הנס וסרמן

הנס וסרמן נולד בברלין בסוף מלחמת העולם הראשונה, הוא שקל מעל מאה קילו
והיה שעיר להחריד, מלבושיו בדרך כלל היו גופיה אפורה וברט שחור עם כתמי זיעה
ישנים, בחורף היה עוטף עצמו בחלוק רחצה כבד, הוא סבל מסכרת שאילצה אותו
לשבת רוב שעות היום מול המכתבה הישנה שקיבל מסבו, המכתבה שימשה מעין
משרד בחנות שלו ברחוב החלוץ בחיפה, מעל המכתבה היו שעונים מדפים עמוסים
בספרים ישנים ותעודות רכישה של קרקעות מחוץ לברלין .

הנס סיפר לי באחת מהפעמים שנתקעתי לשעות בחנות שסבו נתן לו את התעודות למשמרת וביום שהיה צריך לנסוע איתו לברלין ולהראות לו איפה ממוקמות האדמות הוא קיבל שבץ מוחי ועד יומו האחרון אי אפשר היה להוציא ממנו משפט.

לא יכולת לאמוד את גודל החנות כי שלט בה אי סדר נוראי, גיבוב של אלפי פריטים
מכל הזמנים, להנס הייתה שיטת קניה מאד לא מקובלת, הוא היה מוצא בעיתון מודעה על מכירה של תכולת בית הוא היה מגיע בבוקר מוקדם לבוש בהידור עם מקל הליכה מודרני וטבעת שנראתה מאד יקרה, בלי להטריד הוא היה בוחן את הפריטים תוך כדי היה שואל כמה מבקשים, כאשר אמרו לו הוא היה מחמיר סבר מאבן את פניו לוקח נשימה ארוכה ולוחש לאוזנו של בעל הבית אני מכפיל את הסכום, הוא היה שולף מכיסו כרטיס ביקור מהודר ואומר תתקשרו אלי מחר,

במשך שלושה ימים הוא לא היה עונה, בעלי התכולה לא מכרו לאיש כי הנה הם לפני עסקת חיים, אחרי שלושה ימים הוא היה עונה ומוסר שהוא מתחרט, בעלי התכולה התקועים שלא העזו למכור לאף אחד לא ידעו את נפשם, למה אדוני מתחרט ? בררתי הסחורה לא שווה חצי ממה שבקשתם, אבל משהו היא כן שווה
כמה אתה מוכן לשלם ? מוכן הוא היה רוטן, מי מוכן ? אני אומר לכם לא שווה,
אולי בכל אופן... הם התחננו, אולי שלוש מאות חמישים לירות, אבל ביקשנו אלף,
אז תחפשו למכור באלף.

העסקה נסגרה בשלוש מאות חמישים ותוך חצי שעה היה מגיע עם התלת אופנוע "חיים מעביר הכל" ומרוקן את הבית עד הפרט האחרון,
הנס היה ממתין לו בדלת האחורית של החנות וחיים היה שופך את הסחורה פנימה בלי לסדר.

אהבתי לרדת מהכרמל אל הנס אחרי מנוחת הצהרים לקבל ממנו כוס תה מתוק בכוס ישנה עם עיטורים וצלוחית עם וופלות חמוצות, הוא תמיד שמר לי בצד איזה
חפץ או ציור לא בשביל לקנות בשביל לדבר, בחוץ ימי חורף של תחילת ינואר, גשם
טורדני ניתז על המדרכה, שני אנשים מבוגרים מצאו מסתור מתחת לגגון שסכך על
הכניסה לחנות. הנס חשב שאני בן של אריסטוקרטים חיפאים שגרים בכרמל, הוא תמיד ביקש למסור דרישת שלום להורים והם אף פעם לא ידעו מי הוא.

בוא תתקרב, הוא הדליק מנורת שולחן עם מעטה ירוק מפורצלן אתה שומע הוא
פנה אלי במבטא גרמני מסורבל, כבר שמתי לך בצד איזה חתיכה זה כמו תכשיט שעשה רנה לליק לשרה ברנרדט, אתה משתגעת כמה זה מצוין,

הוא שלף מתוך חתיכת עיתון צמיד כסף מרתק ביופיו, על הצמיד היו חרוטים תווי פנים של אישה צעירה ומעליה ריקדו נחשים, לליק היה מאד מאד טוף מאד פרפקט הוא שצף ברוב התלהבות, היה לו בית חרושת לזכוכית, הוא כל הזמן עושה בקבוקי בושם יפים, לאיקליפטוס, לגרייס, לאמבר דה סיאם... הוא היה ארנובואיסט ממדרגה ראשונה,
הוא גם עשה מסרקים, כשהנס אמר עשה הוא התכוון עיצב, לקחתי את התכשיט והרגשתי רעד בכף היד, תגיד הנס כמה שווה התכשיט הזה, הנס צחק כי תכשיט בגרמנית זה שובב, תשמע בחור צעיר זה עולה טוף מאד רק למי שרוצה לקנות, נשמע צלצול טלפון, הנס הרים את השפופרת השחורה ואמר לתוכה יא...

