צחוקים.

תל אביב התרוקנה,
אנשיה נאספו לבתים לקבל את השבת,
בקפה של קלמן ברחוב שנקין ישבה קבוצה אחרונה לסגור את המסיבה של הערב, יהושע ברדיצ'ב מהשטיחים שטף את המדרכה עם מטאטא קש, אשתו האכילה את
החתולים שהסתובבו ברחוב, יש משהו קדוש רגע לפני שהשבת מכסה את תל אביב, ברחוב אבן גבירול הסתובבה פז'ו ישנה ועל הגג שלה היה קשור רמקול גדול שמתוכו נשמעה מוסיקה חסידית וכרוז הכריז על כניסת השבת, אני נסחב במעלה המדרגות עם שקית ניילון גדושה בעיתוני סוף שבוע, ריח של תבשיל מזרחי מציף את קומה שלוש יש להם אורחים לארוחת ליל שישי. איזה זין עוד יום שישי הלך.
למרדכי אבא של משה קונרטי הפסנתרן יש מונית מרצדס מחודשת, מושביה מכוסים בכיסויי מגבת כחולים מאחור קבועה צידנית מלאה בבקבוקי בירה גולדסטאר, בתא הכפפות יש את כל סוגי הקלפים, אם רצית לגלגל היה לו בתא
משינקה וניירות, מאחורי המושב האחורי היה תקוע משטח דיקט עבה שעליו היינו משחקים פוקר בזמן הנסיעה, במהלך הימים הרבים של ההצגות אבא של משה איבזר את האוטו לנוחיות הנוסעים ואם עלה בדעתך איזה דבר למחרת יכולת להשתמש, אני זוכר באחת הנסיעות אחרי ארוחה לילית מאד לא בריאותית בצומת גולני פרצה לי מתוך הבטן צרבת מעיקה, למחרת היו בתא הכפפות שתי קופסאות עם טאמס, הוא לא היה מכריז או עושה עניין, תוך כדי דיבור הוא היה רושם לעצמו בראש. פעם הוא אמר לי שהלכנו להשתין באיזה תחנת דלק שהסוד של השרות זה האוזניים לא הידיים.
לפני שמרדכי רכש את המונית הוא עבד על קווי מתח גבוה בחברת חשמל, באיזה יום הוא נפגע בתאונת עבודה ובכספי הפיצויים הוא רכש מספר ומונית, במהלך ימי עבודתו על המונית טפחה לו כרס משתייה וארוחות לילה לא מרוסנות, דיבורו היה חרישי ובכל פעם שהתפתחה שיחה פוליטית הוא היה מאבד את הסבלנות, מנחם בגין היה האבא היחיד שלו וכל מי שאמר מילים מקנטרות לקח סיכון.
מרדכי היה אוסף את מוני בשדרות בן ציון ואחרי זה את עזרא בסוקולוב ואחרי זה את גידי בנורדאו ובסוף אותי מיהודה מכבי, ישבנו דחוקים בדרך לקיבוץ יזרעאל להציג להם את גוג ומגוג שאו מחזה שנכתב במשותף עם יהושע סובול ונולה צ'לטון על חיים קטנים שרוצים להיות גדולים עם שירים מצוינים שאת המוסיקה להם הלחין יוני רכטר, עזרא שבא מקיבוץ לא אהב את הנסיעות האלה בימי שישי הוא תמיד רטן בקצות השפתיים וקילל את הקיבוצניקים... הם יושבים על התחת
הנבלות ולא זזים ואנחנו צריכים לבוא לשחק בפניהם, יום אחד עוד הכל יתפרק, פרנסה אמרתי לו, מוני סיפר בהתלהבות על איזה משחק כדורסל בליגה תחתית וגידי נענע כל הזמן את הרגל. נו טוב, מה עם איזה בירה בשביל קידוש, יום שישי לא?
