אופניים.

כמעט בכל מה שאני נוגע בבית הופך אותי בעני ביתי ואישתי בו ברגע ליאפי,
את מצרכי הגורמה במקרר אני מנסה בכל כוחי להסתיר מביקורת לא ידידותית של דניאל ושל אורית שלא חוסכות במילים מצליפות, בערוץ שמונה אני צופה רק בשעה ארבע בבוקר אז אני בטוח שכולם ישנים עמוק ואין סיכוי שימשהו מהדיירות יפתיעו אותי, כשאני רוצה לקרוא את המדור הספרותי של הארץ אני חובש כובע קסקט ויורד לשדרה ממול, שם אני יושב כמו פליט מפוחד מהגולה על אחד הספסלים וקורא מהר להספיק, אני לא מדבר על האמנות שתלויה על הקירות שהפכה ללשון מטבע דוקרת, וברגעים של רפיון כשאני שוכח להעלים מהמדף ליד המיטה את ב"חנותו של מר לובלין" של שי עגנון האירוע הופך לתצוגה רבת משתתפים. כמובן שאני לא מעיז לגלות לבנות לאיזה סרטים אני הולך, וכשאני חוטא ונכנס בחשאי לאיזה מוזיאון אני לא ישן בלילה אולי מישהו ידליף.
לפני חודש קמתי מוקדם בגלל בעיות של גיל מתקדם ומדיצינה לא מי יודע מה תקינה, וכמו בכל בוקר אני מדליק בשקט מופתי את מכונת האספרסו כי אני לא יכול לסבול נס קפה עוד מימי בקיבוץ ( אני יודע שאני לוקח סיכון במסירת פרטים מסווגים , אבל אני סומך עליכם שלא תנדבו את האינפורמציה הזאת לגורמים עוינים) וככה עוד לפני שהשמש מועילה בטובה למתוח איזה חצי קרן בשביל לעשות לנו אור בעיניים אני יושב בחדר העבודה שלי שהוא מסודר ומטופח למי שלרגע חשב אחרת ולוגם מהאספרסו .
קודם וראשון אני מקליק פנימה לתוך אנרג'י לבדוק איזה הפתעות רקח לנו הלילה, לא משהו.
בכל בוקר אני פוגש בתיבת המיילים שלי בלי סוף מבצעים, בדרך כלל אני לא מטריח את עצמי, כי לקנות דרך האינטרנט זה מנוגד לכללי האתיקה של חוקת היאפים התל אביבים, וחוץ מזה איך אני יכול ככה סתם באופן מפתיע לנתץ את התדמית המתנשאת מול בתי היקרה ואישתי הדואגת...
שאני אקנה דרך האינטרנט ? לא נשמע כדבר הזה.
היה מוקדם ואף אחד לא ראה, הרגשתי חופשי להתגעגע לימי הראשונים שעוד הכל
היה מיושר וידידותי, כמו שאני מדפדף, ראיתי באחת המשבצות אופניים מה זה
סקסיות, והמחיר ממש מהבהב , פחות מחמש מאות שקל, בתוך הנשמה בצבץ איזה
געגוע, מה עוד שחלק מחברי היאפים מדבשים כבר שנים, ביד רועדת הקלקתי
פעמיים לברר יותר פרטים, אין לי מושג מה תקף אותי וברגע של חולשה מסרתי
פרטים, תוך שנייה האופניים הפכו לרכושי.
איך אני מספר עכשיו לבנות על המעידה, התכנסתי לישיבת חירום וקבלתי החלטה
האסטרטגיה: בריאות. הטקטיקה: אין לי רגע זמן לחפש עכשיו אופניים ואני חייב
לעשות איזה ספורט. ואם תבוא התנגדות או סימנים לשביתת רעב אני אמסור
הודעה דרמטית. ידעתי שאני צריך להכות על הבריאות, באופן טבעי הבנות חרדות
ואם קמתי לעשות מעשה בריאותי הן כנראה יבליגו, ואכן השלב הראשון עבר בשקט
יחסי, אבל אני לא בונה על זה.
רק שתדעו מבלי להיכנס לפרטים מעייפים , לקנות מוצרים דרך האינטרנט זאת מעשיה עם חוקים משלה וכמעט כל מה שמובטח כתוב בגדול וכל מה שחשבת שתקבל לא תקבל כי זה כתוב בקטן , בקיצור באיחור של לא מעט ימים קבלתי קרטון בגודל חצי בית.