התחילה מתנהלת שיחה ערה בגרמנית, הרגשתי כמו פקיד בתוככי הרייך השלישי,
הנס עשה לי תנועה בידו...תסתובב בינתיים, ישבתי לעוד רגע וקמתי, ביקשתי
אישור לעלות למעלה והוא הנהן בראשו, עליתי במדרגות עץ שהובילו לגלריה
עמוסה הדלקתי את האור הכל נראה כמו בסיפור ילדים... החפצים הלכו לישון,

ישרתי שרפרף שהיה מוטל בצד התיישבתי עליו והתחלתי לפשפש בערימת חפצים, שלפתי מסגרת שחורה בתוכה היה פורטרט של איש מבוגר, לא ייחסתי מי יודע מה חשיבות לציור, ניגבתי את האבק שהצטבר על זכוכית סתם בשביל לראות מי חתום עליו, לא הצלחתי לפענח את השם הנחתי בצד את הציור והמשכתי לנבור,

הנס סיים את השיחה וצעק אלי לגלריה...נו תפסת משהו מעניין, לא מי יודע מה יש פה איזה ציור שדווקא מעניין מי צייר אותו, תיתן למטה, לקחתי את הציור וירדתי, הנס תחב לתוך פומית כסופה חצי סיגריה והדליק אותה עם מצית בנזין, תן לי אני אומר לך מי צייר את הציור, הוא לקח את המסגרת הסתכל בה דקה ארוכה והניח אותה על הרצפה, פניו התקמטו, אתה אף פעם לא רוצה לדעת מי צייר את הציור הזה,
מה זאת אומרת ? זה צייר את הציור אדולף היטלר...

נשימתי נעתקה, מה זאת אומרת, מה אתה שומע זה מה יש, זה ציור של היטלר
ימח שמו וזכרו, הרגשתי מחנק, אני קונה צווחתי, רגע..,לא ידעתי להחליט אם זה
טומאה או הזדמנות חד פעמית, מה אני אתלה ציור שצייר היטלר על הקיר, מצד
שני מדובר פה בדוקומנט חד פעמי שיכול להפוך את אוסף התמונות שלי למאוד
מיוחד, איזה צרה, נשימתי הפכה כבדה, בקשתי מהנס שייתן לי להחזיק את
התמונה, ידי רעדו, הרחקתי את הציור מהפרצוף , תחושת גועל נפש בעבעה בתוך
הבטן, אני לא מאמין אני מחזיק בידי ציור שצייר אדולף היטלר .

הנס כמה צריך לשלם ? אלף חמש מאות לירות וזה כלום, אני לא רוצה יותר שציור
הזאת מסתובבת פה אצלי בעסק, האצתי בו,תארוז את הציור בנייר עיתון אני מגיע מחר בארבעה עם כסף לקנות את הציור.

יצאתי מהחנות לתוך הרחוב איש אחר, הרגשתי שאני מסתיר בתוכי סוד שיכול
להשמיד מדינה, רציתי לספר לאיזה חבר מה אני עומד לעשות אבל אמרתי לעצמי
מה אני צירך עכשיו חברים על הראש, עצרתי לקנות מיץ אשכוליות.

כבר ארבע וחצי בבוקר בחוץ יורד גשם כבד אני מתהפך מצד לצד, אני הולך לתת לו
שישה צ'קים של מאתים חמישים לירות ושהבנק ישבור את הראש, רגע אולי אלוהים יעניש אותי, מה פתאום ? מה עשית רע, מדובר פה בהזדמנות חד פעמית, אני נוסע לגרמניה למכור את הציור בהון תעופות לאיזה סוחר ארור שייחנק עם הצורר שלהם, זה כמו פיס אז מה עכשיו אני אפספס ...



בשעה שלוש אחרי הצהרים לקחתי אוטובוס לרחוב החלוץ כשהגעתי החנות הייתה
סגורה, עברתי את הכביש והתיישבתי על ספסל שעמד מתחת לעץ צפצפה,אחרי עשר דקות ראיתי את הזקן מתנהל בכבדות, רצתי אליו, מתוך תיק עור ישן הוא הוציא צרור מפתחות ותוך שהוא פותח את הדלת הוא אומר לי, את לא יודע איזה קונץ היה פה אתמול אחרי שאתה הולך, לא הקשבתי רציתי להיכנס פנימה, בא איזה תייר גרמני והסתכל על הציור ונתן לי שלושת אלפים לירות, מה זאת אומרת מכרת לו את הציור ? בטח אני מוכר, מה אני עושה ? עם כזה מחיר אתה לא נותן לו את הציור? אבל הבטחת שאתה מוכר לי צווחתי עליו מזיע בכל הגוף,
הבטחתי אתמול ילד,
היום יום חדש...