מרדכי עצר את המונית ויצא להביא כמה בקבוקים, במחזיק המפתחות היה לו פותחן, מי צריך שאל, הושטנו ידיים, כמה זמן עד הקיבוץ שאל מוני, אולי שעה ושלושת רבעי ענה עזרא שידע הכל, נו טוב אפשר להתחיל להתפלל, הנחנו את הדיקט ועליו הנחנו מגבת שלא יתחלקו הקלפים, חלק ! היום אני מרוקן אתכם ושלא תבכו אחרי זה שלא אמרתי הודיע מוני, מרדכי אמר לנו שאם נרצה יש לו חומר ירוק משהו שלא עישנו אף פעם, מה זה אם נרצה? שאל עזרא רוצים ועוד איך רוצים, הוא הושיט יד אל מתחת לשטיח והוציא סיגריה ארוזה בניילון, תפתחו בזהירות של יתפרק, זה חומר מהמאדים, בתוך המונית פשט ריח שלא הכרנו, כל אחד התכבד בארבע סחיבות, בסיבוב השלישי כשלגידי היה זוגות מלך ולעזרא שלוש תשע גידי פרץ בצחוק רועם, עזרא הסתכל בו והצטרף אליו מוני ואני נשאבנו פנימה לתוך החגיגה וארבעתנו התחלנו לצוחק כמו אחוזי טרוף, לגידי זלגו דמעות מהעיניים ומוני ביקש ממרדכי לעצור כי עוד רגע הוא עושה במכנסים, הצלעות התחילו לכאוב לי, הבנו שהחומר שמרדכי הביא קטלני באופן מיוחד, כל משפט שמישהו התחיל ריסק אותנו מצחוק, איבדנו שליטה, מרדכי הסתכל בראי מאושר, אמרתי לכם מהמאדים החומר, עצרנו למוני בתחנת דלק ליד טבעון שירד להשתין ואני הלכתי לקנות חמישה קרטיבים, הייתי הלום, כשהוצאתי את הארנק לשלם פרצתי בצחוק סוחף והמוכר הביט עלי מתפלא, חזרתי בזחילה לאוטו.
בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ יזרעאל עמדה חברה מבוגרת וניסתה לקרוא מודעה מתוך לוח מודעות, מוני ניגש קרוב לחברה ושם את עיניו בתוך המודעה, עמדנו שלושתנו בלי רוח חיים אף אחד מאיתנו לא היה יכול להתאפק, הרגשתי שהצלעות מתכווצות ועוד רגע אני מפסיק לנשום.
בתוך חדר האוכל התקבצו עשרות חברים בחולצות לבנות, ריח של עוף צלוי ותפוחי אדמה אפויים עמד באוויר, עגלה עמוסה בספלים חלפה על השולחן שלנו, חבר מבוגר עם שפם גדול ארוז בסינר לבן דחף את העגלה ושאל מי צריך, גידי הסתכל בו והתרסק מצחוק, כל מי שישב מסביבנו לא הצליח להבין על מה המהומה הצחקנית הזאת, התחלנו להרגיש לא נוח, לא יכולנו להפסיק לצחוק.
על הבמה באולם הכדורסל הייתה מוצבת התפאורה, עובדי הבמה בירכו אותנו לשלום ואנחנו מפוזרים לכל עבר בלי טיפת כוח מנסים להסביר להם למה נקלענו, הם בדרך כלל היו שותפי סוד לכל אירוע כימיקלי וביקשו לדעת על המקור, לא הסגרנו והבטחנו למסור פרטים בהמשך הערב.
באולם הציבו כסאות פלסטיק לבנים שעל חלק מהם פוזרו חלקי בגדים לסמן שהם תפוסים, עוד רגע השעה עשר האולם התחיל להתמלא, ישבנו בחדר צמוד לבמה וניסינו בכוחות אחרונים להתאפס, מנהל ההצגה הסתובב נבוך ולא ידע את נפשו, משהו לא נעים עומד לקרות, הוא ביקש ממני לצאת איתו לרגע,לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני .
האור באולם הוחשך, עלינו לבמה ונעמדנו מול הקהל, אף אחד לא העיז להביט בעיניו של האחר שמה יתפרצו הוורידים.
תוך שנייה לא היה עם מי לדבר, חברי המשק שישבו באולם חשבו שזה חלק מההצגה והצטרפו למהומה הצחקנית.
אחרי חצי שעה של אי סדר נוראי עלה מנהל ההצגה והודיע על סף בכי שאנחנו נאלצים לבטל את ההצגה.
אחרי חודש הגענו שוב לקיבוץ לפצות את החברים, חצי שעה לפני התפזרנו לכל
עבר שלא יפגשו העיניים, מוני הסתגר בשירותים, גידי נישאר עד רגע העלייה לבמה במונית, עזרא הטביע את עצמו בתוך ספר ואני דברתי עם מרדכי על בגין.
את כל ההצגה שיחקנו בלי להסתכל אחד לשני בעיניים,
בהשתחוויה בסוף העזנו להסתכל אחד על השני, מוני התנפץ מצחוק וכמו מבנה דומינו שקורס הצטרפנו, חברי המשק הוסיפו למחוא כפיים , עד תל אביב ניגבנו את הדמעות.