כשפתחתי אותו חשכו עיני האופנים מפורקות לחתיכות, אחרי חיפוש שלקח כמה
שעות הצלחתי לאתר את השולח וכששאלתי אותו בטיפות האוויר האחרונות שנשארו לי מה אני עושה עם הקרטון הזה, הוא אמר לי חצי מבודח "אתה הרי איש
אינטליגנטי ייקח לך חצי שעה ויש לך בונבוניירה" "מאיפה אתה יודע שאני
אינטליגנטי ? " "סמוך עלי יש לי טביעת עין.." "אני לא זוכר שנפגשנו פעם"
"אל תהיה ילד מדובר על כמה ברגים" בקשתי לבדוק אם יש איזה נייר עם הוראות הרכבה, הוא המשיך לצחקק ושאל "בשביל מה לך נייר עם הוראות הרכבה?" אמרתי לו רגע לפני שאני מאבד את היאפיות "בשביל לקחת אותו לטיול ג'יפים בהרי תורכיה..."
אחרי חצי יום עבודה הצלחתי להעמיד את האופנים על הרגליים.
החזרתי את הגאווה היאפית למקומה ובעיני בתי ואישתי הפכתי בו ברגע לגיבור מקומי .
הבנות הכינו טקס חנוכת פדלים עם דיקלום מעודד, המלכה עמדה על ג'ק בפינת
החדר ולא הוציאה הגה.
אחרי יום אמרתי לעצמי הרי עם המשקל שלי מישהו מקצועי צריך לבדוק שהכל תקין, לקחתי את המלכה למתקן אופניים בסוף השדרה, והוא בפנים זועפות גער בי
"אין לי זמן בשבילך, איפה קנית את הגרוטאה הזאת? " "למה גרוטאה?" "כי אתם
חושבים שאתם מבינים הכל...אופנים צריך לקנות אצל מומחה.." "בפעם הבאה אני
נשבע שאני קונה אצלך.." הוא הכניס אותי לתוך החנות הסתכל על כסא ואמר לי
"תגיד אתה לא מתבייש לנסוע עם כסא כזה ? " "מה רע בכסא כזה ?" "אל תבלבל לי את הראש, עם המשקל שלך צריך כסא אחר, יש לי בשביל כסא ספה לא תרגיש
שאתה רוכב " אמרתי לו כמעט בפקודה "תחליף" מה יכולתי להגיד. "איפה
השרשרת ?" איזה שרשרת ? " "מה אתה עושה צחוק אתה רוצה שיגנבו לך את האופניים ?" "חס וחלילה " "אז אתה צריך שרשרת, יש לי בשבילך שרשרת בית
סוהר" "מה זאת אומרת שרשרשת בית סוהר?" "מה אתה עושה פה בדיחות?"
"למה בדיחות ?", "מבית סהר אפשר לברוח?" "לפעמים.." "אני לא רוצה לדבר איתך יותר" הוא צווח עלי. "אתה יודע שעם הפדלים האלה אתה יכול לשבור את הרגליים" "מה עכשיו ? " "יש לי פה פדלים מדרסים אתה לא מרגיש את הכביש" נו טוב תחליף".
בשעה טובה ומוצלחת אנחנו עומדים כבר על ארבע מאות עשרים שקל עוד רגע אני חולף על מחיר האופנים ומשבח את הנכס כמעט במאה אחוז, "אתה מוכן לבדוק לי את האוויר" "לא צריך" "אולי בכל אופן" "אתה לא תגיד לי פה מה לעשות " " אני אשלם אם צריך" "אתה חושב שעם כסף אתה תקנה אותי?" לא עניתי, "אתה לא יוצא מפה בלי כפפות עור" "בכמה הכפפות ? " "בשבילך מאה שישים שקל " ובלי קסדה אני לא זז, אני בדרך להזמין משאית שתוביל את הדברים הביתה...
התחלתי להבין שזה מחיר הכניסה לחוג הנוצץ של רוכבי האופנים בתל אביב, ואם
זה המבחן מה לא עושים כדי להצליח ולהישאר עם התואר.
וחוץ מזה יש לי את הבנות על הראש, מה אני אגרום להם עכשיו שברון לב.
נו טוב, עכשיו צריך לנסוע קצת.
מה קצת ?
מאז שאני זוכר את עצמי לא גמעתי כל כך הרבה קילומטרים, אני קם בשעות בוקר
שעוד הכל אפור מסביב ועוד לפני האספרסו ולפני שאני פורץ לתוך המחשב אני מוצא את עצמי חוצה את אבן גבירול לאורכו בדרך לפארק הירקון.
אתמול הבנות חגגו חודש לחברותי בחוג במשתה של סושי וחצילים מוקפצים.
המעמד מחייב.
מהיום כל מי שמחפש אותי יכול למצוא אותי משייט בשעות בוקר מאד מוקדמות ברחובות תל אביב מפדל ושר שירי מולדת.