הגוף הוא גן חיות שבתוכו מתקיימת מחזוריות של חיים שמחים ועליזים למילוני חיידקים ומיני מזיקים, תנו שם של מיקרוב והשמים הם הגבול.
אחד כזה, נבזה אמיתי עבר בלי בדיקת ביטחון דרך המסנן של האף והתיז אותי
לתוך המיטה למשך 10 ימים.
זה כבר לא גיל שאפשר לעשות מזה הומור או ליילל סתם בשביל להישמע מסכן, המיקרוב קופא עליך מכינה אינטנסיבית בלי חצי הנחה שחס וחלילה המוות לא יקפוץ עליך פתאום בבת אחת כמו רעם ביום שחור.
נו נו, לך תדע פתאום איפה הפיג'מה, ונניח שמצאנו אותה, שלא תחשבו מדובר פה
בשברון לב בזמן שפעת שזה מצב קליני לא פשוט כי בפעם האחרונה שהיא עלתה עלי עוד בצבצה איזה אופציה שמימדי הגוף ישארו צנומים לנצח, ואורית ? איך היא
הולכת להתמודד עם המעלות הלא בריאותיות שלי שהם כבר יומיים הרבה מעל הממוצע, מה עכשיו היא תשנה את סדר היום שלה ותשאל כל שני רגעים איך אני מרגיש?, ישמור הקדוש שם למעלה לא יכול להיות מצב שאני פולש בכזאת אכזריות לתוך סדר היום שלה ויורד לה לחיים בגלל איזה פקינג שפעת.
והחתולה שהיא חיה לא חברותית בעליל תחשוף לי פתאום שיניים ותיכנס לחוסר מנוחה, מה עכשיו ? תסתובב לי בין הרגלים במשך כל שעות היום...
חברים טובים מפת החיים הולכת להשתנות ומי יודע לאיזה סף זה יכול להביא את מערכת היחסים בבית.
הגוף מפנה אותי בכל רגע לאזור כאב אחר,
אני שוכב מתחת לשמיכה קודח והוזה לתוך עולם שכולו לא מי יודע מה טוב,
אני מסתכל מתוך הבור, למעלה מסביבי עומדים כל מוקירי זיכרי ומנסים להצחיק את הישוב, איתן מדבר בטלפון, אוחיון מאפר עלי מתוך סיגר שמן, שלומי מנגן את
טראפטוני, איתי בדרך הוא התקשר למסור שהשוק רותח, אלי מסדר את עציצים.. ויהודה מחפש שיר מתוך עמיחי במקום תרופה ...
שפעת דמיקולה, אני מנסה להתריס בבורא, בינינו אתה הרי בתוך תוכך יודע אדוני רב החסד והרחמיים שמדובר פה בסרטן שבא הרבה לפני מה שתוכנן ועכשיו הוא באפסנאות לוקח ציוד.
סרטן באמצע החיים ברוך לא קטן,
אני מתעורר ומנסה לברר באיזה אופן אני יכול להשיג בבית הזה כוס תה, אני
מסתכל לתוך פניה של אורית למצוא איזה זיק של דאגה בכל אופן מדובר בשפעת
לא פשוטה, כלום, בדיוק ברגע הזה היא יושבת ספונה וצופה בסרט ששידרו כבר שש
עשרה פעם, והמטבח רחוק מהחדר שלה.
מרק עוף מהביל היה מוציא אותי בשנייה מהקדחת הזאת, אני מריח מרק עוף של אניצ'קה האימא הכל כך מסורה של אורית שאם היא יודעת את מצבי בו ברגע חצי
ארץ הייתה מתעסקת בזה גם שתי דודות בברוקלין. איפה אני מוצא עכשיו מרק עוף. אני מבקש בלחש מאורית שתזמין מאלימלך מרק עוף עם אטריות, מי זה
אלימלך? אלימלך זה שהיינו צעירים היינו הולכים לאכול אצלו גפילטע פיש ולשתות
וודקה עם לימון כל יום שישי בצהרים בשוק לוינסקי, איכס איזה אוכל יש שמה, מה איכס, לא אומרים איכס על אוכל , וחוץ מזה אני מדבר על לפני 20 שנה מי זוכר
טעם של לפני עשרים שנה, אני היא השיבה לי .
