יוסי.

לפני קצת יותר משלוש שנים, אולי טיפה יותר נתת לי במתנה את הספר שכתבת
"מכתבים ברוח" בדף הראשון כתבת לי, אשרי ומאושר לי שהמכותבים היו מורי...
עמוק בתוך הספר כתבת מכתבים אישיים לניסים אלוני ולפאני לוביץ' ולחנוך לוין ולעוד כאלה שהסתלקו מעולמנו, ובזמן שהיו בו, הם היו מוריך.
היום אני מבקש, כמובן אם זה לא מפריע לך ויש לך רגע סבלנות לכתוב לך ברוב צניעות גם אני מכתב , מכתב מהכי קרוב שאפשר, כי כמו שהם היו בשבילך , אתה הייתה בשבילי , מורה גדול בתורה .

השבת הקודמת הייתה עצובה מאין כמוה, ביום שישי בדרך להלוויה נדחסנו לתוך
הרבה פקקים, אז חזרתי. לא רציתי להידחק ולהצטופף ולדבר עם המון אנשים על כלום.
בשבת, מוקדם בבוקר נסעתי לגבעת השלושה להיות איתך לבד, מה יש, בלי שאף
אחד יראה ויראה, שמו לך כסאות פלסטיק לבנים מול הקבר כמו בתיאטרון, ישבתי
על אחד מהם וחיכיתי שיפתח המסך, והמסך נשאר סגור ומסוגר, על גבעת אדמה
נחו הרבה פרחים שהפכו שחורים אחרי לילה נבול, הם הסתכלו לתוך השמים
הכחולים, אולי הם רצו להגיד לך רד למטה, נו בוא, אין כאן אף אחד, כי אהבת להיות עם אף אחד. האדמה הייתה רטובה מהרבה דמעות שהשאירו החברים, מסביב היה שקט של קיבוץ וגעגוע למלך.
נסעתי לקבר לא בשביל משהו, ככה, בשביל להיות קרוב, אולי בפעם האחרונה.
חצי מטר ממך קבור דן צלקה, על האבן שלו כתוב "בתחילת המסע אתה צריך
לפחות אלף חלומות שתוכל בכל פעם להיפרד מאחד".
ביום שישי ראיתי סרט מצוין עליך "מכתבים ברוח" של רם לוי, לא יכולתי לבכות
לא יוצא לי הבכי, אולי זה עוד לא הזמן.
אתה בטח לא זוכר, ואולי זה הזמן להזכיר לך, כי עכשיו איך להגיד את זה, עכשיו
אתה לא עסוק באופן מיוחד ובטח יש לך בלי סוף זמן לשמוע סיפורים.
לפני הרבה שנים בתיאטרון חיפה באת ברוב הדרך וכבודך לשחק את גלילאו גלילי, מחזה מאד לא פשוט שכתב ברטול ברכט הגרמני וביים יוסף מילוא, שאולי תפגוש
אותו באיזה הזדמנות ככה על הדרך, ואני שחקן שעוד לא יצא מהביצה יושב ספון
בקצה השולחן ומסתכל בך כמו על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בקולך החד
והרועם דיברת את טקסט שבין רגע הפך לשיר מזמור תנ"כי, באחת הסצנות ישבת
על כסא עץ ענק ונעצת בי עיניים, הייתי צריך להגיד מונולוג לתוך עיניך, ואני הפישר
שבקושי דיקלם שורה בחייו, הסתכלתי בך ולא יכולתי להוציא מילה, הסתכלת בי
ברוך של אבא טוב ואמרת, "אל תדאג ילד הם עוד יצאו לך המילים, עד כדי כך שלא
תוכל לעצור אותם..."
יוסי, אני רוצה לגלות לך סוד שאולי ידעת עליו, אבל תן לי להגיד, בשבילנו תמיד היית מנהל בית הספר, אנחנו נשארנו התלמידים. בשבילנו היית אבי תורת הכבוד, הכבוד לקהל שיושב ורואה ומאזין. בשבילנו היית אבי תורת הפשטות, תמיד אמרת הכי קל לסבך...בשבילנו היית שחקן וזמר ויוצר שהניח בכל פעם שעשה חוק חדש בתורת החיים. כל מילה שנחה על לשונך הפכה מלכה, כל תו שלך התנגן מתוך פרטיטורה של ממציא.





אתמול בלילה מאוחר מאד חזרתי לספר שלך "מכתבים ברוח" ומתוך מכתב אחד שכתבת לחנוך לוין היית הכי חי שאפשר, בשבילי זה אתה מבפנים ומבחוץ, כך אתה
כותב, (אני מזכיר לך אולי שכחת לקחת את הספר למעלה)
...גם אתה וגם נסים אלוני ידעתם שהשחקן הוא-הוא המתווך האחד והיחיד בין המחזה הכתוב לקהל היושב באולם. אתם ידעתם היטב שהשחקן הוא השליח. השופר. והוא זה שיכול להחיות את הדמויות ולהפיח בהן אור ונשמה.
ולמרות הדמיון הרב בעבודת הבימוי של שניכם, היו ביניכם הבדלי גישות, כשנסים אמר "כן", זה מעולם לא היה "כן" מוחלט. ב"כן" של נסים היה גם קורטוב של "אולי". ב"טוב" היה תמיד גם "רע". כמו שב"שחור" היה גם טיפה "לבן", ולהפך. נסים לא תמיד ידע, לכן לא הפסיק לחפש. לפעמים מצא, לפעמים לא כל כך.
אצלך, לעומת זאת, ה"לא" היה מאוד "לא", כמו ש"תחת" היה מאוד "תחת", ו"הדם" היה תמיד מאוד "דם".
משהו משני ההפכים האלה היה בך ומכאן בא הגדולה והענקיות שלך, תמיד
חיפשת, לא ביקשת מאף אחד שיעשה את העבודה בשבילך, וכשמצאת זה היה כבר
לכל החיים.
אני ניזכר פתאום שבשנה הראשונה שלמדתי תיאטרון לקחו אותנו להצגה
"הצוענים של יפו" בהבימה, הצגה שנסים ביים ויוסל ברגנר צייר את התפאורה, הצגה שניקבה לי חור ענק בנשמה, הצגה הכי פיוטית והכי יפה שראיתי על במה ישראלית.
בסוף ההצגה קיבלתם אותנו לשיחה על הבמה, ואני זוכר משפט אחד שאמרת והוא
חרוט בתוכי עד סוף החיים, אמרת "ללמוד משחק אפשר בשנה להבין צריך חמש עשרה שנה..."
יוסי היית בשבילי הכי רומנטיקן, והכי שאנסיונר, והכי מספר סיפורים, והכי צועני, והכי שיכור ולא מיין, והכי שחקן של כל הדורות, והכי הומוריסט והכי מבריק, והכי אוהב לאהוב, והכי אוהב לחיות, והכי צעיר נצחי.
ועכשיו אתה מת.

בהצגות כתר בראש שמת לראשך כתר,
כך אני אזכור אותו כל חיי, מלך.

אנחנו פה למטה לשירותך אם אתה צריך משהו אל תתבייש.