרבה קילוגרמים" אני מנסה להרגיע
אותו,
"הוריד שמוריד שישמור על הפה שלו"

עוד רגע אנחנו מגיעים לשדרה, המונה מראה ארבעים ושמונה שקלים, אני מוציא
שטר של מאה שקל וממתין שיעצור, הוא נעצר אני מגיש לו את השטר של המאה ואומר לו "לא צריך עודף שתהיה לך שנה טובה", הוא מסובב את הראש מלא אושר להגיד תודה, הוא מביט , פותח זוג עיניים וקופא לרגע, נשימתו נעצרה, בידו האחת
הוא מחזיק את השטר של המאה ובידו השנייה הוא מצביע עלי עם האצבע ומגמגם, "אלוהים ישמור אתה אייל גפן", אמרתי לו "כן יקירי, כבר אי אפשר לשנות אני
אייל גפן " הוא הביט על השטר הוא הביט עלי ואומר "באמת התורה אתה צדיק גדול".

יצאתי מהאוטו ונכנסתי הביתה, כשהצצתי מהחלון אל השדרה הוא עוד עמד שם.