אמרתי לה בקול רפוי אם מרק עוף אז למה לא רגל קרושה ואם כבר מדברים על רגל קרושה שישים בניילון גם מנה של קרפלעך מטוגנים וצימס, אתה חולה מאיפה יש
לך כוח לאכול כל כך הרבה, זה לא בשביל לאכול זה בשביל להיזכר.
ואוי ואוי שלושים ושמונה תשע, לא רע. אנחנו בדרך הנכונה, מתחילה להסתמן
הסכמה גורפת שהפעם לא מדובר בפינוק או במניפולציה זולה להשיג תשומת לב הפעם אנחנו על הסוס, יש שפעת והיא לא הולכת לוותר כל כך מהר.
ד"ר גילי כהן שאת רוב שעותיו הוא עושה סביב הטלפון למקרה שאני אתקשר לבשר לו על איזה חיית ים שתקפה אותי פיהק תוך כדי הדיאגנוזה, למה תמיד היסטריקה
הוא נשמע חסר סבלנות, כולם חולים היום בשפעת לא המצאת שום דבר, נכון שלא
המצאתי אבל תן להשתמש ולהנות עד הסוף במה שהמציאו, אח שלי לא מגיע לי
פעם בשלוש שנים איזה מיקרוב בריא.
אתה רוצה איזה כדור ? מה זה רוצה ? אתה עושה צחוק ? אני מוכרח לחצתי, טוב
קפוץ לבית מרקחת ותבקש דקסמול וסירופ קודיסטן, מה זה "הקפוץ" הזה אני
מחובר למיטה, אז שאשתך תקפוץ דבר איתי מחר... אישתי באמצע סרט ניסיתי
בכוחות אחרונים, הוא טרק...
עוד רגע אני מוסר את נפשי לבורא וכולם מסביב עסוקים בעניינם, אין רחמנות.
חשבתי אולי אני ארד מהמיטה ואחצה את החדר של אורית לכיוון השירותים וזה בטח לא יהיה קל והיא תשמע שזה לא קל ואז אולי יבוא המפץ הגדול ומישהו בבית
יתחיל לרחם פה כי גם לי יש איזה סף של סבלנות.
לא יכולתי לזוז, עצמתי את העיניים וגנחתי בקול שמישהו מבאי הבית ישמע באופן ברור ואולי סוף סוף יחוש לפנות אותי לשירותים כי השסתום הולך לעשות פה הצפה שלא נצא ממנה.
השיעול סודק לי את הגרון, הרגע הגיע מאלימלך מרק עוף עם אטריות, אורית הגיעה בפנים נפולות ואמרה לי נו אתה בא, אמרתי לה שלאנשים חולים לא אומרים
"נו.."
בלילה לא הצלחתי לישון הייתי מודאג שאני הולך להבריא וכל האירוע הזה יחלוף בלי שאף אחד ידע או יבוא לבקר, ניסיתי לבדוק אולי יש קצת גשם בחוץ , אם כבר שפעת אז למה בלי איזה מבול בריא, שום דבר, המתח הזה מוריד אותי ביגון
שאולה.
בבוקר חשבתי שזה הסוף, לא הרגשתי את כפות הרגליים,
נו, בטח סרטן ! מה אתה בא להתווכח איתי, באו נגמור את המעשייה הזאת של
השפעת ונזמין את כל בני המשפחה להודיע באופן חגיגי שמדובר בימים ספורים.
אחרי עשרה ימים מתישים של תקווה עם בלי סוף עליות ומורדות חזרתי בכוחות מחודשים למחזור החיים.
לא מעט אנשים טובים ארזו את המזוודות וחזרו לבתיהם, אולי בפעם הבאה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה